אור לכ”ו כסלו תש”פ.
כמו בכל בתי ישראל, גם בביתו של שמחה שיין, פראמדיק מתנדב הצלה בעיר ליקווד שבניו ג’רזי התכוננו להדלקת נר שני של חנוכה – כשמכשיר הקשר שעל חגורתו של שמחה צפצף.
הוא הציץ במסך וגילה שהוא המתנדב הקרוב ליעד. הוא עזב הכל, עלה על האמבולנס, חבר למתנדב נוסף והם הגיעו אל בית אשה כבת שמונים וחמש שנזקקה לעזרה רפואית.
הם נכנסו אל הבית, בית יהודי טיפוסי, והעניקו לה טיפול ראשוני, מוודאים שמצבה יציב ומחליטים שבשל גילה המתקדם, היא תועבר לבית החולים לבדיקות.
העלו השניים את הקשישה על האלונקה המתגלגלת, על מנת להכניס אותה אל האמבולנס והתחילו לנוע לכיוון היציאה.
כמו בכניסות רבות לבתים בארה”ב, הכניסה בנויה משתי דלתות. דלת חיצונית עם חלונות זכוכית גדולים, מבואה קטנה שם נהוג לחלוץ את הנעליים לפני הכניסה פנימה, להניח את המטריות ולתלות את מעילי הגשם – ודלת כניסה פנימית.
הם עברו את הדלת הפנימית, כשהם מגלגלים לפניהם את האלונקה ושם, במבואה ניצבה חנוכיית כסף גדולה ומפוארת, עליה נחו שני נרות ממתינים להדלקה.
בעלה של האשה, הרב נתן ברניי, שאל את המתנדבים האם יהיה זה בסדר שיחכו שתי דקות, כדי שאשתו תספיק להשתתף בהדלקת הנרות.
מצבה של האשה לא הצריך פינוי בהול, ושמחה החליט שלא יקרה דבר אם יתעכבו כמה דקות.
ר’ נתן ניגש אל החנוכיה, נטל את השמש והחל לברך את הברכות. שמחה התבונן בחנוכיה המפוארת, נזכר שהוא עצמו עדיין לא הדליק נרות וגם המתנדב השני עזב את ביתו והזדרז להציל חיים.
ר’ נתן סיים את הברכות, הדליק את הנרות כשהם יחד שרים ‘הנרות הללו’. אלא שאז, כשסיים את הדלקת הנרות, הוא רכן לעבר תפוח אדמה חצוי שהיה מונח על השולחן. במרכזו של תפוח האדמה החצוי נחפרה גומה קטנה ובתוכה מעט שמן זית ופתילה.
הוא קירב את השמש והדליק גם את הפתילה הזו.
•
שמחה לא ראה דבר כזה מימיו. הוא לא שמע על מנהג שכזה, ומבט מלא תמיהה התפשט גם על פני המתנדב השני. שמחה הבין שיש כאן סיפור ושאל את בנו של ר’ נתן לפשר המנהג המוזר, כמוהו לא ראה מעודו.
נר חנוכה בתפוח אדמה.
הבן סיפר כי אביו נוהג כך במשך 75 שנה. מאז ששרד את מוראות השואה, הוא מדליק את הנר הזה, כדי לא לשכוח את אותם הימים שבהם זו היתה הדרך היחידה שבה הצליח להדליק נרות חנוכה, על אף כל הקשיים.
שמחה התרגש, וביקש מר’ נתן שיעניק לו ברכה. ר’ נתן הניח את ידיו על ראשו ובירך אותו בברכה, ששמחה לא ישכח כל ימיו.
שמחה מעולם לא מצלם בבתים בהם הוא מגיע לטיפול רפואי. זה לא מכובד ולא ראוי, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לתעד את הנר המיוחד וביקש רשות לצלם.
ר’ נתן הסכים, שמחה שלף את הטלפון הסלולרי וצילם שתי תמונות: תמונה אחת של תפוח האדמה החצוי ותמונה שניה, של החנוכיה המפוארת ולצידה הנר המיוחד.
הוא המשיך במשימה אליה יצא מביתו: הוביל את האשה אל בית החולים וחזר לביתו, כדי להדליק בעצמו נר שני של חנוכה.
•
בערב שלח שמחה את התמונה והסיפור לכמה מחבריו ב’הצלה’. לא חולפת רבע שעה והטלפון לא מפסיק לצלצל. תגובות והודעות, מאנשים בכל רחבי העולם, ששמעו את הסיפור.
איש לא נותר אדיש לסיפור המופלא – ולמחרת כבר קיבל שיחת טלפון, מארגון שמתעד סיפורים של ניצולי שואה. אלה מבקשים לבוא ולתעד את ‘נר התפוח אדמה’ של ר’ נתן, כדי להעביר ולשמר את הלהבה היהודית, לדורות הבאים.
למחר בבוקר, צוות הצילום מגיע במטוס מפלורידה, ר’ נתן הראה להם את הנר, התיישב על הכורסא והחל לספר בקול רועד.
“נולדתי בגרמניה למשפחה שהתגוררה בגרמניה למעלה משלוש מאות שנה. הייתי כבן עשר או אחת עשרה כשהנאצים ימ”ש החלו לפרוע ביהודים ושרפו את בתי הכנסת בליל הבדולח שהיה בט”ז בחשוון תרצ”ט.
גם בית הכנסת של המשפחה שלנו, שנבנה בשנת תמ”א, שלוש מאות שנה קודם , עלה בלהבות והיה למאכולת אש בידי קלגסי החיה הנאצית.
זו היתה שעת מלחמה, לא היו נרות, את החנוכיה הנאצים בזזו ואמי החליטה שהיא תדליק נרות חנוכה ויהי מה. היא מצאה פתרון יצירתי: חצתה תפוח אדמה, חפרה בו גומה קטנה, מילאה בחומר בעירה שהשיגה והשתמשה בזה כנרות החנוכה.
אמי רצתה להמשיך את המסורת כפי שהיא. היא אמרה שאפשר לפרסם את הנס במנורה מפוארת ובאותה מידה ניתן לעשות זאת בדרך צנועה יותר, בכל מקום שאתה נמצא בו”.
ור’ נתן הסביר: “הרעיון של הדלקת נרות הוא להודות לקב”ה על כך, שלמרות כל הרדיפות, שרדנו ויש לנו את האפשרות להראות לדורות הבאים לילדים שלנו את דפי ההיסטוריה בתקווה שזה יחדור לתודעה שלהם.
“המסר של חנוכה הוא להיות חזקים ואם יש לך סיפור משפחתי שאפשר ללכת בעקבותיו, סיפור כזה שיקבע אצלך את התודעה, אז לא משנה מה יקרה, אתה לא תישבר… אתה לא תרים ידים בקלות…”
שמחה, שרק יצא מהבית לקריאה של הצלה, הבין שנשלח למקום כדי להעביר מסר לעולם.
“יש המון סיפורים של ניצולי שואה”, אומר שמחה. “יש בוודאי מיליוני סיפורים שאיש לא מכיר ושאיש לא יודע עליהם מלבד הניצולים עצמם, או בני משפחותיהם. הנה, המשפחה הזאת מדליקה את הנר הזה במשך 75 שנה, ואף אחד לא ידע על כך.
“הם מדליקים את הנר הפרטי שלהם, שהם חולקים עם בני משפחותיהם, אבל סיפור כזה לא יכול להישאר נחלת המשפחות בלבד, הסיפורים האלו חייבים להגיע לכל העולם. והניצולים, הם הולכים ומתמעטים ובעוד כמה שנים לא יהיה מי שיוכל לספר את הסיפורים מכלי ראשון”.
אני שומע את הסיפור ומצטמרר. וכאילו לא די בסיפור המופלא הזה, שמחה אומר לי: “חכה, זה לא הכל. יש עוד טוויסט. כעבור מספר חודשים, מגפת הקורונה הכתה בכל עוזה בקהילה היהודית בלייקווד, עשרות אנשים הלכו לעולמם במגפה ואחד מהקורבנות, היה ר’ נתן ז”ל. זה שבר לי את הלב.
“ואז הכתה בי ההכרה, שאני בעצם היחיד שתיעד את ‘נר התפוח אדמה’ החצוי ואילולא הייתי נקלע לביתו של ר’ נתן ז”ל באותו לילה, הסיפור הזה היה נעלם בתהום הנשיה”.