שלום סיון, אני חושב שהרבה ישראלים חשבו עליי בימים האחרונים, בלי להכיר אותי: אני הקצין בקצה האירוע, במקום בו אישרו את הירי של הטנק הישראלי, באירוע הפיצוץ באל בורייג’. אנחנו אחראיים למילים ‘רשאי אש’. ושישה חיילים נהרגו.
היומיים האחרונים היו הקשים בחיי. אני לא רוצה להיכנס למסקנות המבצעיות, שעוד יגיעו. הכול ייחקר. אנחנו בזירה מורכבת, מקבלים אינספור החלטות בתנאים קשים ומתאמים בין הרבה זרועות.
אני כן רוצה להעביר אליכם החוצה, כבר עכשיו, רק בקשה אחת: ברגע שזה קרה, נכנסו פנימה עשרות אנשי איתור נעדרים, רבנים צבאיים, יחידות סריקה, גששים, כלבי גישוש, והכול בתוך זירת לחימה. ניסיתי לנהל את האירוע ולהוציא שיחות מבצעיות וכמעט לא הצלחתי. כולם התקשרו. כל העולם.
תוך שניות נפוצה הידיעה שגם עידן עמדי נפצע באירוע, מה שרק העלה את רמת העניין. אני אומר לך מבפנים: זה פוגע, בזמן אמת, בתפקוד הכוחות. כל המדינה מעבירה שמועות, משרשרת דאגות ומפריחה ידיעות, נכונות או לא נכונות.
אני יודע שהצלחנו בשנים האחרונות לשנות את הדרך שבה משפחות שכולות מקבלות את ההודעה. המודעות לנושא עלתה, הרגישות עלתה.
עכשיו אני מבקש לדבר על הפגיעה בתפקוד הכוחות המעורבים בשטח, בזמן אמת. ברמה הכי טכנית, אנחנו אמורים לנתק את הרגש ולעבוד רק עם השכל, כמו רובוט, כדי לעשות את המקסימום לפנות פצועים והרוגים. אבל כל הטררם מבחוץ נכנס פנימה. קצין נכנס לחדר ואומר: ‘וואו וואו, מה הולך בטלגרם’. מישהו אומר שאשתו כבר שמעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית את כל הפרטים ושהייתה פאשלה ענקית של צה”ל. זה פוגע ברוח, זה פוגע תכלס בתפקוד.
אני מבין לגמרי את הסקרנות ואת הרצון לדעת מה קרה, וכמובן מבין גם את הדאגה ליקיריכם, אבל אנא, אתם שואלים מה קרה באירוע בזמן שהאירוע עדיין קורה. אני מתחנן: קחו נשימה שם בחוץ. אל תייצרו עוד רעש. קיבלת הודעה? אתה יכול לסנן אותה. אתה יכול לכתוב: ‘צריך להתפלל’ וזהו. אל תכתוב ‘אירוע קשה, אל תשאלו’.
כל אחד צריך לשאול את עצמו מה ההודעה שלו תגרום. האם הוא עוד חוליה בשרשרת הפחד, או שהוא זה שיגרום ליותר חוסן. גם אתם חלק מכוחותינו.
אנחנו מכירים את המשפט ‘צריך גלגל? אני גלגל!’. אני מציע עוד משפט: ‘צריך ברקס? אני ברקס!’. תהיו הברקס הזה. אל תהיו ראשונים, אל תהיו בלעדיים, תהיו שקולים.
כאמור, אין פה גלגול אחריות ממי שבשטח. יהיה עוד הרבה מה לומר ולחקור. ישנתי הלילה בקושי שעתיים, אבל קמתי בבוקר והרגשתי צורך להעביר את הדברים”.