היו תקופות שיהודים וערבים חיו בשלום, אבל תאוות הרצח גברה

בשבוע הבא נציין את צום עשרה בטבת, המציין את ראשית המצור שהביא לידי חורבן בית המקדש ולגלוּת הקשה של העם היהודי. בנקודה הזאת התחיל מסע סבל וייסורים שנמשך כאלפיים וחמש-מאות שנה – חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם ישראל מארצו, גזירות שמד נוראות, רדיפות ופוגרומים אכזריים, השואה האיומה של יהדות אירופה אך לפני כשמונים שנה, ועד הטבח המחריד בשמחת תורה האחרון.

למעשה, בהיסטוריה של העם היהודי חוזרים שוב ושוב אותם מרכיבים של שנאה תהומית לעם ישראל. היו תקופות שקהילות יהודיות האמינו ביחסי השכנות הטובים שטיפחו עם הגויים. יהודים עשו עסקים עם לא-יהודים, אירחו אותם בבתיהם, חיו איתם בידידות ובשלום.

עד הרגע שבו התפרץ הרוע והשנאה שטפה הכול.

‘מרד הפלאחים’

בחוגים מסוימים השתרשה תפיסה שבימי קדם חיו יהודים וערבים בשלום ובידידות אלה עם אלה, ורק בעת החדשה החלו הערבים לרצוח יהודים. זו אגדה שאין לה בסיס במציאות. אכן, היו פה ושם תקופות יפות ושקטות, אבל בשלב מסוים תאוות הרצח ניפצה את האשליות.

הנה דוגמה שרבים אינם מכירים: הפרעות האכזריות בשנת תקצ”ד (1834), שנעשו במהלך ‘מרד הפלאחים’. המרד לא היה קשור ליהודים כלל וכלל. הוא פרץ בשל התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל הוואלי מוחמד עלי. אבל כשהופר הסדר השלטוני, מייד נהפכו היהודים לקרבנותיו.

במהלך המרד עלו המורדים מכפרי הסביבה ועשו פרעות ביהודים – בירושלים, בחברון, בטבריה ובצפת. התחוללו שם בדיוק אותם מעשים אכזריים שהתרחשו ביישובי עוטף עזה בשמחת תורה האחרון. יהודים נרצחו, הוכו ועונו. רכושם נשדד ונבזז. קדמו לכך דרשות הסתה במסגדים, בדיוק כמו בימינו.

התוצאה הייתה חורבן נורא. בתיהם של יהודים רבים הוחרבו או הועלו באש. יהודים שניסו למצוא מקלט בבתי כנסת הוכו למוות. הפורעים הוציאו מאות ספרי תורה מארונות הקודש וחיללו אותם בחוצות הערים בדרך המחפירה ביותר. פראי האדם גם חסמו את הדרכים המובילות החוצה, כדי שהיהודים לא יוכלו להודיע לאנשי הממשל וכוחות הצבא ולקונסולים הזרים על הפוגרומים הנוראים.

השנאה המפעפעת

לא הייתה אז שום בעיה של ‘כיבוש’ או ‘דיכוי’, וכל שאר תירוצי ההבל שבהם מנסים פתיים למיניהם להסביר את פשר תאוות הרצח שמתגלית לעינינו שוב ושוב. זו הייתה שנאת ישראל טהורה, שמפעפעת כל הזמן בליבם של רבים מאוד מהערבים, ומצאה הזדמנות לפרוץ החוצה.

אבל עם ישראל הוכיח שוב ושוב את יכולתו לקום ולהתאושש, לצמוח מן האפר, לבנות ולשגשג. אחרי כל מכה ושבר התעוררו מחדש כוחות הבניין והריפוי. שוב ושוב התקיים בנו הפסוק “בְּדָמַיִךְ חֲיִי” – מתוך הדם והכאב פורצים החיים. וכפי שהיה אצל בני ישראל במצרים: “וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”.

צום עשרה בטבת מזכיר לנו את סיפור סבלו של העם היהודי, ואת המחויבות העמוקה שלנו לקום ולהתאושש, ולהוסיף לצעוד לעבר הגאולה האמיתית והשלמה.