עושים שiק במאה שערים • “סליחה, אתה יכול לעשות לי כפרה?”

“סליחה, סליחה, למי אתה מצלם? סליחה, סליחה, למה אתה מצלם? סליחה, סליחה, אני מבקש מאד לא לצלם אותי, סליחה, כן אתה הצלם, סליחה אתה יכול לזוז רגע אני רוצה לעבור, סליחה, אבל אתה לא חושב שלצלם פלאש זה קצת מוגזם. סליחה, סליחה, אתה יכל לומר לי איפה התמונה תתפרסם? אינצולדיק , נישט א_בילדער”.

כך זה התנהל החל מהרגע שהחלו לולי התרנגולות להגיע לכיוון המשחטה במאה שערים לכיוון המשחטה.

את המילה סליחה שמעתי מאות פעמים במהלך שעות הצהריים והערב – כל פעם בווריאציה אחרת. פעמים עם חיוך ופעמים בכעס. ואפילו הייתה פעם בעצבים: “סליחה! אני אשבור לך את המצלמה… לא מצלמים כאן…”

נו טוב, זה לא כל כך קל לצלם כשבדיוק אנשים באים לבקש סליחה.

אז לאחר שעה ארוכה של תמונות שגלשו אל תוך הלילה אמרתי סליחה.

ועזבתי את המקום.

דקות לאחר שהלולים הובאו למקום, החלו כל ילדי השכונה להגיע עם כפיות ואוכל בקעריות כדי להאכיל את התרנגולים המורעבים.

“הם לא אוהבים אבטיח?” שאל הילד לאחר שעה ארוכה של ניסיונות להאכיל את התרנגולים, שהגיעו ממסע ארוך בכבישי הארץ, והגיש להם אבטיח צונן וחתוך לחתיכות זעירות.

הפעם הבייביסיטר השתלם: קערה קטנה, לחם רטוב, כפיות חד-פעמיות, ובשעה הקרובה היא הייתה רק צריכה תת להם בכפיות כמה פירורי לחם עבור התרנגולים, שכמובן לא אכלו.

והאכלת התרנגולים נמשכת. משלא הצליחה הילדה הקטנה להאכיל את התרנגולים, היא קראה לסיוע את חיל הילדים, שניסו להביא לה תרנגול שיסכים לטעום מהכפית. מצטער לספר לכם שזה לא קרה.

“מייאו, מייאו”, יללל הילד לתרנגולים. כשלא זזו, השמיע קולות של כל גן החיות שהוא מכיר. משלא עזר, החל לקרקר סביבם בקולות וריקודים. זה הפסיק רק כשהבין שהתרנגולים לא מתכוננים לשתף פעולה.

“סליחה בנות, לזוז, לזוז, ילדה זוזי”. כשמאחוריהם ילדי השכונה צוהלים, הבנות רק עקבו בעיניהם ולא היו שותפות לגרירת לולי התרנגולים.

מילה אחת לא נאמרה מפיהם במשך כמעט רבע שעה של גרירות לולים, מהמשאית עד למשחטה. אבל קולות שמחה וצהלה אני חושב שניתן להעביר גם דרך התמונה.

היהודי בתמונה התפלל עימי בכותל במנייני ראש השנה, שימש כבעל תפילה בפסוקי דזמרה וכבעל קורא בקריאת התורה. כשנפגשנו כאן איחלתי לו שנה טובה, והוא חייך ובירך אותי בכל הברכות.

האמהות הקריאו מתוך הדף: “יוציאם מחושך וצלמוות ומוסרותיהם ינתק”. פסוקים הנאמרים לפני הכפרות, ובדיוק אז, בחצי מבט מסתתר, הביטה בי ובחשש במצלמה. התרנגול כמעט נמלט לאחר שהאחיזה התרופפה. אבל המבט ניצח את התמונה.

“נו, אפשר כבר לסובב”, אמר האב באידיש שתורגמה לי מיד על ידי אחד מבחורי החמד במקום. הנהון קל מצד בתו הביא לסבב מהיר מעל הראש: “זה חליפתך… זה כפרתך…”

“זה יספיק לשנינו או שנצטרך עוד אחד?” בדיקה מהירה מה משקלו והם החליטו שזה יספיק לשניהם. “אבל אתה תעשה, אני לא נוגע בתרנגול”. לא נשארתי לראות כמה סיבובים הם עשו בסוף מעל הראש.

“איפה אימא? וחני?” שאל. “כולם כאן”, ענה קול עמום מהדבוקה של האנשים – והאב החל לנפנף בתרנגול המפוחד מעל לראשים. “זה כפרתכם, זה חליפתכם, אתם תלכו… והוא ילך…”

בתוך המסדרון הסמוך, מתחבאים מעיני הצלמים, הם ערכו כפרות. הוא עמד ממש בחוץ, מנסה להסתתר, ולא להראות. צלמתי את התמונה. לאחר שסיים, ניגשתי אליו לשאול אם זה בסדר שצלמתי, כשלא רואים את פניו? תשבותו הייתה: “הייסתר איש במסתרים…” ואמר שזה בסדר.

“אתה יכול לעשות לי כפרה?” שאלה. “כן”, הוא עונה בשמחה. היא לוחשת את הנוסח מהסידור, ובכל פעם ששפתיה עוצרות מלנוע, התרנגול מתחיל להסתובב מעל ראשה. וכך בכל סיבוב קומתה מזדקפת, כולם מביטים בפלא, והיא כמו הסירה מעליה משקל של מסע כבד. מסיימת, אומרת לבחור “תודה” – והולכת לביתה.

“רק את התרגנול לצלם, הוא עוד שעה כבר לא ידע שצולם”.והרים והניף, המצלמות מסביב הרעישו בקליקים, וכשהוא סיים, הסתובב לעבר עדת הצלמים במקום ואמר: “אני מבקש רק שלא יראו אותי, את התרנגול אפשר לפרסם”.

נהגו המון לבדוק בציציות האיש האם ראוי הוא להיות חברם, ובעת הכפרות בודקים בכנפי העוף האם זכר או נקבה הוא. ככה הבדיקה מתנהלת מול המומחה. “זה זכר”, פסק ומיד נשמעו המילים “זה חליפתי”.

“זה שלי, שלי, שלי, זה תרנגול שלי”, התעקש הילד וסרב לעזוב את כפרתו שלפני דקות סבה מעל לראשו. דקות לפני כן בכה וצרח כשהתרנגול סבב מעליו לכפרה, והיה נראה כי הבכיות נובעות מפחד, עד אשר התברר כי הוא רוצה את התרנגול שלו עמו.

המאמץ היה קשה, אבל היא התעקשה: “אני רוצה לעשות לעצמי את הכפרות”. זה לא היה קל, המאמץ היה ממש קשה עליה. כשסיימה, הסבירה למי שרק הקשיב כי הקב”ה בעצמו רושם וכותב אותנו בספרי החיים, אז את הכפרות היא תעשה בעצמה על העברות שעשתה בעצמה. אני בטוח כי שמעתי מהשמים בת קול שיוצאת ואומרת: “סלחתי”.

בזווית בלתי אפשרית גם הוא עשה לעצמו את הכפרות לבד. גבו כאב לאחר מכן, והיה נראה כי זה לא היה קל בכלל. כשניסו לעזור לו לקחת את התרנגול לצד השני, אמר לילד בחיוך: תבוא גם שנה הבאה לראות אותי, אבל אני יכול ללכת לבד, שתהיה שנה טובה. אמר – והמשיך לדרכו עם כפרתו.