בוקר. הדס לוינשטרן, שאיבדה את בעלה הרב אלישע לוינשטרן בקרב בעזה, בדיוק מסיימת הרצאה לאורחים מארצות הברית שבאו לתמוך בישראל.
“באתם כי אנחנו במצב חירום, אבל גם אתם במצב חירום: ההתבוללות, החינוך היהודי, האדישות…”, היא אומרת להם.
ישבתי איתה אחרי השבעה כדי לחשוב איך האור המיוחד שלה, וכל שיעורי התורה וההרצאות שהיא נתנה עוד לפני המלחמה, יאירו עכשיו עוד יותר, בארץ ובעולם. היא מספרת כמה היא מרגישה שבאמת כל העולם היהודי עוטף אותה ומחבק אותה.
התחנה הבאה: משואות יצחק. השבעה על סרן נריה זיסק. “הוא היה גרוע בדיסטנס”, מספר אחד החיילים שלו וכולם צוחקים. “הוא היה מפקד שמעניש אותך, אבל קשה לו שלא לחייך תוך כדי”.
ואמא שלו גלית מבקשת מכולם לחייך, כמה שיותר. “ללכת זקופים ולחייך, כמו נריה”.
ואחותו עטרה סיפרה: “בהלוויה של אחי, אמר המחנך שלו שאם היו אומרים לו בכיתה ט’ שנריה השובב שצריך לשכנע אותו להיכנס לשיעורים יהיה קצין מוביל בלחימה, הוא לא היה מאמין. אנחנו מקבעים את הילדים והתלמידים שלנו מראש. אנחנו צריכים להאמין בהם הרבה יותר”.
מרכז שפירא. אוהל אבלים על רס”ן שי שמריז. אמו דניאלה מספרת שמאז שמחת תורה היא לא צורכת תקשורת בכלל. אבא שלו שאול מספר: “ביקשתי מכל מי שמדבר בהלוויה, או באוהל האבלים, לדבר רק עוצמה, רק נחישות, לא להחליש”.
דניאלה מספרת שחיילים שלו סיפרו שהם היו בודקים ביום שישי בגוגל מה פרשת השבוע, כי ידעו ששי המפקד ישאל.
ביציאה – בין כל כך הרבה אנשים מכל רחבי הארץ שפשוט באו, בלי להכיר – אני פוגשת את השכנה, תמר רחמים, שגרה בבית ממול. הבן שלה אביאל נרצח במסיבה. עכשיו בקצה אותו רחוב נפתח שוב אותו אוהל אבלים, הפעם של משפחת שמריז.
אני שואלת את תמר מה היא יכולה להגיד מניסיון, אחרי 80 יום, לשכנים שלה.
יש לה שתי עצות. “הראשונה – משפט חזק ששמעתי ועזר לי: כולנו קצת ‘נכים’, אבל אנחנו קובעים מה אחוזי הנכות. זו בחירה שלנו. העצה השנייה – תמיד לחשוב מה אביאל היה רוצה ממני עכשיו. ברגעים קשים אני חושבת מה הוא היה רוצה ממני, ויודעת שהוא היה רוצה שנמשיך, שנחייך”.
ואז נכנסתי לרכב ושמעתי חדשות, כאילו מעולם מקביל.