‘אמרתי, ‘רבי הושיעני, רבי הושיעני’. ואז אני שומע שקט’: נס מופלא בפרי גן

מלחמת חרבות ברזל, שהחלה בעקבות המתקפה האכזרית והנוראית של מרצחי החמאס בשמחת תורה לפני חודשיים, מתנהלת בעיקר בשדות הקרב ברצועת עזה.

בד בבד, יש גם בעורף אלפי משפחות, שחיות מאז בהתמודדות קשה מאוד. אנשים שחיו ברווחה כלכלית, נאלצו להימלט על נפשם מאימת המחבלים, כשביתם השרוף נותר מאחור. הם השתכנו בבתי מלון ובבתי הארחה ברחבי הארץ, ולפחות בשבועות הראשונים נזקקו לעזרה דחופה ברכישת ביגוד וציוד אישי בסיסי.

עד שהסיוע מהמדינה הגיע, כשהבירוקרטיה המוכרת מעכבת תהליכים, ‘כולל חב”ד’ התגייס לעזרת אלפי משפחות, שנפגעו ישירות בהתקפה הרצחנית.

כ-3500 משפחות שענו על הקריטריונים, קבלו סיוע נדיב, מהיר ומועיל מאוד, בדמות כרטיס קנייה בשווי של חמשת אלפים שקלים.

הפרויקט נתן מענה מידי למשפחות מיישובים, מושבים וקיבוצים, שמחבלים חדרו אליהם, רצחו, פצעו וחטפו את התושבים, ואת בתיהם ואת רכושם העלו באש. מרבית המשפחות הללו פונו בלילה, במוצאי שמחת תורה, כשרק בגדיהם לגופם – ובלשונם: ‘ברחנו עם הסנדלים’.

המימון לפרויקט המיוחד, בעלות של כ-18 מיליון שקלים, הגיע בעקבות הצלחת מיזמים נרחבים של סיוע להמונים בעבר, הודות לשיתוף פעולה עם איש התקשורת גיא לרר, שפרסם והדהד את היוזמה בתוכניתו ‘הצינור’. הסכם שיתוף הפעולה היה, שעל כל שקל שייכנס בתרומות בארץ בעקבות הפרסום בתקשורת, ‘כולל חב”ד’ בארה”ב, בהנהלת הרב שלום דוכמן, ייתן מצ’ינג של שקל מצידו.

עשרות אלפי ישראלים נענו ותרמו, ועד מהרה נאספה כמחצית העלות, כאשר המחצית השנייה באה מתורמים נדיבים בארה”ב.

כך הצילו את פרי גן

מספר הרב מענדי בלוי מ’כולל חב”ד’: “בין התורמים מארה”ב יש לציין במיוחד תרומה נכבדה, שהתקבלה מאנשי קהילתו של הרב יוסי מינץ, משלוחי חב”ד בקליפורניה.  התורמים מארה”ב התלהבו מאוד מפרויקט הסיוע, שבו הם היו שותפים משמעותיים, ומשלחת מיוחדת מתוכם הגיעה במיוחד לארץ, כשבראש המשלחת עומד ר’ יוסף גורביץ, שבא עם בנו לרגל בר המצווה שלו.

“במהלך חלוקת כרטיסי הסיוע, נודע לנו על סיפור הגבורה המדהים של חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית. אקדים את המאוחר ואציין, כי ליישוב שלומית עצמו, ברוך השם, לא חדרו המחבלים. ואולם, ברגע שחברי כיתת הכוננות של שלומית הבינו מה מתרחש בשאר יישובי עוטף עזה, וקבלו קריאה לעזרה דחופה מהישוב פרי גן, הם עזבו את הבתים והמשפחות שלהם, השאירו רק שניים מכיתת הכוננות בפתח היישוב, ומיהרו לבוא לעזרת אנשי פרי גן.

“שם, כך מתברר, הם נלחמו כאריות, במסירות נפש ממש. על אף שמספר המחבלים היה גדול ממספרם, ועל אף שהמחבלים היו מצוידים בכמות גדולה מאוד של תחמושת, הם ניהלו קרב בחירוף נפש. חלקם נהרגו הי”ד, חלקם נפצעו, אבל הם הכריעו את המחבלים והניסו אותם. בסופה של המערכה התגלה, כי הודות למסירות הנפש של אנשי שלומית, אף אחד מאנשי פרי גן לא נפגע. זאת על אף שמחבלים רבים חדרו ליישוב בכוונה להרוג, לחטוף ולשרוף, כפי שעשו ביישובים ובקיבוצים אחרים.

“כמובן, לאחר שהתוודענו לפרטים המדהימים הללו, מיהרנו לצרף גם את הגיבורים משלומית ואת משפחותיהם לרשימת מקבלי הסיוע”.

 ‘בזכות בעל התניא’

הרב בלוי מספר, כי הם הגיעו למלון כרמים בהרי ירושלים, לשם פונו כל משפחות היישוב שלומית. “הענקנו את הסיוע לחמש עשרה חברי כיתת הכוננות, שבמסירות נפש יצאו להציל יישוב הרחוק מהם עשרה ק”מ. בהתרגשות מיוחדת פגשנו את האלמנות של ארבעה מהם, שנהרגו בקרב הקשה, ואת אלה מהם שעדיין סובלים מפציעות קשות.

“במפגש עם הלוחמים המופלאים הללו, שרנו את הניגון ‘פדה בשלום’,  שכל כך רלוונטי למצב הנוכחי. חברי המשלחת מקליפורניה האזינו לסיפור המדהים, וביטאו את החום וההערכה שכלל ישראל רוחש כלפיהם”.

הנס של פרי גן: סיפור הגבורה של השכנים משולמית. תכנית ‘המקור’

הביקור אצל אנשי שלומית נערך במוצאי שבת. “למחרת קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מר’ עוז גליק, חבר כיתת הכוננות, שאמר לי בענווה ובצניעות את הדברים הבאים: ‘אני מבין ש’כולל חב”ד’ שהעניק לנו את התמיכה הנדיבה, זה מוסד שהקים האדמו”ר הזקן, בעל התניא. רק רציתי לספר לך, שניצלתי מהתופת ונשארתי בחיים, למרות קרב קשה פנים אל פנים עם חבורת מחבלים, בזכות בעל התניא’…

“נדהמתי, ובקשתי ממנו לפרט ולפרש את מילותיו, והוא ענה: ‘רשמתי את זה ביומני, ואשלח לך את מה שרשמתי על ההצלה בזכות בעל התניא’.

“אמר ועשה, והנה לפניכם הקטע, המצמרר מצד אחד ומפעים מצד שני:

“בסייעתא דשמיא, בשם ה’ נעשה ונצליח.

ליל שמחת תורה תשפ”ד. ביישוב שלומית שבדרום רצועת עזה, בסמוך לגבול מצרים, נשמעו קולות שמחת הילדים. השירה והריקודים, בליל שמחת תורה האחרון בזמן ההקפות, נמשכו כמה שעות טובות. באחד הסיבובים של ההקפות, אני עומד ליד ראובן. אני עם בני אסף על הכתפיים, והוא עם בתו סיני על כתפיו. כזה גבוה וחזק, עם חיוך של רוך ועדינות. אני אומר לו: ראובן, אתה בנית את בית הכנסת הזה, הזמני. לפי מה שאנחנו רואים, שכבר נהיה צפוף ואין מספיק מקום, תצטרך בקרוב להרחיב אותו עוד קצת. והוא, בחיוך ובישרות אומר לי, לא! אין יותר הרחבות, מעכשיו עובדים בכל הכוח רק על מבנה הקבע.

אחרי הריקודים, כל אחד הלך לביתו, לסעוד את סעודת השבת והחג בשמחה ובטוב לבב.

בוקר יום שמחת תורה. אני קם בשעה 4:30 בבוקר, ולא מצליח לחזור לישון. עושה את ההכנות לתפילה. רציתי ללמוד את ענייני החג ועל פרשת וזאת הברכה, שהרי אין זמן להתכונן לקריאתה – בעל התניא אומר: צריך לחיות עם הפרשה, ופרשת וזאת הברכה אין זמן להתכונן וללמוד אותה – ואולי לתפוס איזו מרגלית נחמדה בפרשה, כמו שאנו רגילים בכל שבוע, ללמוד בספר ‘אמרי נועם’ של הרב יורם אברג’ל זיע”א.

יצאתי לפרגולה שמחוץ לבית, בשולחן הקטן הנחתי את הסטנדר, וערימה של ספרים לידי. אני פותח את המאמר הראשון ב’אמרי נועם’, הרב מסביר שם: ‘וזאת הברכה’ – משה רבנו רוצה לברך אותנו בברכה שכוללת הכול, ברכה שלימה. הרב מסביר כך – לשם ‘הויה’, שהוא השם העיקרי של ה’, המהווה את כל המציאות, יש ארבעה מילויים – ע”ב, ס”ג, מ”ה, ב”ן, ואם מצרפים אותם יחד בגימטרייה, הם שווים בדיוק ‘הברכה’.

[אחרי כמה ימים התבוננתי בנקודה הזאת, וראו פלא, המתקפה התחילה ממש סמוך לקריאת פרשת וזאת הברכה, והכביש העיקרי בו היה הטבח הנורא הוא כביש 232 – בגימטרייה ‘הברכה’].

הרב המשיך והסביר את מה שמביא המדרש, שיום שמחת תורה הוא היום הגבוה ביותר בתקופה הזאת, כי סוכות זה מעין שבע ברכות, ובשמחת תורה ה’ אומר לעם ישראל – תנו לי עוד יום אחד עמכם, רק אני ואתם…

אחרי הלימוד המרומם הזה פניתי לבית הכנסת, להתחיל ‘פתח אליהו’ וקורבנות בשמחה ובנחת.

התחלתי ‘הודו’ בקול, כהרגלנו בשבתות, וכך לאט לאט התחילו להתאסף החברים למניין. בזווית העין אני רואה את אוריאל ביבי הי”ד נכנס לבית הכנסת בלי לדבר, ממוקד מטרה, בזריזות הולך ישר למקומו. רציני כזה, מעוטף עם הטלית כמו התימנים, הוא מגיע למקומו, מתיישב ומתפלל. הוא תמיד מכוון מטרה, יודע מה הוא עושה, בפוקוס…

הגענו ל’נשמת’ ואני עולה כחזן, כבכל שבת. מתחילים קדיש, ברכו את ה’ המבורך, ובאותו הרגע מתחילה האזעקה בקולי קולות. כולם בקור רוח עוזבים הכול. חלק רצים לממ”ד, חלק רצים לבתים שלהם, לעזור לנשים בסגירת החלונות וההרגעת הילדים, וגם אני רץ לביתי, השוכן בסמוך לבית הכנסת.

אני מגיע לבית, ורואה את אשתי יעל כבר בממ”ד. מרגיע את הילדים, במהירות אני סוגר את חלון הממ”ד, ומדריך אותם מה לעשות. בינתיים האזעקה לא מפסיקה ברקע, עולה ויורדת, וקולות הפיצוצים מרעידים את כל הבית. אני מסביר לאשתי שאני חזן, וכשתהיה הפסקה בין אזעקה לאזעקה, אני ארוץ להמשיך את התפילה בבית הכנסת.

אני נכנס לבית הכנסת, והוא ריק. הולך לממ”ד, ושם אני פוגש את בועז בירן עם שני ילדיו, ממתינים למניין. החלטנו שנכון יותר להמשיך את התפילה. בין לבין הוא מסתכל בטלפון שבכיסו, אם יש לו ‘הקפצה’, כי הוא איש ביטחון ביום-יום.

אנחנו מתפללים תפילת חג וקוראים את ההלל, ואז אני שואל את בועז, אם יש מה להדליק את הטלפון, כי אני בכיתת כוננות, ואם יש הקפצה – שאני אדע ואבוא. הוא אומר לי, כן, כדאי, ואנחנו הולכים כל אחד לביתו בשלום ב”ה.

אני חוזר לבית, וכולם עדין בממ”ד. אני רואה שבבית הרבה דברים נפלו ונשברו. לא נורא, כפרת עוונות, העיקר שלא קרה כלום לאף אחד בנפש ובגוף… אני מדליק את הטלפון, ורואה הודעה מבני הרבש”צ, שכל אחד יתחבר לנשק ויעלה לציוד, כי יש חדירות בישובים מסביב ומתחיל בלגן. אני פותח את הכספת, מוציא את הנשק, מחליף חולצה ולובש את הווסט. יושב על הספה מוכן.

מחליטים להציב שני חברים בכל ש”ג, ואני יוצא לדרומי. לפני שאני יוצא מהבית, אני אומר לאשתי, שזה היום המדויק למלחמה, כי מלחמה זה בירור, וכנראה יש צורך בבירור בין כוחות הטוב והרע, והזמן הזה הוא מדויק לברר, כי ה’ רוצה רק אותנו איתו.

מקבלים הודעה שיש מחבלים בפרי-גן, ובני הרבש”צ קפץ לפרי-גן עם עוז ששון ובועז בירן לעזור שם. ראובן מחליף אותו בחדות ובאסרטיביות כמפקד הכיתה ביישוב, והוא דורש שיהיו בכל ש”ג שני חברי כיתת כוננות. אני מתקשר אליו, ואומר לו שאני בדרך לדרומי, כי אני הכי קרוב לשם. הוא מצוות אלי את אביעד.

אני מגיע לש”ג, ועדיין אנחנו לא מבינים את האירוע. אביעד מגיע בנחת עם קפה ביד, ואז הוא אומר לי בחוכמתו – אני הולך להביא את הרכב שלי, אם נצטרך לעשות סיבוב או כל דבר. אביעד חוזר עם הרכב, מספר לי שיש יריות בשדרות…

בינתיים אני מקבל טלפון מבכור הי”ד. הוא שמע שיש מחבלים בפרי-גן, והוא רוצה לחבור אלינו.

הוא אומר לי שהוא אצל ההורים, בשובה. אני שואל אותו: אתה עם נשק? והוא אומר לי שלא. אני אומר לו: אז אל תבוא, תתחבר לכיתת כוננות שם ביישוב, יצטרכו אותך שם. אבל בכור הוא אדם שדוחף את המציאות, אין לו זמן לחכות – אז הוא יוצא לכיווננו. אומרים עליו, שהוא מספיק בשעה, מה שארבעה אנשים לא מספיקים בשעה.

ואז, בשעה 8:43, אנחנו מקבלים הודעה מוקלטת בקבוצה של כיתת הכוננות. יהודה רבינוביץ נשמע בה כאוב, ואומר לנו: ‘חברים, תגיעו דחוף לפרי-גן, אנחנו פצועים גמורים’. הרגשתי באותו הרגע שנשללת מאתנו הבחירה. בלי התלבטות, תוך שנייה שנינו על הרכב, טסים לכיוון פרי-גן.

אנחנו נוסעים, ואביעד מפגין ביטחון ואמונה… הוא אומר לי שכל האזור שורץ מחבלים, והוא מנחה אותי – צריך להיות עם נשקים לכיוון השדות, עם כדור בקנה. אם יהיה מחבל בצד שלי – אני יירה והוא ימשיך לנהוג, ואם יהיה מחבל בכיוון שלו – אני אתפוס את ההגה והוא יירה…

אני ואביעד מגיעים לפרי-גן, ופוגשים שם עוד שני חברים, אשי ועקיבא, עם האמבולנס – שני חובשים, אנשים יקרים מאוד, שבאו לחלץ את הפצועים שלנו…

עקיבא מקבל מיקום של האירוע. מבינים שהלחימה היא בסוף היישוב, ואנחנו עולים על הרכבים, ומחנים במרכז היישוב. אני ואביעד הולכים בצמד, אני מקדימה והוא מאחורי. אני לא מרגיש פחד, מרגיש הרבה עוצמות וסייעתא דשמיא, מרגיש הגנה מיוחדת, ובפרט שאני עם אנשים מיוחדים כאלו, שאני מוקף בהם. בנוסף, עדיין הלימוד מהבוקר יושב בראש, שזהו היום העוצמתי והגבוה ביותר, שה’ יתברך רוצה אותנו ואוהב אותנו, ואומר ‘אני רוצה רק אתכם’. זה יום של בירור בין כוחות הטוב והרע; אנו כוחות הטוב, ואלו שאנחנו הולכים להילחם מולם הם כוחות הרע.

אני ואביעד הולכים בצמד, ואז קולטים את ראובן שישפורטיש  מבצע ירי קדימה [היינו שכנים כמעט שנתיים. זה מפגש יום יומי. היה איש כפיים מיוחד במינו, תכונות של מלאך ממש. למדתי ממנו המון דיוק, סבלנות ועוד. אפיין אותו דיבור בעדינות ורכות לכול אדם, ‘עדינו העצני’ ממש. לאחרונה הוא עסק בבניית מקוואות טהרה. שבועיים לפני האירוע עבדתי אתו יום אחד בבני ברק, שם הוא בנה מקווה גברים ענק לחסידות בעלז].

כאשר הוא מאחורי פילר חשמל, הוא קולט אותנו, שאנחנו באים לכיוון, באותו הרגע הוא שואג לקראתנו: “מחבלים בבית האחרון, יש פצועים, בואו!” אני שומע אותו, ובלי לחשוב יותר מדי אני רץ אליו, לפילר. אני סומך עליו בעיניים עצומות, ראובן בחור גדול וחזק, איתו אני מרגיש עוד יותר מוגן.

כרגע אני עומד מאחוריו, והוא מאחורי הפילר, ואז משה קולט אותי. הוא נמצא כ-30 מטר מלפנינו, כורע מאחורי ערמת איטונג בגובה כמטר. משה קורא לי, שאני אבוא לעזור לו עם מיכאל. רק להבין את התמונה – מיכאל כבר מדמם לידו, שכוב על הרצפה.

ראובן ומשה נותנים מכת אש, ואני מתחיל לרוץ לערמת האיטונג. תוך כדי הריצה אני מעקם את הרגל ומועד על הרצפה, וממשיך למשה בזחילה.

“אודך ה’ כי אנפת בי”, מסתבר שהסיבה שלא נפגעתי מהכדורים של אותם רשעים, היא אותה המעידה שה’ ברחמיו סידר לי. לפעמים מקבלים מכה כואבת, ומסתבר למפרע שזה היה לטובתנו…

תוך כדי הנפילה, ראובן בקולו העדין והדואג שואל אותי: ‘גליק, הכול בסדר? נפגעת?’ ואני אומר לו: ‘לא, ברוך ה’ אני בסדר’, ואני מגיע לאיטונג, למקום בטוח.

כל זמן הריצה יש צרורות ירי מסביבי, ואף כדור לא פוגע, בחסדי שמים. אני מגיע, ורואה את מיכאל עם כניסה ויציאה של כדור בבטן, כולו כאוב ומדמם…

משה לוקח פיקוד, מחלק אותנו – אתה מחפה לכאן, כדי שלא יאגפו אותנו משמאל, ומדי פעם אתה מוציא צרור לכיוון המחבלים…

מסתבר, שבזמן שאני קפצתי לאיפה שמשה היה, אביעד קפץ לאיפה שראובן היה. כמה דקות אחרי שהגעתי לאיטונג, אני מסתובב לראות מה עם אביעד וראובן, ובאותו רגע אני רואה את אביעד מציץ מהפילר, ומקבל כדור…

אני ומשה מדברים בינינו בצעקות, ומבינים שראובן ואביעד לא מתפקדים, ורק אנחנו, אני ומשה, מגינים על הפצועים ועל היישוב, עד שצה”ל יגיע.

כל הזמן משה  מנהל לחימה מחד, ומאידך מקליט הודעות לכולם, לכיתת הכוננות, לבכור. אז אנחנו מחליטים שאנחנו משאירים את המצב כמו שהוא, כדי שהמחבלים יישארו בבית הראשון, ורק שלא יכנסו יותר לעומק היישוב, כיוון שאין ביכולתנו לרוץ למחבלים ולפגוע בהם, אלא רק מרחוק, כי הם מתבצרים טוב טוב בבתים מלפנינו, ועוד – יש להם אר.פי.ג’י. ורימונים, ולנו רק M16.

באותו רגע אני מבין, שכולם פצועים ואין סיוע, אז אני מתחיל תפילות, כל תפילה שאני מכיר. “תיפול עליהם אימתה ופחד”. אמרתי את מזמור “יושב בסתר עליון, יפול מצדך אלך ורבבה מימינך”, ופתאום אני נזכר בדברי הרב יורם זיע”א, שכתב בתחילת פירושו על התניא ‘בצור ירום’, שמי שדבוק בבעל התניא, ונמצא בעת צרה וצריך עזרה, יאמר קטע קצר בספר התניא, ויאמר ‘רבי הושיעני, רבי הושיעני’, ומובטח שהוא יצא מהצרה. מיד  אני אומר קטע מפרק י”ד האהוב עלי – “כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה”, ואומר: ‘רבי הושיעני, רבי הושיעני’, ומתוך התפילות האלו אני מדבר עם מיכאל, ואומר לו: ‘אם יוצאים מהתופת הזאת, עושים חברותא בספר של הרב יורם’.

מיכאל בהכרה מלאה כל הזמן, כאוב מאוד. השמש מתחילה לצאת, אז אני אומר לו – עדיף שתבוא לידי, יש כאן צל. הוא בא לידי, אני ומשה ממשיכים לחימה ואני חוזר כל הזמן: ‘בזכות הרב יורם ובזכות בעל התניא, אנא תוציא אותנו מכאן בשלום, ואני מקבל עלי להתחזק בלימוד חסידות בכלל ופנימיות התורה בפרט…’ איך שאני מסיים עם התפילות, ובין לבין, אני נותן צרורות לעבר המחבלים.

אני שומע שקט. לא יורים עלינו יותר… מסתבר שהמחבלים ברחו, פשוט עלו על האופנועים ונסו על נפשם.

בינתיים מגיע כוח קרקל, ואשי חובר אלינו. החובש מתחיל טיפול במיכאל, ואנחנו ממשיכים קדימה, מטהרים את הבתים. רואים מאחורי הבית האחרון את השוטר ההרוג, רואים כלי נשק וכלי פריצה של המחבלים.. משה אומר לא להיכנס לבית הזה, הוא ממולכד…

אני חוזר לראות מה עם ראובן ואביעד, ואני רואה את הגרוע מכול… הי”ד.

עד כאן מיומנו של עוז גליק, אחד הלוחמים משלומית, שחרפו את נפשם והצילו את פרי גן.

המפגש בין אנשי שלומית לאנשי כולל חב”ד

•

‘רבי, אני זקוק לישועה’

והנה לפניכם מקור הדברים, על הצלה בזכות לימוד התניא ועל הקריאה ‘רבי הושיעני’, מתוך שיחת קודש של הרבי הריי”צ מליובאוויטש נ”ע (בתרגום מספר השיחות תרפ”ז, 157):

“בטוח הדבר, שחסיד ההולך בדרכי רבנו (-בעל התניא), וזקוק לעזרה ברוחניות או בגשמיות – הוא לומד כמה שורות תניא, על מנת לעשות ולקיים, ואומר: ‘רבי! אני זקוק לברכה וישועה בדבר זה (עליו לפרט עניינו בקצרה)’ – יעזור לו השם יתברך בוודאי בזכותו של רבנו”.