1.
“הדס לוינשטרן, אשתו של רב־סרן במילואים אלישע לוינשטרן, שנפל הלילה בדרום הרצועה, שלום לך”.
“חנוכה שמח, ערב טוב”.
– וואו. קודם כול תנחומינו, אנחנו רחוקים, אבל באמת חיבוק למשפחה, לילדים. מתי דיברת עם אלישע בפעם האחרונה?
“דיברתי איתו במוצאי שבת. הוא היה שמח. ממש ברוממות רוח. אמר לי שהם נותנים בראש ונלחמים כמו אריות, ואני עודדתי אותו ובירכתי אותו ואמרתי לו שיעשה מה שצריך. שאנחנו חזקים בעורף ושיש לו זכות גדולה”.
– יש לך שישה ילדים, שיהיו בריאים, אנחנו שומעים את חלקם ברקע.
“כן, אנחנו בדרך להיפרד מאלישע במחנה שורה, אז נכון, אתם שומעים את הילדים שלי ברקע… “.
2.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששמעתי את הריאיון המצמרר של הדס לוינשטרן בגל”צ היה לברר אם יש לה הומור.
זה נשמע קצת מוזר, אז אני אסביר: בהמשך אותו ריאיון לאמיר בר שלום ולרן יבנאי, היא אמרה מילים כל כך גדולות, כל כך מלאות גבורה, שהייתי חייב לדעת אם מי שמדברת כך מחוברת למציאות או שהיא חיה בספירות אחרות.
רגע, שיהיה ברור: זה נפלא שיש אנשים כאלה, שמדברים גבוהה־גבוהה, וגם חיים גבוהה־גבוהה. מלאכים כבני אדם. רק שמאנשים כאלה – לי באופן אישי קשה יותר לקבל. אני יודע שאין לי שום סיכוי להעפיל למקומות האלה, להשגות האלה.
3.
השם הדס לוינשטרן צלצל לי מוכר. אז חיפשתי בגוגל ונזכרתי שיש לה פודקאסט שנקרא “שמה לב”. נכנסתי להקשיב.
הפרק הראשון נפתח כך: “שלום, שלום לכל מי שמאזינה לי בכל מקום שאת, אם את שוטפת כלים או מקפלת כביסה, או עושה הליכה. יו, אם את עושה הליכה, אז את בכלל אלופה, כל הכבוד לך… כל השיעורים והספרים שאני קוראת מדברים הרבה על איך עושים תשובה, ואני רוצה להתחיל דווקא עם איך לא עושים תשובה. ההקדמה הזאת מבחינתי חשובה מאוד. המחשבה של הרבה מאוד נשים היא שכדי לעשות תשובה צריך לעשות רשימה של כל הדפקטים, כל הבעיות, כל מה שחסר לי, כל מה שאין לי, כל מה שאני לא. אני אסתכל על הרשימה הזאת – ואתחיל לתקן.
“אבל מה שקורה, זה שברגע שאני מסתכלת על הרשימה הזאת, אני מאבדת כל רצון, כוח, כל מוטיבציה לשינוי. ואז אני ניגשת למקפיא, מוציאה גלידה, מתיישבת על הספה – ובוכה”.
נדמה לי שכבר הקטע הראשון, של הפודקאסט הראשון, נותן מענה ברור לתהייה שלי. בעצם לשתי התהיות שלי: יש לה הומור. בהחלט. והיא לגמרי מחוברת למציאות.
4.
טוב, אם כבר אני כאן, נקשיב עוד קצת. הפודקאסט מכוון לעולמן של נשים, אבל הקטע הזה של מציאת החסרונות והנחמה בגלידה דיבר גם אליי. זאת אומרת, אני יותר בעניין של קליק כדורים חום־לבן, אבל אתם יודעים, לא צריך לחדד מחלוקות פנימיות בזמן מלחמה.
“הרב קוק מציע חידוש”, היא מכריזה בחגיגיות. “חידוש אדיר. הוא אומר שלמרות שהנטייה הטבעית שלנו היא להתבונן בחסרונות שלנו כדי לעשות תשובה, אנחנו צריכים לשים לב למה שיש לנו. להשתפר דרך החוזקות. זה דבר עמוק מאוד. מי שמתרגל אן־אל־פי יודע שקודם כול, לפני כל דבר שאתה מתרגל, אתה צריך לחווט את המוח שלך להצלחה. קודם כול אתה צריך לשאול את עצמך: מה יש לי? מה יש לי שעובד? מה יש לי שטוב? מתי בפעם האחרונה הרגשתי שמחה? מתי בפעם האחרונה הרגשתי גאווה?
“אבל בעצם האן־אל־פיסט הראשון בהיסטוריה היה אלישע הנביא. בספר מלכים יש את הסיפור שכולן מכירות על האישה שהייתה במצב כלכלי מאוד מאוד קשה, ואז מגיע הנושה ורוצה לקחת את הילדים שלה לעבדים. והיא מגיעה לאלישע הנביא ואומרת לו, תעזור לי, אני חייבת עזרה. אלישע הנביא, הוא לא נביא חסכן בניסים. מדובר בבן אדם שמחייה מתים…
“אבל כאן הוא שואל אותה: ‘הגידי לי, מה יש לך בבית?’. מה זאת אומרת מה יש לי בבית? אתה נביא? אז תעשה נס! הרבה פעמים אני מרגישה את זה על עצמי. אני באתי אליך כדי שאתה תעשה לי נס. כאילו, איפה הדג זהב? איפה? אני רוצה לפגוש את הדג זהב שייתן לי שלוש משאלות. אבל הנביא אומר לה, רגע, מה יש לך בבית, והיא באינסטינקט עונה לו: ‘אין לשפחתך כול’. לי אין שום דבר. ואז, אחרי שנייה שהיא חושבת, היא מוסיפה: ‘כי אם אסוך שמן’.
“היא נזכרת שבעצם יש לה בבית איזה כד קטן, כד קטן. מה זה שווה הכד קטן שלך? גברת, את בחובות של מיליונים! אז מה שווה עכשיו בקבוק השמן הקטן המעפן שלך? אבל העובדה היא שהיא מכוונת את עצמה למה שיש לה – משם מתחילה הצמיחה. משם מתחיל בעצם השפע לרדת. הנביא שואל מה יש לה בבית, כי הדרך להתעודד, הדרך למציאת פתרון, מתחילה ממנה.
“הנביא מסביר לה שכדי לעזור לעצמה עליה להתחיל ממשהו. את במצוקה? חפשי מה הנקודה שממנה אפשר להתחיל. בטוח שיש אצלך כמה דברים טובים. חפשי אותם. אל תישארי רק בבעיות. בעיות יש הרבה: בעיות ביטחוניות, בעיות כלכליות, בעיות באמונה, בעיות בתפילה, קשיים בחינוך הילדים. מצוקות לא חסרות. אבל ההדרכה כאן היא לחפש מה שיש. אז איך חוזרים בתשובה? דרך החוזקות. דרך מה שיש. אחד מהמאפיינים המיוחדים של היהדות, זה שהיא לא איזה אוסף אידאות עליונות לא מחוברות למציאות”.
5.
ואז הגיעה הלוויה. הרי הריאיון הזה בגל”צ, שרץ מווטסאפ לווטסאפ, התקיים עוד לפני הלוויה. ולפני ההספד שלה. ושוב נשארתי בלי מילים ועם המון מחשבות.
“לפני שהתחתנו אמרתי לך שאני רוצה להקים ‘סניף’ חדש לקב”ה. סניף שיהיה כולו מושתת על אדני הקודש, שנעשה באמת את מה שהקב”ה רוצה שנעשה. עכשיו נשארתי לנהל לבד את הסניף, ואני מבטיחה לך שלא רק שלא תקטן הופעת החיים שלנו, אלא שהיא תגדל. עם ישראל כולו, וגם משפחת לוינשטרן סניף חריש, יוסיפו עוד ועוד קומות של אור וטוב, על אפם וחמתם של אויבנו הנלוזים.
“אין לי שום טרוניה כלפיך, ריבונו של עולם. ה’ נתן, ה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך. הלוואי שהיית חושב שאנחנו צריכים להמשיך יחד עד 120, כמו שתיכננו, אבל זאת ההחלטה שלך ריבונו של עולם, ואתה תיתן לנו כוח. ‘ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה’. אתה אוזר אותנו בגבורה. בגבורה פנימית של יהודי שהולך עם הקדוש ברוך הוא בגדלות ובגאווה, שיודע מצוין מאין הוא בא ולאן הוא צועד.
“אנחנו הולכים אחריך כבר למעלה מ־3,000 שנה… ריבונו של עולם, אחרי אוזר ישראל בגבורה אנחנו מברכים: ‘עוטר ישראל בתפארה’. ברכה זו נאמרת על התפילין. הגבורה היא פנימית. התפארת גלויה לעין כול. אנחנו מבקשים ממך, ריבונו של עולם, שתעטר את עם ישראל בתפארה הראויה לו, שנחיה את כל החיים שלנו באמות מידה כאלה, בגובה הראוי לעמנו”.
6.
וואו. איך מגיעים לרמה כזאת של אמונה יוקדת? של צידוק הדין? של גבורה יהודית? מאיפה לוקחים את הכוחות להמשיך?
“לא יודעת אם את מכירה את הסיטואציה הזאת”, אמרה הדס בריאיון לשרה ב”ק בערוץ 14, שבעצם שאלה את אותן שאלות, “יש לך תיק, ואת יודעת מה יש לך בתיק. יש לך טישיו, יש לך פלאפון, יש לך לא משנה מה… את יודעת מה יש לך בתיק. ופתאום קרה לך משהו ואת צריכה לחפש את זה. מהר מהר, את תשלפי את מה שיש לך בתיק. את לא יכולה לשלוף מה שאין לך. ואני באמת זכיתי, זאת זכות מאוד גדולה, ללמוד בבית מדרש גדול, בחמש עשרה שנה האחרונות, ושלפתי את מה שהיה לי בתיק…”.
אתם מבינים? צריך רק למלא את התיק כמה שנים באמונה. זה הכול. אה, ושכחתי לכתוב פרט חשוב שאני לא יודע אם יחזק אתכם או יגרום לכם לחלישות הדעת: הדס לוינשטרן לא נולדה ככה. היא גדלה במחוזות שמדברים וחושבים בהם אחרת לגמרי (כמה אחרת? אבא שלה פעיל ב”כוח קפלן”). ואז, בתקופת היותה חיילת ביחידת 8200, נקלעה לוויכוח חריף עם קצין דתי, סביב אירוע זיכרון לרבין ביחידה. אחריו התחיל איזה שיח, שבסופו הוא הכיר לה את הרב דרוקמן ומשפחתו. הם עוד זוכרים היטב את אותו שיעור שבסיומו, בשעה שלוש בלילה, היא אמרה: “זהו, התורה היא אמת”.
ומאז ועד היום היא ממלאת את התיק. לא מפסיקה למלא. ונדמה לי שמהשבוע היא הולכת למלא את התיק לרבים אחרים, שכל כך צריכים את זה.
7.
“חזרתי עכשיו בפעם השלישית מניחום אבלים אצל הדס לוינשטרן האהובה”, כתבה ביום שלישי השבוע יעל ביננפלד, שנשואה לנכדו של הרב דרוקמן. “מאז תחילת המלחמה יצא לנו לדבר ולהגות כמעט כל יום בתורתו הגדולה של סבא זצ”ל ובצימאון האדיר לתורת חיים זו – תורת הגאולה. מים קרים על נפש עייפה. כמה נצרך להמשיך ולהדהד בעולם את קולו הטוב והמאיר, שתמיד קרא שחושך לא מגרשים במקלות אלא על ידי הוספת אור וטוב, ואין טוב אלא תורה.
“בעקבות הוויראליות של הראיונות של הדס, והצימאון של אנשים להקשיב ולהתחזק, חשבתי לעצמי מה יש שם שגורם לאנשים מכל הקהלים לרצות לשמוע, לבקש חיזוק ונחמה, להרים את הראש ולזקוף קומה. מוקדם יותר אתמול הייתה אזעקה במרכז ובין היתר גם בלוד, בזמן שהילדים היו בבתי הספר והגנים. אחד הילדים התקשר אלי בוכה ואמר שהוא מאוד נבהל ושאולי אגיע לקחת אותו.
“ניסיתי כל כלי שאני מכירה מרחוק – אמפתיה, שיקוף, לתחום את האירוע, ליצור נרטיב של כוח, נשימות ועוד… אבל כלום לא עזר. ואז, בהברקה של ניסיון אחרון, אמרתי את המילים הבאות: אתה חלק מעם ישראל, ועם ישראל מלא גבורה, כך שגם אתה מלא גבורה. מה שקיים בעם ישראל במשך כל הדורות קיים גם בך. וסיימתי בציטוט: ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’. ופתאום משום מקום, בכזו קלילות, הוא פשוט אמר לי: טוב אמא, אני חוזר לכיתה, וניתק.
“העם הפלאי הזה כל כך צמא לגודל. הוא שואב כוחות ותעצומות נפש מהשורשים האדירים שלו. תכונות הנפש האדירות שהיו קיימות באבות הקדושים, קיימות בכל אחד מישראל ועוברות בדי־אן־איי של כולנו. עם שכל כך צמא לשמוע שמבין העננים השמש תשוב לזרוח, ואור חדש יאיר על ציון. עם שצמא לדעת שגאולה אחרונה אין לה הפסק והיא אינה נסוגה אחור. וגם אם ישנם עיכובים, וגם אם עין במר בוכה – והיא בוכה – ליבנו לב בוטח ש’ממנה ייוושע’, שמתוך הצרה תצמח ישועה. אז שנזכה לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. לראות בטוב ה’ בארץ חיים. קוו אל ה’, חזק ויאמץ ליבנו, וקוו אל ה'”.
8.
במהלך השבעה המשיכה הדס להתראיין. לא הפסיקה להתראיין. בשיחה עם עודד מנשה ועדן הראל היא סיפרה שלא קל לה עם האבל הציבורי הזה. ושוב היא עשתה את זה באמונה יוקדת והומור יוקד: “בעלי היה הייטקיסט, מתכנת ג’אווה, לא אדם מנותק מהחיים. היו לו העדפות באוכל. הוא היה בן אדם. הוא היה אדם קדוש, אבל אדם שמשאיר את הטישו במכנסיים, ואני מכבסת את זה ואני מתעצבנת כי זה עושה לי בלגן בכביסה… הוא היה באמת שילוב נדיר, ואני הערצתי אותו כל הזמן.
“ואני מבינה שכנראה גם עם ישראל צריך להכיר אותו. כי הוא היה כזה ביישן שאין שום סיכוי בעולם שהייתם מכירים אותו. התכונה הכי בולטת שלו הייתה שהוא לא היה מתבלט. אף פעם לא שמו לב שהוא נכנס לחדר, הוא לא היה כריזמטי, הוא לא היה אדם שתמיד מדבר, הוא היה אדם שתמיד מקשיב. יכולת מאוד מאוד בקלות לפספס אותו”.
וכשברקע משודר שוב ושוב סרטון קצרצר, שמלמד כל כך הרבה על החיים הפרטיים, הפנימיים, שלהם – אלישע הי”ד רוקד יחף במתיקות עם ילדיהם בסלון העמוס בספרים – היא אמרה: “אני מרגישה קצת כמו בשבע ברכות, אבל הפוך. בשבע ברכות החתן והכלה מאוהבים. הם לא צריכים אף אחד אחר. מבחינתם רק תשימו אותם על איזה ענן. ובכל זאת העניין של שבע ברכות זה פנים חדשות. בשביל לעשות סעודת שבע ברכות, צריך פנים חדשות. וגם פה אני מרגישה שכאילו הצער שלי הוא כל כך גדול, שבאמת רק קחו אותי ושימו אותי להתייחד עם הזכר של בעלי.
“אבל המשימה פה זה עם ישראל, והאוהל מנחמים מלא בפנים חדשות. המון המון אנשים מגיעים. אז במובן הזה זה כמו שבע ברכות, כי כמו שהקב”ה לא רצה שנישאר בשמחה הפרטית, הוא גם לא רוצה שנישאר בצער פרטי”.