מחנה הפליטים אל-בורייג’, מרכז רצועת עזה. יום שני, י”ג בטבת. השמש עומדת לשקוע ומלכיאל בן-יוסף מחליט לנצל כמה רגעים של השתהות כדי להתפלל מנחה.
מזהים שהילד מוכשר מאד? תזניקו אותו קדימה עם קורסים לחרדים
מלכיאל, בן 35, הוא תושב היישוב עתניאל בדרום הר חברון, אב לשישה ילדים, קבלן ומהנדס במקצועו. בשבת שמחת תורה הוזעק למילואים, והצטרף לחבריו בגדוד 450. הגדוד פועל במסגרת בית הספר למ”כים, ומכשיר חניכים לחטיבות הצנחנים, הנח”ל וכפיר.
וכך הוא סיפר ל’שיחת השבוע’:
הוקפצתי למילואים בשבת שמחת תורה. לאחר כמה שבועות של אימונים והתארגנויות נכנסנו לרצועת עזה באמצע חודש מרחשוון. השתתפנו בהרבה פשיטות על בתים ומבנים בשכונת סג’עייה. הגדוד שלנו פעל כחודש ימים באוניברסיטה בשכונת רימל ועוד.
הסיפור שאני מספר עליו קרה כשנכנסנו למחנה הפליטים אל-בורייג’. הכניסה הייתה בשעות הבוקר, אבל תוך כדי תנועה צצו עיכובים שעצרו את התקדמות הכוח. לאחר כמה שעות התקבלו האישורים להמשיך ולהתקדם פנימה.
בשלב מסוים הכוח עצר שוב את ההתקדמות. הבטתי לשמיים וראיתי שהשמש עומדת לשקוע. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות אחרונה בעבורי להתפלל תפילת מנחה.
האם הייתי חייב בתפילה? נראה שלא, אבל רציתי בכל-זאת להתפלל את תפילת העמידה, וכך עשיתי.
קמתי, הלכתי הצידה ונעמדתי ליד עץ. כיוונתי את פניי לעבר ירושלים והתחלתי את תפילת העמידה. התפללתי בעיניים פקוחות, והחלטתי שאם תתקבל הוראה לנוע, אמשיך להתפלל תוך כדי הליכה.
רק התחלתי בתפילתי, בעומדי מעט אחרי ברכת ‘מגן אברהם’, ופתאום אני רואה במרחק של עשרה או חמישה-עשר מטרים ממני ברזלים זזים באדמה.
חשוב להבין. במקום הזה כבר עברה כל הפלוגה. טנקים וכלי הנדסה כבר חרשו את האזור. זה שטח חקלאי שהיה מפונה. כוחות עברו במקום ואיש לא ראה שם פיר כלשהו. היו שם מעט הריסות, ככל הנראה של מבנה חקלאי.
ובכן, אני עומד ומתפלל, ומבחין במרחק לא גדול ממני בברזלים זזים על הקרקע. זה קרה במקום שיש בו קפל קרקע, ורק מפני שעמדתי יכולתי לראות זאת. אילו הייתי יושב, לא הייתי מבחין בתזוזה.
בעודי תוהה אם מדובר בבעל-חיים כלשהו, פתאום אני רואה שמתוך האדמה מגיח מחבל האוחז בידו משגר אר-פי-ג’י.
המחבל יצא ופניו לכיוון מערב. הוא תכנן לשגר את הטיל לכיוון טנק או מבנה שהיה מאוכלס בחיילים או לעבר חיילי הכוח שלנו, שישבו מעט קדימה.
באותה שנייה נתתי צעקה והתחלתי לירות לעבר המחבל. חברים שלי, שישבו בצד, קלטו מייד את הסיטואציה והצטרפו גם הם בירי. המחבל שמע את הצעקה שלי והסתובב לכיווננו, אבל היינו מהירים יותר, והוא חוסל במקום.
לאחר חיסול המחבל מפקד המחלקה זרק רימון לכיוון הפיר, כדי להבטיח שאין שם עוד מחבלים, ובכך נגמר האירוע מבחינתנו. כך נתגלה שהיה בשטח פיר מנהרה שהצבא לא ידע על קיומו.
בהמשך נאמר לנו על-ידי קצין מודיעין שהמחבל שחוסל היה חבר בחוליה בת ארבעה מחבלים. אנחנו כבר לא היינו באזור, ואינני יודע בוודאות מה היה המשך הטיפול בפיר הזה. ידוע לי שחיילי ההנדסה הקרבית טיפלו במנהרה ובעוד שני פירים שנחשפו באזור, בעקבות גילוי הפיר שממנו יצא אותו מחבל.
בגדוד שלנו יש חיילים מרקע מגוּון. יש אצלנו דתיים ולא-דתיים, אבל כולם התרגשו מהסיפור.
היו חיילים שביקשו בעצמם להתפלל מנחה. על-פי ההלכה אנו פטורים מתפילה בעיצומה של פעילות מבצעית, אבל הסיפור הזה יצר הד חזק כל-כך, שגם מי שאינם מתפללים בדרך כלל, ביקשו להתפלל בהפוגות וכדומה.
האזינו לסיפורו: