1.
בכניסה לבית האבלים של משפחת זיסק במשואות יצחק יש שלט עם המילה “שירותים” וחץ המורה על השביל הצר שיוצא מהחצר החוצה. בקצה השביל יש שלט נוסף שמפנה, שוב דרך שביל כפרי צר, בינות לשיחים, לחצר הבית של השכנים. שם, על הדלת הראשית של הבית, יש שלט שעליו כתוב “שירותים – אפשר להיכנס!”
כך מצאתי את עצמי עומד באמצע הסלון של משפחת קרליבך, השכנים של משפחת זיסק שיושבת שבעה על סרן נריה הי”ד. היה שם תור של אנשים שחיכו לשירותים, ונכנסו כמוני לפי ההוראות של השלט, בלי לדפוק על הדלת. קיוויתי שהתור יתעכב כמה שיותר, כי הסלון הקטן והצנוע היה מלא באווירה. לא יודע אפילו להסביר אם אלה הספרים הישנים, התמונות שעל הקיר או החלונות הכחולים. הרגשתי קצת כמו באגדת ילדים, אני נכנס לבית קסום ומסתורי שאני לא מכיר, שאליו הגעתי בעזרת כל מיני חיצים ושבילים.
ואז יצאה מהמטבח אישה מאירת פנים, שהציגה את עצמה כבעלת הבית. היא הראתה לי תמונה קטנה בשחור־לבן שלא שמתי לב אליה קודם: זוג הורים שעומדים עם ילד קטן על גבעה שוממה ומצביעים לו על איזו נקודה עלומה באופק.
“התמונה הזאת צולמה בשנת 1956. חמי וחמותי, עמנואל קרליבך ואשתו יפה, מראים לילד שלהם את גוש עציון החרב, שממנו גורשו. עמנואל, לימים מנהל בית הספר האזורי בשפיר, נפל בשבי הירדני בתש”ח”.
היא הזמינה אותי לבוא אחריה אל המטבח. שם, לצד הבלנדר, על כן ציור, עמד ציור צבעוני של התמונה ההיסטורית הזאת שהיא עמלה עליו בימים אלה. וליד הציור, במטבח, ישב הילד שבתמונה ואכל ארוחת ערב.
הוא היום בן 71.
2.
טוב, כשאני מגיע למשואות יצחק אני לא צריך ציורים ועזרים כדי להיכנס לסיפור ההיסטורי. גדלתי עליו. סבא וסבתא שלי, אהרן וציפורה מאיר, היו ממקימי הקיבוץ בגוש עציון. סבא שלי נפל בשבי (כתבתי על כך לא מזמן בטור הזה), ואחרי ששוחרר הקים ביחד עם חבריו את היישוב מחדש במקום שבו הוא נמצא כיום, בדרום. 19 שנים אחרי שנפל שוחרר הגוש במלחמת ששת הימים, ושבו בנים לגבולם.
ובכל זאת, המפגש עם התמונה הישנה, עם הילד שגדל, עם הגוש שנפל וקם, ואחר כך עם ישראל וגלית זיסק, ההורים הצנועים של נריה הי”ד שקטע את הטיול בדרום אמריקה למרות שאיש לא קרא לו, עם סבתו בת הלמעלה מ-90 שגדלה בירושלים בחצר הסמוכה לבית הרב קוק וזוכרת אותו כילדה קטנה, עם החברים מהצבא ומהמכינה (“דבר אחד אני מבקשת מכם”, אמרה להם אמא של נריה, “ללכת זקופים ולחייך, כמו נריה”) – כל החוויה הזאת הוציאה אותי בתחושה של איזו גדלות רוח. אפילו השמות של האחים של נריה מעוררים השראה: דביר, עטרה, שלומציון, תפארת, ארגמן, שלהבת וטוהר.
רגע, זה לא שיצאתי שמח מבית האבלים, כן? אבל יצאתי עם משמעות, עם משהו שהוא מעבר לכאן ולעכשיו, עם הבנה שאנחנו בתוך סיפור היסטורי גדול שמצויר ברגעים אלה ממש.
3.
משם נסענו במשך ארבע דקות למרכז שפירא, והגענו לאוהל המנחמים של משפחת שמריז. וגם שם – גדלות רוח. אין לי הגדרה אחרת. רעות, האחות המרשימה של רב סרן שי הי”ד, מורה באולפנה ביישוב, יושבת לצד בעלה, עמיאל פינקלשטין, אברך בישיבת אור עציון, ומדברת איתנו על ההורים שלה, שאול ודניאלה.
“הם לא גדלו על תורת הרב קוק כמו הדור שלי”, היא אומרת בהערצה, “אבל כל הדיבורים שלהם מאז שאחי נפל, הם ברוח הגדולה הזאת, שבמשך שנים המורות והרבנים שלנו ניסו להחדיר בנו. אצלם זה כאילו מגיע באופן טבעי”.
היא מספרת איך אבא שלה עמד בערב הלוויה של בנו יחידו וביקש שכל המספידים ידברו בגדלות, לא ינמיכו את הרוח הגדולה. אני ניגש לאב ומבין בדיוק למה התכוונה הבת. הוא מדבר מילים גדולות במין פשטות כזאת, בצניעות כובשת.
4.
שי שמריז ונריה זיסק הם הנופלים ה־14 וה־15 ממכינת עלי במלחמת חרבות ברזל. שניהם נקברו בבית העלמין הישן של משואות יצחק שאותו אני מכיר היטב. סבא שלי עזב את הקיבוץ בתחילת שנות השישים והפך למנכ”ל בנק המזרחי. הוא היה מעורב בעסקים חובקי עולם, אבל בסופו של דבר ביקש להיקבר בבית העלמין של הקיבוץ שאותו עזב כמעט ארבעים שנה קודם לכן. ממשואות יצחק באת ואל משואות יצחק תשוב.
שם, בבית הקברות הקטן הזה, שבו יש גם מצבות שנעקרו מבית העלמין של גוש קטיף, נערכה לפני כשבועיים האזכרה במלאות שנה לפטירתו של הרב דרוקמן שכל כך חסר בימים אלה. על המצבה הפשוטה שלו לא נכתבו תארים רבים, רק שורה אחת: “כל חייו קודש לתורה, לעם ולארץ”. צפיתי השבוע בנאום ה”הנני” של שי שמריז הי”ד לחייליו במסדר לפני היציאה לעזה. הרב דרוקמן יכול להיות גאה בשכנו החדש.
5.
יוצאים מניחומי האבלים, נכנסים לאוטו, מדליקים את הרדיו ושומעים על ההחלטה המקוממת של בג”ץ – ובן רגע הרוח נופלת. מזל שאבא של שי שמריז לא איתנו ברכב. סליחה, לא דיברנו בגדלות. לא חשבנו בגדלות. וטוב גם שאמא של נריה זיסק לא איתנו. הקומה הייתה רחוקה מלהיות זקופה. בכלל, מול דברי הפרשנים על ההחלטה ה”חשובה” של השופטים, “דווקא לעת הזאת”, רציתי לכבות את הרדיו, לעשות פרסה ולחזור אל בתי האבלים.
כל כך הרבה פסקי דין התקבלו בבג”ץ בעשרות השנים שחלפו מאז המהפכה המשפטית של אהרן ברק. הם כמעט תמיד היו מנותקים. מעם ישראל. מארץ ישראל. מתורת ישראל. לא רק מנותקים אלא מנתקים, לפחות מנסים לנתק. אבל הפסק הזה הוא השיא. לא רק מה שנאמר בו, לא רק העובדה שההחלטה ההיסטורית התקבלה על חודו של קול, אלא בעיקר העיתוי.
ניתוק כזה של בג”ץ עוד לא היה לנו. ואלה האנשים שאמורים להחליט בשביל כולנו, בכל הסוגיות, מה סביר ומה מידתי. נפלתם על הראש? נפלתם על הלב? כמה מנותק אפשר להיות מרוח העם? מרוח העולם היהודי כולו? (באותו יום פגשתי לא מעט משלחות יהודיות מחו”ל שבאו לנחם, לחזק ולהתחזק. התביישתי בשבילם). איזה עוד אנשים במדינה – מימין וגם משמאל – חושבים שזה בדיוק הזמן הנכון לתת את פסק הדין הטעון הזה, בנושא הכי רגיש, הכי שנוי במחלוקת, הכי קורע את העם?
אגב, הפסיקה השבוע מוכיחה שגם בבית המשפט העליון לא כולם ממהרים להזדעזע מהרפורמה. אחרי השנה הסוערת הזאת, אחרי ההפגנות, החסימות, הוצאת ההשקעות מהארץ, ההשקעה של מיליונים בקמפיין, המתקפות הבריוניות ברחובות על חברי כנסת מימין, הדיבורים על קץ הדמוקרטיה ועל סופה של הציונות – שופטי בג”ץ נחלקים חצי־חצי בסוגיה. אפילו הם. יש שבעה שופטים בירושלים.
6.
מאוחר יותר, כשהגענו הביתה, עיינתי בפסק הדין. לא חיפשתי את הטיעונים המשפטיים. הסיפור פה הוא לא הטיעון המשפטי אלא הניתוק הרגשי. תראו, למשל, מה כותבת השופטת הפורשת ענת ברון, זאת שבגללה ובגלל חברתה אסתר חיות בית המשפט מיהר לקבל את ההחלטה העקרונית בחטף, על חודו של קול, לפני שבית המשפט ישנה את פניו ואז אולי לא יהיה לה רוב. תקשיבו טוב: “מדינת ישראל הוקמה על ידי אבותיה המייסדים כמדינה יהודית בעלת אופי דמוקרטי המעלה על נס זכויות אדם וחירויות פרט. זו תעודת הלידה ואף תעודת הזהות של מדינתנו הריבונית. בימים אלה, בחלוף 75 שנה מאז אותו רגע היסטורי של הכרזת העצמאות, מרחפות מעל מדינת ישראל סכנות קיומיות, מחוץ ומבית”.
אתם קולטים מה היא אמרה פה עכשיו? “סכנות קיומיות, מחוץ ומבית”. רגע, כנראה לא הבנתי נכון. לא יכול להיות ששופטת עליון, פרוגרסיבית ככל שתהא, תזכיר בנשימה אחת את האויב החמאסי ואת המחנה שדורש רפורמה משפטית. זה השיח של השישה באוקטובר, וגם אז הוא היה מתועב ונחלת קיצוניים מאוד. אבל עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים מיהם הערבים ומיהו עם ישראל?!
אבל כן, הבנתי נכון. הנה הפסקה הבאה: “בעוד שורות אלה נכתבות, ומאז הטבח הנוראי ומעשי הזוועות של יום 7 באוקטובר, מדינת ישראל נתונה במלחמה עקובה מדם נגד אויב ברברי שקם עלינו לכלותנו. על סכנות אלה שמחוץ נגבר ביד חזקה ובזרוע נטויה. הדמוקרטיה הישראלית נתונה בימים אלה בסכנה מבית, והיא מגולמת בתיקון לחוק יסוד: השפיטה – שנועד להביא לשינוי משטרי יסודי במדינת ישראל. תכליתו של התיקון היא להפר את שיווי המשקל הנוהג בין שלוש רשויות השלטון במדינה, תוך החלשת כוחה של הרשות השופטת ביחס לרשות המבצעת”.
אתם מבינים את ההשוואה? יש אויב שטני שרוצח יותר מאלף יהודים בכמה שעות, שטובח ושוחט ומתעלל וכובש יישובים וחוטף תינוקות וקשישים, אבל עם זה נסתדר, רק שלא נשכח שפה בתוך הבית יש לנו סכנה רצינית לא פחות: אנשים שזוממים להפר את שיווי המשקל בין הרשות השופטת לרשות המבצעת! אלה הם חיינו, יש סכנות מכל מקום, מחבלי הנוח’בה מבחוץ ואנשי פורום קהלת מבית.
7.
אם כבר מדברים על האויב מבחוץ: הפסיקות של השופטת ברון דווקא ידועות כמי שמגבילות מאוד את היד החזקה והזרוע הנטויה של צה”ל. בריאיון שנתנה לביטאון השופטים לרגל פרישתה הסבירה: “הריסת בתים אינה אמצעי ענישה – אלא כלי מניעתי, הרתעתי, שנועד למנוע את הפיגוע הבא. נדמה לי שבקרב הציבור הרחב יש בלבול ביחס לתכלית השימוש בהריסה, וחוסר הבחנה בין ענישה להרתעה”.
הציבור הרחב הוא המבולבל, כן? ואת הציבור הרחב הזה, עם האינסטינקט הבריא שלו, צריך לחנך כידוע. זה מדהים, כי הטרור גבה מברון מחיר אישי כבד. בנה, רן ברון הי”ד, מוזיקאי מוכשר, נרצח לפני כעשרים שנה בפיגוע במועדון מייקס פלייס בתל אביב שבו ניגן אלא ש”המוות שלו שינה את חיי, אבל לא את מי שאני או את השקפת עולמי”.
בכל פסיקותיה בנושאים ביטחוניים היה חשוב לה לוודא שצה”ל לא מעניש יתר על המידה. “חוות הדעת של גורמי הביטחון שהונחו לפניי”, היא אומרת בראיון, “לא שכנעו אותי ביעילות ההרתעתית הנטענת… כשהטרור גובר, דווקא אז גוברת גם החובה המוטלת עלינו כחברה לבחון את כשרות האמצעים שבהם אנו משתמשים לשם לוחמה בטרור”.
הבנתם? ועוד אמרה: “ברוב המקרים, אם לא בכולם, בעת הריסת הבית, המפגע כבר לא גר בו. או שהוא נהרג בעצמו בפיגוע, או שהוא עומד לדין פלילי… הריסת הבית פוגעת בזכויות יסוד, בכבוד האדם, וזהו עונש קולקטיבי בבחינת ‘אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה’. וגם ההפך”.
באחד המקרים המפורסמים, קיבלה השופטת ברון (ביחד עם השופט עוזי פוגלמן), את עתירת משפחתו של מחמוד עטאונה, מפקד החוליה שרצחה את דביר שורק הי”ד, שדרשה לבטל את הריסת הקומה השנייה של הבית, שם התגוררו אשתו וילדיו. “בהיעדר ההרתעה, צו ההריסה עוטה כסות עונשית בלבד”, קבעו השופטים וביטלו את ההריסה. מארגון בצלמו שייצג את משפחת שורק נמסר: “החלטת בג”ץ היא פרס ענק לטרור ולמחבלים. מדובר בהחלטה אומללה שמרסקת את שארית ההרתעה שנותרה, ותגרום לגל פיגועים נוסף”.
8.
אבל יש נושאים שבהם ברון הפעילה בעצמה יד חזקה וזרוע נטויה, והם היו, בוודאי תופתעו לשמוע, קשורים לסכנה מבית. בשנת 2021 היא דנה במסלולים החרדיים בהפרדה באקדמיה. הרכב השופטים אישר את הלימודים לתואר ראשון בהפרדה, באמת תודה רבה, אבל ברון, אפילו שם, הייתה בדעת מיעוט. אם את הציבור הרחב צריך לחנך ביחס שלו למחבלים, את הציבור החרדי זו ממש מצווה לחנך, גם כשהוא כבר בא בשערי האקדמיה ומבקש לרכוש השכלה גבוהה.
הבחורה יוצאת הסמינר תחוייב לשבת לצד האברך מחסידות קרלין. השופטת יודעת יותר טוב מהם מה טוב להם. “אחזתי בדעת מיעוט”, היא מספרת בגאווה, “שלפיה יש לבטל גם את תוכנית הלימודים בהפרדה מגדרית – משום שהיא טומנת בחובה פגיעה בלתי מידתית בעיקרון השוויון ובכבודן של נשים… הפרדה מגדרית אינה אלא פרקטיקה של הדרת נשים, מדיניות של ‘נפרד אך שווה’ היא ככלל מפלה ומשפילה, ומגלמת תפיסה סטריאוטיפית של נשים ככאלה ש’מפריעות’ לגברים ללמוד”.
9.
טוב, יש לי משהו מעודד לסיים בו את הטור: ענת ברון כבר לא שופטת בבית המשפט העליון. העידן שלה תם. היא כבר היסטוריה. ועם ישראל, ובתוכו גם האויב “מבית” שלצערנו הגדול נופל עכשיו באחוזים כל כך גבוהים, ינצח בקרבות בעזרת השם. ואז בשש אחרי המלחמה – וממש לא תוך כדי הלחימה – הוא יפעל לא רק למען אחדות, שהיא בהחלט חשובה, אלא גם כדי שקומץ שופטים מנותקים כאלה לא ינהלו פה את המדינה.
ועד אז? ננסה להרים את הראש ואפילו לחייך. וגם לחשוב ולדבר דיבורים של עוצמה וגדלות רוח. כפי שמבקשים מאיתנו, ומקרינים עלינו, בימים אלה ההורים שאיבדו את היקר מכול. טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשפט.