כששנאה והסתה נפגשות. מטריף אותי שהם שותקים. שותקים כמו דג

1.

קשה לי לכתוב נגד הסופר חיים באר. יכול להיות שאני צריך להתגבר על הקושי הזה. לא יודע. אבל אחרי ששמעתי השבוע את דבריו על הציונות הדתית, ואחרי שכבר עמדתי להגיב, נזכרתי במשה רבנו שרק לפני שבוע, בפרשה הקודמת, לא היכה במטהו את היאור במכת דם ובמכת צפרדע וגם לא את העפר במכת כינים. למה? בגלל שהיאור הגן עליו כשהושלך לתוכו כתינוק והעפר הגן עליו כשטמן בו את המצרי שהרג.

זה מדהים. הכרת הטוב – אבל לא לאדם שמרגיש או בעל בחירה, אלא לדומם. “יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה”, כותב הרב אליהו דסלר, “כל מידות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון”.

כלומר, השכל אומנם מבין שזה כולה מים או גוש עפר ואין שום בעיה להכות אותם. הם לא מרגישים כלום. אבל העניין הוא לא היאור או העפר אלא משה רבנו, שעלול להיות מושפע לרעה, אפילו בקטנה, כשהוא עושה מעשה שנוגד את הרגש הנאצל של הכרת טובה. “והרי מידה זו היא כלי חשוב לעבודת ה'”, הוא ממשיך. “לכן צריך האדם לעשות כל השתדלות לרכוש מידה זו בשלמות, כי על ידה ילמד להכיר את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה”.

טוב, אני לא טוען עכשיו שאני משה רבנו. ואני גם לא טוען שחיים באר הוא יאור או עפר. אבל יש לי איזה חשבון אישי של הכרת הטוב, שמתפרס על פני שנים ודורות, חלקם כבר בעולם האמת, שגורם לי להשאיר, לעת עתה, את מעשה ההכאה למטה של כותבים אחרים. והם עושים את זה לא רע, אגב.

2.

אבל מי שמשום מה לא כתבו עליו מספיק השבוע הוא הקהל של חיים באר. אלו שישבו באולם ושמעו את הדברים.

“בריאיון שרוני עשה איתי לפני שלוש־ארבע שנים”, אמר להם באר, “אני השתלחתי בציונות הדתית ואמרתי שהם סרטן באומה. הם הפכו להיות מגידול שפיר לגידול ממאיר. וכשאני אמרתי את זה אני חטפתי. טלפנתי אליך מבוהל, אמרתי: ‘רוני, מה עושים?’. איך אומרים? חץ שיצא אי אפשר להחזיר אותו. אני אז התנצלתי כי אנשים נורא נפגעו, ואמרה לי אמונה אלון, אתה יודע מה זה סרטן? איך אתה משווה, איך אתה עושה את זה? אנשים נורא נפגעו. לקחו את זה באופן אישי. אבל תסתכלו היום ותראו מה קורה לנו ותבינו שאני צדקתי. לדאבוני הרב, וכאב ליבי הגדול, אני צדקתי”. סוף ציטוט.

ורוני קובן, המראיין הרגיש, שמע ושתק. והקהל שתק.

לפעמים מתפרסמות הקלטות של דברים קשים שאנשים אמרו ואתה צריך לעשות תחקיר, להבין איפה ומתי נאמרו הדברים ובפני מי. הפעם זה לא דרש שום מאמץ. לאורך כל הקטע המזעזע מופיע בתחתית המסך לוגו מוכר: תמונה של תפוח אדום ועליו הסמל של האוניברסיטה הפתוחה, ולצידו הכיתוב הסוריאליסטי “אסכולות. כשסקרנות והשראה נפגשות”.

אז הלכתי לאתר של אסכולות, מותג שמוכר כבר שנים. קשה להחמיץ את מודעות הפרסום שלהם על הרצאות ומפגשים. אבל רציתי להעמיק עוד קצת: “החזון העומד בבסיס פעילותנו הינו יצירת מפגשי תרבות ודעת לקהל הרחב, תוך דגש לערכי למידה איכותית, העמקה, רב־תחומיות וחשיבה ביקורתית”.

וואלה, דגש על חשיבה ביקורתית? לא התרשמתי יותר מדי מהחשיבה הביקורתית של הקהל. יש להם עוד מה ללמוד בקטע הזה.

3.

השיחה של רוני קובן עם באר היא חלק מסמסטר החורף שנערך בשבועות אלה בסינמטק תל אביב וכולו מפגשי עומק עם כותבים ויוצרים. המפגש הקודם היה עם המאיירת דניאלה לונדון דקל, והמפגש הבא יהיה עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי.

“בדרכו הייחודית”, נכתב באתר, “מפלס רוני קובן דרך אל ליבם ואל מחשבותיהם של אנשי עט, אשר העניקו לנו יצירות פרוזה, שירה, עיתונאות ועיון, והשפיעו עלינו כישראלים וכבני אנוש”. אח, אילו מילים גבוהות ויפות. יצירה, שירה, פרוזה. אווירה של איכות באוויר. ואז מגיעים הדיבורים האלה. כשסקרנות והשראה נפגשות? כששנאה והסתה נפגשות.

ומטריף אותי שהם שותקים. שותקים כמו דג. שותקים כמו קובן. תראו, אני לא מצפה שתזרקו על באר עגבניות, או תפוחים אדומים, אבל תגידו, אין לכם שאלות? אין לכם תהיות על הדיאגנוזה שלו? אף אחד לא קם ושאל: מה גורם לך, רב מג של מילים, לבחור בדימוי הזה? ובעצם, למה אתה מתכוון כשאתה אומר “תסתכלו היום ותראו מה קורה לנו ותבינו שצדקתי”. מה רואים היום על הציונות הדתית, ריבונו של עולם? ובכלל, יכול להיות שאתם פשוט רגילים לשמוע דיבורים כאלה? שככה מדברים אצלכם תמיד בהיכלי ההשכלה הרב־תחומיים?

4.

ואז, יומיים אחר כך, אותם אנשים מזדעזעים כל כך ממה שאומרים על ישראל בבית הדין הבין־לאומי בהאג.

שמעתי את עורכת הדין טליה ששון מתראיינת בלהט על הדיונים המקוממים בהאג ותוקפת, בצדק רב כמובן, את מה שנאמר שם על ישראל: איך התביעה של דרום אפריקה דילגה על כל תחילת המלחמה, ואיך לא מדברים על זה שאנשי חמאס ממש בנו עיר מתחת לאדמה ולכן אין ברירה אלא לפנות את האוכלוסייה שם כדי לטפל בטרור, ואיך עצם הדיון הזה, לא משנה מה יוחלט בו, פוגע קשות בלגיטימציה של ישראל.

מילים כדורבנות. אבל הלו, איך את דיברת על הכיבוש הישראלי כשהיית ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות (תמיד התואר הזה “ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים” נשמע לי כפרודיה על השלטון הבולשביקי של מערכת המשפט), ואחר כך כיושבת ראש המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל? מה את חושבת היום על המתנחלים ביהודה ושומרון ועל הדרך שבה הם צריכים להתמודד עם האויב שם?

זה היה כל כך סמלי שההשגחה העליונה זימנה לשם את אהרן ברק (כשאני אומר “השגחה עליונה”, אני לא מתכוון לביבי). שמי שמייצג אותנו בחבר השופטים הוא האיש שההחלטות שלו ושל חבריו כבלו את ידי מערכת הביטחון בכל כך הרבה מקרים – בגירוש מחבלים, בהריסת בתים, בנוהלי הפתיחה באש – ועכשיו אמור להיות שחקן במופע העלוב והמגוחך הזה ולהקשיב מקרוב לטענות המופרכות. להסתכל להם בלבן של הפאה הנוכרית. לראות מקרוב קריקטורה מוקצנת של עצמו ושל חבריו (ואת הקריקטורה הזאת על בג”צ אי אפשר לצנזר. בית הדין הבין-לאומי בהאג זה לא ‘שביעי’).

5.

אגב, אחרי שקצת שמעתי את רמת הטענות, אני חושב שהיה מיותר לשלוח לדיונים בהאג אוטוריטה משפטית כל כך בכירה. אני הייתי מסתפק בגולם מפראג.

זוכרים את הספורים עליו? משום מה היה מקובל בזמני לתת לילדים רכים לקרוא את סיפורי הזוועה מתקופת עלילות הדם. הייתי קורא את תיאורי האימה על איוואן, הילד הבלונדיני הקטן, שנעלם בעיירה וגופתו נמצאה בתוך שק במרתף בית הכנסת בערב פסח – ולא נרדם בלילה. זה לא שאני מתחרה בסבל של יהודי התקופה, כן? אבל רק שתדעו שגם אני די סבלתי מכל עלילות הדם האלה (טוב שלפחות לא היו סרטונים שמתעדים את הזוועה בטלגרם). ותמיד חשבתי לעצמי: איך, איך אפשר להאשים יהודים בשימוש בדם ילדים נוצרי במצות של פסח? הרי כל מי שקצת מכיר את ההלכה היהודית מבין שזו טענה מופרכת מהיסוד. אבל טוב, מדובר בגויים פרימיטיביים במחוזות פרימיטיביים אז גם עלילת הדם היא פרימיטיבית.

והנה חלפו 400 שנה, העולם התקדם בכל כך הרבה תחומים, אבל תחום האנטישמיות ושנאת היהודים נשאר אותו הדבר. גויים נאורים עומדים באולם מפואר ומעלילים עלילות ברמה של סיפורי הגולם מפראג. רק שהפעם זה משודר בשידור חי למיליוני צופים בעולם.

ויונית לוי יושבת באולפן, נאנחת ואומרת אחרי הדיווח, שלצפות בשידור מהאג זה “מרתיח דם”. קחי נשימה, יונית. אם את רוצה נלמד אותך איך מתמודדים עם עלילות שפלות בשידור חי. יש לנו ניסיון של עשרות שנים בדבר הזה.

מ”אויבי השלום” של הסכמי אוסלו והאשמה ברצח רבין, דרך ה”הדתה”, ה”הדרה”, “אלימות המתנחלים”, “הכסף בין יצהר לאיתמר”, הסוכה בחווארה שהסיטה את הכוחות ועד סמסטר החורף של אסכולות.

6. 

160 אלף צפיות בלבד קיבל השיר החדש של ביני לנדאו “התנערי” בשבועיים שחלפו מאז שיצא. אחרי ניכוי מספר הצפיות שלי – שוב ושוב ושוב – אנחנו נשארים עם מספר יחסית קטן של אנשים שנחשפו לשיר. בטח קטן יחסית לגודלו של השיר. ואני רק רוצה לשאול, בלי שמץ התנשאות, את כל מי שלא זכה עדיין להקשיב לו: מה בעצם מחזיק אתכם בימים המאתגרים האלה? מה מחיה אתכם? מה נותן לכם כוח? אדרבה, תגידו לי, שגם אני אתחזק.

וכך כותב ביני לנדאו: “בין הופעות בשטחי כינוס ובסיסים, ניגון בבתי אבלים ובתי חולים, ולילות בעמדות שמירה עד אור הבוקר, כמו עלתה מתוכי בקול דממה דקה הזעקה הזאת. מוקדש באהבה גדולה לעם ישראל בתפילה לחיזוק כל הלוחמים, רפואה לכל הפצועים ושחרור כל החטופים. גאולה שלמה ברחמים”.

רגע, זה לא השיר, כן? רק הרקע לכתיבתו. והנה מילות השיר שבאקו”ם רשומים עליו חמישה כותבים: ישעיהו הנביא, ירמיהו הנביא, יחזקאל הנביא, רבי שלמה אלקבץ וביני לנדאו הנביא:

“התנערי מעפר / קומי כי כבר זרח האור / כמה עוד אפשר לעבור? / ושוב את מתבוססת בדמייך, בדמייך / ואומר: / התעוררי / כי בא אורך / קומי אורי / לבשי בגדי תפארתך / ואיך תמנעי קולך / כשאת מבכה על בנייך ובנותייך? / ואומר: / יהיו למשיסה שוסייך / ורחקו כל מבלעייך / ישיש עלייך אלוקייך / ישיש עלייך”.

“ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך / בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך ה’ / לא יישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבולייך, וקראת ישועה חומותייך ושערייך תהילה / לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה’ לאור עולם ואלוקייך לתפארתך / לא יבוא עוד שמשך וירחך לא ייאסף, כי ה’ יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך / ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעיי מעשה ידיי להתפאר / הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה’ בעיתה אחישנה”.

אמן. ודבר אחד מדבריך לא ישוב ריקם.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’