אם לא היה דיי לנו בכל האירועים קורעי הלב שמלווים את חיינו מאז שמחת תורה, באה עכשיו הטרגדיה הנוראה של הירי בשגגה בשלושת החטופים שניסו להגיע אל כוחותינו. אפשר רק לשער מה עבר בראשם כשהיו קרובים כל-כך לחירות, אחרי שבעים ימים איומים בשבי המרצחים, ודווקא אז קרה מה שקרה.
אפשר גם לשער את כאבם הנורא של החיילים כשהתבררה התוצאה הטראגית.
אילולא אותה טעות היו החיילים האלה המאושרים באדם. הם היו נישאים על כפיים, כמי שהצליחו להציל את שלושת החטופים ולהשיבם בריאים ושלמים. זה בלתי-נתפס!
זעקת הכאב
המציאות הזאת מטלטלת כל אחד ואחת מאיתנו, ועל-אחת-כמה-וכמה את משפחות החטופים. המחשבות על הבן או הבת, הבעל או האב, הנתונים בשבי חיות האדם זה כשמונים יום – מטריפות את הדעת. אי-הידיעה על גורלם ועל מצבם היא הנוראה מכול.
המשפחות מרגישות בצדק שכל יום נוסף של הסיוט הזה הוא הרבה יותר מדיי.
פעולות מסוימות של מטה משפחות החטופים עוררו ביקורת בציבור, החל מהתחושה שגורמים מסוימים משתמשים בהן למטרות פוליטיות וכלה בטענה שאותן פעולות משרתות את החמאס ומעודדות אותו שלא להיכנע.
אי-אפשר לבוא אל המשפחות בטענות כלשהן. הן זועקות את כאבן, ומנסות בכל דרך לקדם את שחרור יקיריהן. גם מתוך המשפחות עצמן נשמעים קולות מגוּונים, וכל אחד ואחת מתמודדים עם המציאות הנוראה בדרכם.
אבל עם כל הכאב וההזדהות, מקבלי ההחלטות חייבים לשקול שיקולים קרים, המביאים בחשבון את האינטרס הרחב של עם ישראל כולו. מפעם לפעם נשמעת הטענה כלפי מקבלי ההחלטות: איך הייתם נוהגים אילו הבן שלכם או אבא שלכם היה שבוי בידי המרצחים.
צריך לומר ביושר שבמצב כזה אסור היה לאותו אדם להיות מעורב בהחלטה. זה בדיוק המצב המוגדר בהלכה ‘נוגע בדבר’. בשפת ימינו קוראים לזה ‘ניגוד עניינים’. כולנו רואים כמה מקפידים שבעלי תפקיד ציבורי יימנעו מלדון בסוגיות שבהן יש להם עניין אישי, מפני החשש שהאינטרס הזה יטה את שיקול דעתם.
השיקולים כאן כבדי משקל. הדרישה ‘להחזיר אותם עכשיו’ משמעותה המעשית הפסקת המלחמה והשארת חמאס ויכולותיו. האם דמם של כמאה ועשרים חיילים הי”ד שנפלו במלחמה אינו יקר לנו? האם אנחנו רשאים להשאיר את ארגון המרצחים הזה חי וקיים, עם כל המשמעויות הנלוות לכך, רק מפני שתפס בני ערובה?
להתפלל לשובם
אל לנו לקנא במקבלי ההחלטות, שנדרשים להתמודד עם שאלות קשות מנשוא, אבל אין להכביד עליהם עוד יותר בהפעלת לחץ רגשי, שעלול להטות את שיקול דעתם.
זו בדיוק הייתה אחת מהמלצות ועדת שמגר: “יש להביא לניתוק בין משפחות השבוי לבין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית, על-מנת למנוע לחץ בלתי-ראוי”.
ועם זה, עניין החטופים צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ועלינו להתפלל למענם בכל יום ויום, שישובו בשלום ובמהרה, עם הניצחון המלא על מבקשי נפשנו.