גזירת הצאר וה’חאפערים’: ה’אורות באפלה’ של הרב זלמן רודרמן • ספר

 הרב זלמן רודרמן. כשמגיע חודש טבת זה אומר שגם יצא לאור ספר חדש פרי עטך. על מה הפעם?

הפעם, ספר עם שלוש עלילות חב”דיות עתיקות שעשיתי להן בנייה ועיבוד מחודשים, תוך התאמתן לבני הדור הצעיר.

סיפור ראשון – ‘פוקח עיוורים’ – הוא מתקופת אדמו”ר הזקן בעל ה’תניא’ ובנו רבי דובער, האדמו”ר השני לבית חב”ד. זוהי עלילה שבמרכזה עומד ר’ יוסף, חסיד תלמיד-חכם ובעל מדרגה, שבציווי מעורר פליאה של האדמו”ר הזקן בעל ה’תניא’, נעשה יום בהיר אחד ‘בעל עגלה’, נע ונד בדרכים. באחת מנסיעותיו הוא פוגש יהודי מתבולל שהתדרדר אל הדיוטה התחתונה. הוא מחזיר אותו בתשובה שלמה, ואז מתגלה לו מן השמים, באמצעות האדמו”ר השני, רבי דובער, כי בכך הושלמה משימתו ותם תפקידו כ’בעל עגלה’. ר’ יוסף חוזר להיות דמות תורנית ו’משפיע’ בעיר מגוריו.

העלילה השלישית עוסקת בשישה בחורים צעירים, אמריקניים, שנוסעים בשלהי קיץ תרצ”ט מניו-יורק לעיירה הפולנית אוטבוצק, כדי ללמוד במחיצת האדמו”ר הקודם רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, שבאותן שנים התגורר ופעל בפולין. שבועיים לאחר בואם פורצת מלחמת העולם השנייה, פולין נכבשת על ידי גרמניה הנאצית, והבחורים נאלצים להימלט על נפשם בחזרה לארה”ב, תוך שהם חווים בדרך מסע תלאות רב סכנות.

בכוונה דילגתי על העלילה השנייה – ‘חוטפי הנשמות’ – ושמרתי אותה לסוף תשובתי, כי היא המרכזית בספר: בעלילה זו, הנפרשת על פני כמה עשרות פרקים, אני בונה ומתאר את כל תקופת הקנטוניסטים והגזרה הנוראית על ילדי היהודים ברוסיה הצארית, בצד סיפור חלקו של האדמו”ר ה’צמח צדק’, השלישי בשושלת חב”ד, כנגד הגזרה ויוזמיה. מאבק הרואי שהעמיד אותו בסכנת חיים ממשית יום יומית.

לספר קראתי ‘אורות באפלה’, כי שתי המילים הללו מהוות מכנה משותף לשלוש העלילות.

הספרים יוצאים לאור תמיד לכבוד ה’ טבת. מה בדיוק הסיפור של היום הזה?

אכן. בחב”ד תאריך זה נחשב ‘חג הספרים’, בגלל מאורע שאירע לפני למעלה מ-35 שנים (בשנת תשמ”ז). כמה עשרות ספרים עתיקים ויקרי ערך – גם מבחינה כלכלית, אך בעיקר סנטימנטלית – הוצאו בגניבה מספריית חב”ד העולמית בניו יורק, והחלו נמכרים בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. מאחורי הפרשה עמד אדם פרטי שהציג עצמו כיורשו של האדמו”ר הקודם (הריי”צ) מליובאוויטש, ולאור זאת תבע בעלות על אותם ספרים.

לצפיה בגודל מלא – לחצו על התמונה

אבל הרבי האחרון מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, טען בלהט כי לא מדובר ברכוש ‘פרטי’ של חותנו, כזה אשר ניתן להתייחס אליו במונחים של ‘ירושה’, אלא בנכס רוחני של תנועת חב”ד, אשר נועד לשמש את כלל בני הדור. הרבי ראה בכך סימבול לקטרוג רוחני על המשכיותה של חב”ד, גם לאחר הסתלקות חותנו.

העניין התגלגל והגיע לבית משפט פדרלי בארה”ב, כאשר מצד אחד מוצגות טענות ממוניות מן הסוג המקובל בבתי משפט, ומן הצד שני מועלים רעיונות רוחניים עמוקים על משמעותו של אדמו”ר הריי”צ בתור ‘צדיק הדור’ ו’מנהיג של כלל ישראל’.

למרבה הפלא והשמחה, השופט הגוי צלל לעומק הפילוסופיה החסידית-החב”דית והשתכנע בצדקת הטענות הרוחניות אל מול אלה הממוניות. הרבי ראה בכך הסרת קטרוג רוחני והפך את תאריך ההחלטה המשפטית (ה’ בטבת) ל’חג הספרים’. מעתה, כך קבע, בכל שנה ביום זה יעשירו ספריות ציבוריות וכן אנשים פרטיים את נכסיהם הספרותיים התורניים. וכך אכן נהוג בחב”ד. בכל שנה במועד זה נוהרים כל החסידים – אנשים, נשים וטף – אל חנויות הספרים ומקיימים את ‘מצוות היום’ – רכישת ספרים חדשים. המבוגרים קונים ספרים תורניים ממש, ואילו הילדים הצעירים רוכשים ספרי קריאה חינוכיים. מקווה שהצלחתי להסביר את הרעיון…

כמה ספרים מפרי עטך ראו אור עד היום?

בסייעתא דשמיא יותר מ-50. אבל אני כבר לא סופר, כי כידוע “אין הברכה שורה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי”…

הסיפור המרכזי בספרך החדש עוסק כפי שציינת בקנטוניסטים, פרשה כאובה בתולדות עם ישראל ברוסיה הצארית. מה בעצם הייתה הגזרה?

מדובר על פרשה שהחלה לפני כ-200 שנים ושנתמשכה שלושה עשורים. הצאר ניקולאי הראשון החליט שהיהודים אינם מעורבים די בחיי האומה הרוסית והוא החליט לפעול בדרך כוחנית לחינוכם מחדש ולהטמעתם בחברה הרוסית הכללית. כך נולדה ‘גזרת הקנטוניסטים’ – גיוס ילדים צעירים למערכת קדם-צבאית ולאחר מכן שילובם בצבא הלוחם, כאשר כל העסק הזה משתרע על פני 30 שנים. כלומר, ילדים שגוייסו לאותה מסגרת קדם-צבאית בגיל 12, יצאו ממנה בגיל 42. לאורך כל השנים הללו הם נותקו באכזריות ממשפחותיהם, נותקו מיהדותם והופעל עליהם לחץ פיזי לא מתון להמיר את דתם. כתוצאה מכך, רבים מהם סיימו את 30 שנות הגיוס הכפוי הזה כשהם מנותקים ממשפחותיהם ומיהדותם.

זוהי כמובן רק התמצית. כשנכנסים לרזולוציות גבוהות יותר, מגלים שהיו לכך עוד ועוד אספקטים קשים ואכזריים. זה מתחיל בעובדה שהילדים נחטפו אל השירות הצבאי הזה על ידי ‘חטפנים’, ‘חאפערים’ ביידיש. חלק מאותם חטפנים היו גויים, אך רבים מהם היו יהודים מן השוליים החברתיים. אנשים חסרי לב ומצפון שממש קטפו ילדים מחיק הוריהם ומשפחותיהם. ילדים תמימים הלכו ברחוב או שיחקו בחצר ביתם, ולפתע ידיים אכזריות תפסו בהם, העמיסו אותם על עגלות, והביאו אותם ל’קנטונים’, מבנים צבאיים, ומכאן גם שמם ה’קנטוניסטים’. החטפנים הללו עשו זאת כמובן בעבור בצע כסף, שכן הם תוגמלו על כל ילד חטוף שהביאו.

הרב זלמן רודרמן

מעבר לכך, אם ‘חוק הקנטוניסטים’ הרשמי קבע שרק ילדים מגיל 12 יגויסו לקנטונים, החטפנים הרשעים לא דקדקו בקטנות שכאלה והיו חוטפים גם ילדים בגילאי שבע ושמונה. כשהם פרקו את הילדים הללו ב’קנטונים’, הם אמרו לאחראים על הקליטה, כי מדובר בילדים בני 12. מעבר להיבט היהודי-הדתי של הפרשה, משפחות שלמות נקרעו ונהרסו על רקע הגזרה הזאת.

החוטפים פעלו למעשה בשיתוף פעולה עם ראשי  הקהילות. עדויות מאותה תקופה מספרות שחטפו בעיקר יתומים שלא היה  מי שיגן עליהם, בעוד העשירים שילמו כופר לקופת הקהילה וכך הסירו מעל ראשם את הסכנה. מצאת עדויות כאלה?

נכון מאוד. למעשה, חלק מהרוע של הגזרה הזו היה בהטלת חובת המצאת הילדים היהודים, על הקהילות היהודיות עצמן. היו ‘מכסות’ של ילדים שצריך היה לספק אותן לצבא הצאר. כתוצאה מכך, ראשיהן של הקהילות נקלעו לדילמות קשות ואכזריות ביותר. כאן נכנסו לתמונה כללי ה’הישרדות’ המקובלים בטבע, כאשר החזקים גוברים והחלשים נטרפים.

ראשיהן של אותן קהילות לא רצו להתעסק עם העשירים ועם בעלי התפקידים הציבוריים, ולהסגיר את ילדיהם. קל הרבה יותר היה להם לתפוס את הילדים היתומים, ילדי המשפחות העניות, המוחלשות, ו’לספק’ אותם לצבא. אבל הם הרי לא ילכו בעצמם ויתפסו את הילדים הללו… אז הם העסיקו – בדרך כלל באופן נסתר, מאחורי הקלעים – חטפנים שעשו להם את העבודה ואפשרו להם להישאר עם ‘ידיים נקיות’.

זה כמובן לא קרה בכל הקהילות. וגם בהיבט הזה באה לידי ביטוי פעילותו הנמרצת של אדמו”ר ה’צמח צדק’. הוא שלח שלוחים מיוחדים אל הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה, כדי למגר את התופעה הזאת. נוסף על כך, הוא פעל לנידויים והחרמתם של החטפנים היהודים. במקרים מסויימים אף נהגו בהם כפי שההלכה מורה לנהוג ב’מוסרים’, ש”מורידין ולא מעלין”…

יש הערכה כמה ילדים יהודים נחטפו?

אין מספרים מדויקים. אני נתקלתי במספר 70 אלף. אז נראה שזה נע באזור הזה – כמה עשרות אלפים.

וכמה מהם בכל זאת שבו לחיק היהדות?

מיעוטם הצליח לשמור על יהדותו גם לאורך כל שנות הגיוס הכפוי. ילדים ונערים אמיצים שהיו מוכנים לשלם על כך בסבל גופני ונפשי. אולם העובדה המצערת היא שמרביתם בכל זאת נשברו ונכנעו ללחץ להמיר את דתם.

אך גם כאן יש כמה סוגים וגוונים: קצתם עשו זאת למראית עין בלבד וקצתם החליטו ללכת על המהלך הזה ‘עד הסוף’. אבל רבים מאלה וגם מאלה, התחרטו על כך כעבור זמן וחזרו ליהדותם. העניין הוא שאחרי שנים רבות כל כך של נתק מוחלט מכל הוויי יהודי, הם נשארו בורים ועמי ארצות ועד סוף חייהם לא ידעו כיצד לממש את יהדותם…