בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה ערעור בעניין קטינה בת 16 וחצי, ממשפחה חרדית, שעתרה להסיר את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוטל עליה – ולעבור להתגורר עם אביה בגרמניה.
את הערעור הגישה אמה של הקטינה, לאחר שבית המשפט לענייני משפחה נענה לבקשות הקטינה והאפוטרופוס שלה, והתיר את מעברה לגרמניה. את אבי הקטינה ייצגו עורכי הדין אברהם קורחוב ושמואל קמיל.
בפסק הדין נשוא הערעור, הורה כבוד השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, על ביטול צו עיכוב היציאה נגד הקטינה ועל קביעת משמורתה אצל אביה בגרמניה, החל ממועד מתן פסק הדין.
השופט נימק את החלטתו בכך כי התרשם שהאם, אישה חרדית, מנותקת לחלוטין ממציאות חייה של הבת, המגדירה את עצמה כ”לא דתייה”.
עוד קבע השופט, כי התרשם שדבר בהתנהלותה של הבת אינו קשור לדת – לא הופעתה החיצונית, לא סגנון הדיבור שלה ולא חלומותיה, וכי היא “מהלכת באותם מקומות שהם בשולי החברה הדתית ושל אלו שפורשים ממנה”.
עוד קבע השופט שני, כי הקטינה אינה משולבת בשום מוסד חינוכי זה חודשים, איש אינו מפקח לאן היא הולכת ומתי, גם אם היא חוזרת לאחר חצות או בבוקר יום המחרת.
בפסק דינו התייחס השופט שני לרצונה הנחרץ של הקטינה לחיות לצד אביה. בפסק הדין מצוטטת עדותה של הנערה, המתארת סיפור חיים קשה. כך, לדבריה, אמה, שנישאה בשלישית, נמצאת בתהליך גירושים, ושניים מאחיה הועברו למשפחות אומנה, לאחר שהתברר, כי לאם אין את הכלים לגדל ילדים ולתת להם תמיכה.
כמו כן, שיתפה הקטינה את בית המשפט בפגיעה מינית אותה חוותה מצד סבה – אבי אמה, כשהייתה בת 11-10, כשדברים אלה לא הוכחשו על ידי האם.
גם לרצונה של האם לשלב את הבת בפנימייה בארץ, התייחס השופט שני בפסק דינו, וקבע, כי השתכנע מדברי הבת, כי אין מדובר בפנימייה אלא במעון לנוער בסיכון, ו”לשם, השבח לאל, עוד לא הגענו”, דברי השופט שני.
עוד קבע השופט שני, כי במצב הנוכחי, שבו הקטינה אינה לומדת, אינה עובדת ומתהלכת בין ערים שונות עם בן זוגה, המסתיר את קיומה ממשפחתו, חובה על בית המשפט להתערב. ולפיכך, קיבל השופט שני את תביעת הקטינה, ביטל את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוטל עליה, ואישר את מעברה לחזקת אביה המתגורר בגרמניה.
על פסק דינו של השופט שני מביהמ”ש לענייני משפחה הגישה האם ערעור לבית המשפט המחוזי.
בערעורה נטען כי החלטת ביהמ”ש לענייני משפחה, לפיה המשמורת על הקטינה תועבר לידי האב, ניתנה בהיעדרה של האם, ומבלי שטובת הקטינה נבחנה לעומקה – לא על ידי בית המשפט ולא על ידי שירותי הרווחה, ואף לא בדרך של קבלת תסקיר.
לטענת האם, המשמעות המעשית של העברת המשמורת לידי האב היא היתר להגירתה של הקטינה לגרמניה, וכל זאת מבלי ששירותי הרווחה נכחו בדיון, ומבלי שניתנה הדעת על החשיבות והדרך לשמירת הקשר בינה לבין הקטינה.
מנגד, טען האב, באמצעות עורכי הדין אברהם קורחוב ושמואל קמיל, כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ניתנה בשל הנסיבות המיוחדות שבו מצוי התא המשפחתי של הקטינה, ועל כן אין לבוא בטרוניה לבית המשפט, על שהחליט שלא לנהוג ב”דרך המלך”, ובחר להורות כפי שהורה, גם ללא תסקיר ממחלקת הרווחה בעיר שבה מתגוררת הקטינה, וגם בלא שניתנה חוות דעת מומחה בעניינה.
עוד טענו עורכי הדין קורחוב וקמיל, כי החלטת ביהמ”ש לענייני משפחה התקבלה, רק לאחר שהשופט שני שמע את דבריהם של הקטינה ושל האפוטרופוס שלה, ולאחר שהונח לפניו תסקיר של שירותי הרווחה מהעיר שבה מתגורר האב, בגרמניה.
לטענת עורכי הדין קורחוב וקמיל, מדובר בקטינה שנמצאת בשולי החברה, אמה לא מתפקדת ולא מצליחה להפעיל ביחס אליה סמכות הורית כלשהי, ולפיכך, לבית המשפט לא הייתה כל ברירה אחרת, אלא לפסוק כפי שפסק.
בית המשפט המחוזי, שדן בערעור שהגישה האם, פסק כי מדובר במקרה קיצוני, וכי חרף העובדה שראוי לתת פסק דין בדבר הגירת קטין לארץ אחרת, רק לאחר קבלת חוות דעת מומחים ותסקירים משירותי הרווחה, הרי שבמקרה זה צדק בית המשפט לענייני משפחה, ולו רק מהסיבה, שתקופת ההמתנה לתסקירים ולחוות דעת לוקחים זמן רב, ובכל הזמן הזה לא נתונה הנערה לשום מסגרת חינוכית, ואיננה זוכה להשגחת מבוגר אחראי.
לבסוף, החליטו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב – סגן הנשיא שאול שוחט, השופט נפתלי שילה והשופטת אורלי מור-אל – לדחות את הערעור, וקבעו, כי בנסיבות העניין, יש לחרוג מההלכה שקובעת, כי יש לדון בתביעות הגירה רק לאחר קבלת חוות דעת של מומחים ותסקירים.
בנוסף, השיתו השופטים על האם את הוצאות המשפט של בתה, והותירו את החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה.