כמה פעמים שפטנו ‘חוזרים בתשובה’?

את ראש השנה עשיתי עם משפחתי היקרה במלון ‘כינר’ על שפת הכנרת. לא אכנס לפרטי השירות המעולה, המנות הטעימות והאירוח המקסים. עיקר החג הוקדש למילוי המשימות הרוחניות שמאפיינות את ראש השנה וימי התשובה. השהות במלון הייתה בגדר טפל, למרות שיש לי רק מחמאות לצוות ולהנהלה (ואני ביקורתית, אם עדיין לא הספקתן להכיר).

בשהותי במקום שמתי לב לעובדה מעניינת: רוב אורחי המלון היו חוזרים בתשובה. מהם וותיקים ומהם טריים. מצאתי את עצמי מתבוננת בהליכותיהם של האנשים הללו והופכת למעריצה של ממש.

קינאתי בדבקות שלהם, ברצון העיקש ללמוד עוד ועוד על דרך החיים החדשה אותה בחרו. קינאתי בהקרבה שלהם, בסקרנות ובנכונות להתמסר בכל החושים לעבודת ה’. עבורי, עבור מי שנולד וגדל לתוך חיים של תורה ומצוות, הכל טבעי, כל-כך גירסא דינקותא, כל-כך מובן מאליו.

אבל עבורם… פשוט לקנא. הכל חי. חדש. מסעיר ומרגש.

עולם התשובה אינו זר לי כלל ועיקר. כחבדניקית שאמונה על הפצת תורה ויהדות ועל קירוב יהודים לאביהם שבשמיים, כבר ראיתי מאות ואלפי חוזרים בתשובה. אך בראש השנה הזה מצאתי את עצמי עורכת חשבון נפש נוקב.

שאלתי את עצמי האם אנחנו, אלה שנולדו לתוך זה, מעריכים את אותם אנשים שהפנו עורף לעבר שלהם והקריבו את כל אשר להם על מנת לעשות את רצון ה’.

פתאום קלטתי עד כמה אנחנו פועלים כמו אוטומט. אנחנו יודעים בדיוק היכן אוחז החזן ומה יש לעשות בכל שלב של התפילה. הכל מאכני, עובד חלק, משומן.

והן, אותן בעלות תשובה שישבו לצידי בעזרת הנשים, נאבקות למצוא את מקום התפילה, לא מתייאשות, שואלות, מחפשות ואולי… חשות את אהבת ה’ בקלות, בפשטות, באמת ובתמימות.

בראש השנה לא אומרים וידוי. אבל, היי. יש לנו בעיה. כמה פעמים שפטנו אנשים המוכנים אצלנו “חוזרים בתשובה”? כמה פעמים ראינו את עצמנו “שווים” יותר?

מאמר חז”ל “במקום שבעלי תשובה עומדים”, קיבל בעיני משמעות אחרת כאשר הבנתי שעם כל ה”וותק” שלי בשמירת תורה ומצוות, עליי לעשות דרך ארוכה על מנת להגיע לאותו מקום בו נמצאת אותה שחקנית/זמרת/סופרת שהקריבה את מעמדה החברתי כ”טאלנט”, על מנת להיות בת של אבא שבשמיים.

יש לי חברה תל אביבית שעובדת כקרימינולוגית בעירייה. היא “השתגעה” וחזרה בתשובה, כך באמצע החיים. מידי שבת היא מטלטלת בין משפחות חרדיות ולומדת ללכת בתוך השביל אותו אנחנו עושים בעיניים עצומות.

ומה? אתן חושבות שהיא לא מרגישה את מבטי הרחמים, התהייה, הזלזול, הביקורת? היא רואה את הכל, אבל זה ממש לא מעניין אותה.

כי היא רואה את האור – את היעד הסופי – הקמת בית על יסודי התורה והמצוות. וזה סיפור שלא מן העולם הזה. הבירורים, ההשפלות, ה”סינונים” שהיא סופגת בדרכה אצל השדכניות החרדיות, יכולים לשבור כל אדם. אבל היא חורקת שיניים, גם כשמתסכל.

היא לא מסתכלת אחורה ולא מתפתה לחזור למקום בו הייתה “מקובלת” חברתית.

פתאום, אחרי שלושה ימים בהם ראיתי מקרוב איך זה נראה, הבנתי עד כמה קשה לה ועד כמה אנחנו – החרדים מלידה – צריכים ללמוד לקבל את האנשים האלה לתוכנו וללמוד מהם מהי תשובה אמיתית.

כפרה עליכן

בשנים האחרונות מתלהטות הרוחות בין כסה לעשור סביב מנהג הכפרות. בתוך הדיון הסוער הזה נשכחה מהותם של ימים – ימי תשובה. כדי להחזיר אותנו למטרת המנהג, אני רוצה לשתף אתכן בסיפור קצר שהבאתי בתוכניתי ברדיו. תיהנו.

פעם, בערב שלפני יום הכיפורים, ביקש אחד מחסידי הצדיק רבי אלימלך מליז’נסק מרבו כי ירשה לו לראות כיצד הוא מקיים את מנהג כפרות.

“איך אני עושה כפרות?” חזר רבי אלימלך, “איך אתה עושה כפרות?”

“אני יהודי רגיל – אני עושה מה שכולם עושים. אני מחזיק את התרנגולת ביד אחת, את סידור התפילה ביד האחרת ומדקלם את הטקסט: ‘זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי’.

“זה בדיוק מה שאני עושה”, אמר הצדיק. “אני מחזיק את התרנגול ביד אחת, את סידור התפילה ביד השנייה ואומר את הנוסח. למעשה, אולי יש הבדל מסוים בין הכפרות שלך לשלי: סביר שאתה מוודא שהתרנגול שלך לבן, אך לי אין זה משנה: לבן, שחור, חום – תרנגול הוא תרנגול…”

אך החסיד התעקש שהכפרות של הרבי ודאי אינן אירוע רגיל. זה עשרים שנה שהוא מגיע לעשות את היום הקדוש בהיכלו של הרבי, אך הפעם החליט שיזכה לחזות ב”כפרות” של הרבי ויהי מה.

“אתה רוצה לראות מנהג כפרות בלתי רגיל?”, אמר לו רבי אלימלך. “לך וראה כיצד משה בעל הפונדק עושה כפרות. זה יהיה לך מקור השראה הרבה יותר גדול מן הכפרות הרגילות שלי”.

החסיד איתר את הפונדק של משה בצומת דרכים כמה מילין מחוץ לליז’נסק וביקש להישאר שם ללון בלילה.

“אני מצטער”, אמר בעל הפונדק. “כפי שאתה רואה, זהו מקום קטן ואין לנו חדרים להשכיר. יש אכסניה במרחק קצר מכאן, במורד הכביש”.

“אנא ממך”, התחנן החסיד, “נסעתי כל היום ואני רוצה לנוח קצת. אני לא זקוק לחדר – רק אתכרבל בפינה לכמה שעות ואז אצא”.

“בסדר”, אמר משה. “נסגור בקרוב ואז תוכל לישון קצת”.

מקץ הרבה צעקות, הפצרות ואיומים, הצליח משה לדחוף את לקוחותיו, האיכרים השתויים, אל מחוץ לדלת. הוא ערם בפינת החדר את הכיסאות והשולחנות, והחדר, ששימש גם כחדר המגורים, היה מוכן ללילה. שעת חצות חלפה מזמן ושעת הכפורת התקרבה.

החסיד, העטוף בשמיכתו מתחת לשולחן, העמיד פני ישן, אך נשאר ער והמתין בחדר החשוך כשהוא נחוש בדעתו לא להפסיד דבר ממה שעתיד להתרחש.

לפני עלות השחר קם משה ממיטתו, נטל את ידיו ואמר את ברכות השחר. “זמן לכפרות!” קרא בשקט לאשתו, כשהוא מקפיד שלא להעיר את אורחו. “יענטעל, הביאי לי בבקשה את המחברת – היא על המדף שמעל האצטבה”.

התיישב משה על שרפרף קטן, הדליק נר והחל לקרוא ממחברתו, כשאינו מודע כלל לכך שאורחו ה”ישן” ער לחלוטין ומתאמץ לשמוע כל מלה. המחברת הייתה יומן שבו רשם בעל הפונדק את כל העבירות שעשה במהלך השנה, כולל התאריך, הזמן והנסיבות המדויקות.

“חטאיו” היו די מתונים – אמר דבר רכילות יום אחד, האריך בשינה בבוקרו של יום אחר ואיחר לתפילה, שכח לתת מטבע לצדקה ביום אחר – אך לאחר שקרא משה את העמודים הראשונים, היו פניו שטופי דמעות. במשך יותר משעה קרא משה ובכה, עד שנסתיימה קריאת הדף האחרון.

“יענטעל”, קרא שוב לאשתו, “הביאי לי את המחברת השנייה”.

גם זה היה יומן – ובו היו רשומים כל הצרות והפגעים שקרו לו במהלך השנה. ביום אחד הוכה משה על ידי חבורת איכרים, ביום אחר נפל בנו למשכב; פעם, בעיצומו של החורף, קפאה המשפחה במשך כמה לילות בשל מחסור בעצי הסקה. בפעם אחרת מתה פרתם ולא היה כל חלב בבית עד שחסכו מספיק רובלים כדי לקנות פרה אחרת.

משסיים לקרוא את הספר השני הרים בעל הפונדק את עיניו השמימה ואמר: “אתה רואה, אבי שבשמים, חטאתי נגדך. בשנה שעברה שבתי בתשובה וקיימתי מצוות, אך שוב ושוב נכנעתי ליצרי הרע. אבל גם בשנה שעברה התפללתי והתחננתי בפניך לשנה של בריאות ושגשוג, וסמכתי עליך שאכן יהיה זה כך.

“אבי היקר, היום ערב יום כיפור, היום שבו כולם סולחים ונסלחים. בוא נשים את העבר מאחורינו. אני אקבל את צרותיי ככפרה על חטאיי, וגם אתה, ברחמיך, תעשה כך”.

משה לקח את שתי המחברות בידיו, הרים אותן אל על, סובבן שלוש פעמים סביב ראשו ואמר: “זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי”. לאחר מכן זרק אותן לתוך האח הבוערת, שם הפכו חיש מהר למאכולת אש…
• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]