1.
ר’ שלמה קרליבך ישב מול נרות חנוכה ובכה. ולא רק הוא בכה מול הנרות באותה שנה. באלפי בתים בישראל הדליקו נרות חנוכה והתמלאו בעצבות. אנחנו מדברים על חנוכה תשל”ד, 1973, חודשיים אחרי מלחמת יום כיפור. אנחנו הנרות של חורף שנת 73′.
“יש הקלטה מהופעה בצוותא בתל אביב באותם ימים”, כתב לי ארנון יהל, האיש שתמיד מוצא הקלטות נדירות של קרליבך. “ר’ שלמה הושפע רבות מהמלחמה והופיע בפני חיילים במהלכה. לאחר המלחמה הוא ביקר פצועים, והגיע כמה ימים אחרי סוכות לבית החולים רמב”ם בחיפה למיטתו של חייל שנפצע מאוד קשה ואיבד את מאור עיניו כשהטנק שלו נשרף.
“הרופא אמר לר’ שלמה שצריכים לתת לו מוטיבציה לחיות. ר’ שלמה אמר לחייל הפצוע: אני מבטיח לך, עוד מעט המשיח יבוא, ואתה תהיה הראשון לראות אותו בעיניים. החייל אמר לו בייאוש: עד שזה יקרה, אתה בטח תשכח מזה, תשכח אותי. ר’ שלמה ענה לו: אתה יודע מה? אני אלחין ניגון לכבודך וזה מה שיזכיר לי אותך לנצח. כך הולחן השיר ‘אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי’. באותה הופעה שלמה מתייחס לכל החיילים שנפגעו במלחמה ומדבר ברמז גם על החייל ההוא. אתה ממש יכול לשמוע את היגון שלו כל הערב”.
2.
עוד נחזור להקלטה ההיא. אבל בואו נחזור אחורה עוד יותר, להופעה שהתקיימה אחרי מלחמה אחרת, באווירה אחרת. בקיץ תשכ”ח, 1968, מיד אחרי מלחמת ששת הימים.
גם אחרי המלחמה ההיא הופיע ר’ שלמה בפני פצועים.
“אני רוצה להגיד לכם מה שקרה לי עכשיו כשהופעתי לפני כמעט חודשיים בפני חיילים”, סיפר ר’ שלמה בהופעה בקיבוץ איילת השחר. “זה היה בבית חולים באשקלון, וסיפרתי לפצועים שחיברתי את המנגינה ליד הכותל, ‘בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו’. והיה שם בחור אחד פצוע, מאוד פצוע, רק עם רגל אחת. פתאום, כשהתחלתי לשיר, הוא קפץ מהמיטה. כשראיתי שהוא על רגל אחת, כמובן קפצתי מהבמה לעזור לו. הוא נסמך עליי ואנחנו רקדנו. הבחור נפצע שם בקרב על הכותל.
“הרופא אמר לי אחר כך שהבחור היה ממש שש שעות אחרי הניתוח, אבל מכיוון ששמע שחיברתי את השיר ליד הכותל, שמעו, הכותל זה שלו… הוא קנה את הכותל בדמו, בנשמתו… אז פשוט לא יכול להתאפק והתחיל לרקוד. רבותיי, תבינו: כדאי הוא הכותל שכולם יעמדו וירקדו כמו משוגעים, באמת. אדם שהוא לא משוגע עכשיו הוא באמת משוגע… קדימה… וברוך ה’, לכם יש שתי רגליים…”
3.
אני לא יודע כמה מכם יידעו לשיר את המנגינה של “בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו”, השיר שר’ שלמה רקד לצליליו במשך דקות ארוכות עם אותו חייל קטוע רגל בבית החולים באשקלון ולימים גם עם הקיבוצניקים של איילת השחר. אבל את השיר הבא ששר שם ר’ שלמה, “עם ישראל חי”, אין כמעט יהודי בעולם שלא מכיר. ולא משנה כמה הוא רחוק.
כבר כתבתי כאן בימים הראשונים למלחמה כמה מדהים הקאמבק שלו. איך שיר כה ישן (בן כמעט 60 שנה) חוזר לא רק להיות להיט אלא מעורר התרגשות, התרגשות חדשה, שלא הייתה קודם. בכל מקום שרים פתאום “עם ישראל חי”. בחתונות. בבריתות. בבתי חולים. בעצרות תפילה. בחזית כמובן. ובאיזו כוונה!
ופתאום חשבתי על המילים הנדושות־מרגשות. רגע, מה בכלל המקור שלהן? מי אמר למי ובאיזה הקשר? כמובן שזכרתי מהגן שזה משהו שקשור ליוסף במצרים, אבל שם זה קצת שונה. שם זה נאמר בלשון יחיד. “אני יוסף, העוד אבי חי?” הוא שואל את אחיו באותו רגע. אז איך זה הפך בשיר ללשון רבים? ומה הקשר ל”עם ישראל חי”?
אז הנה ההסבר של ר’ שלמה קרליבך לשיר הכי מפורסם שלו, שיר שבעצם הוא לא רק הלחין אלא גם כתב את המילים שלו, או לפחות ערך אותן: “רבותיי, זאת מנגינה שחיברתי אותה לפני שנה וחצי בערך”, הוא סיפר לחברי קיבוץ איילת השחר. “הופעתי בפראג, צ’כוסלובקיה. זה היה בפורים, ותאמינו לי רבותיי זה היה אחד הלילות הכי קדושים בחיי. כמובן, לנוער שם אין הרבה יהדות. אין להם כלום כמעט. ורקדנו… לא רקדנו בארץ, רקדנו על השמיים. רקדנו כמעט עד עלות השחר”.
4.
“אחר כך חזרתי למלון”, סיפר קרליבך בהתרגשות על המפגש עם בני הנוער הרחוקים מעבר למסך הברזל, “כמובן לא יכולתי לישון. איך אפשר לישון בלילה קדוש כזה? ורציתי לחבר שיר לכבוד הנוער היהודי בעולם, אבל בעיקר לנוער שם, ברוסיה, בצ’כוסלובקיה. נשמות קדושות שרוצות להיות כאן בארץ, נקווה מחר… ואני הרגשתי שמשהו קרה ביני לבינם. אני הרגשתי שאני שאלתי אותם שאלה, ואני הרגשתי שגם הם שואלים אותי משהו.
“רבותיי, יש פסוק בתורה בבראשית, כשיוסף הצדיק ראה את אחיו, אחרי כל כך הרבה שנים, השאלה הראשונה הייתה: ‘העוד אבי חי?’ והתשובה הייתה: כן, עוד אבינו חי. וגם, רבותיי, אנחנו מוצאים עוד פסוק יפה מאוד. יוסף הצדיק שאל את אחיו: ‘היש לכם אח?’ האם אתם יודעים שיש לכם אחים ואחיות? האם אתם מלאים אהבה כמו שיהודי צריך להיות? רבותיי, אני הרגשתי כשבאתי שם לשיר עם הנוער, שהם שואלים אותי שאלה פשוטה מאוד. הם שואלים אותי: העוד אבינו חי? האם זה אמת שיש לנו אב בשמיים, ואם כן מדוע הוא לא עוזר? אבל אני צעקתי בקולי קולות: ‘כן, עוד אבינו חי!’ רק עוד שעה אחת. עוד לילה אחד. עוד אבינו חי!
“ואתם יודעים מה שאני שאלתי אותם? אני שאלתי אותם: היש לי אח? האם אתם עוד אחים ואחיות? אתם עוד יהודים? ואתם יודעים מה הם ענו? התשובה הייתה: ‘עם ישראל חי!’ יהודי אפשר לשחוט אותו, לשרוף אותו, אבל אי אפשר להרוג יהודי. יהודי חי. בכל מקום שהוא, עם ישראל חי. רבותיי, אנחנו העם הנבחר. יש בכל יהודי משהו קדוש, משהו עצום. עם ישראל חי. רבותיי, אני חיברתי את זה לפני שנה וחצי, אבל עכשיו, אחרי מלחמת ששת הימים, האמת היא שכל העולם מלא עם ‘עם ישראל חי’. האדם הכי שפל בעולם יודע שעם ישראל חי. ומכיוון שעם ישראל חי – עוד אבינו חי. אז רבותיי, כשאני אשיר את המילה ‘חי!’ אני פשוט רוצה שמשהו יקרה כאן. אבל בקולי קולות”.
וקרליבך מתחיל לשיר את הפתיחה לשיר (שאותה פחות שרים היום), עם השאלה והתשובה: “עוד אבינו חי? חי! עוד אבינו חי? חי! עוד אבינו, עוד אבינו, עוד אבינו חי!…”
5.
ובחזרה לחנוכה העצוב של אחרי מלחמת יום הכיפורים ובעצם לחנוכה הזה של מלחמת שמחת תורה. לאורך כל ההופעה ב’צוותא’ קרליבך חוזר שוב ושוב למלחמה ולחיילים המתים והפצועים. שומעים את היגון שלו לאורך כל הערב. גם של הקהל. 2,222 חיילים נהרגו בתוך פחות משלושה שבועות, מיום כיפור ועד הפסקת האש בערב ראש חודש חשוון. 7,251 נפצעו. 294 נפלו בשבי.
אבל קרליבך לא נשאר עם הצער והאבל. כל שיר שלו וכל דיבור בהופעה מלא בכאב, אבל לא פחות מזה בחיזוק ובאמונה גדולה. לפני השיר ‘גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי’ הוא מספר על לוחם שתיאר לו איך בשיא הקרבות ברמת הגולן, “כשהיה בגיא צלמוות אמיתי”, הוא התפלל עם השיר הזה.
בהמשך הוא מחפש בקהל חייל אחר שהתכתב איתו לאורך כל המלחמה. “אני מקווה שאזכה פשוט לחבר שיר לכל חייל שברוך השם חזר בשלום”, הוא אומר.
הוא מדבר על השיר שלו, “ישראל בטח בה'”, שהיה מאוד נפוץ בימים הקשים של המלחמה: “איזה פסוק קדוש. ישראל בטח בה’. איזה חיילים קדושים, ששרים את זה כל היום וכל הלילה. אפשר שרק בשביל החיילים שלנו דוד המלך חיבר את כל ספר תהילים… ישראל בטח בה’. שומעים קולו של הקב”ה, קולו של כל חייל. הולכים ברחוב ורואים חיילים ויודעים שיש להם סוד עם הקב”ה. הם בוטחים בה’ והוא בוטח בהם. ישראל בטח בה’…”
איזו אבחנה גאונית, וכמה היא נכונה היום. לנוכח סרטוני ההתחזקות וההתעוררות מהשטח – אולי לא צריך להיות קרליבך בשביל להרגיש זאת. הסוד הזה הפך לסוד גלוי.
6.
בחזרה להקלטה הנדירה. כאן מגיע הקטע על חנוכה, שבו פתחנו: “רבותיי, אם תרשו לי לספר לכם. ישבתי עם נרות חנוכה והסתכלתי על הנרות הקדושות והם הסתכלו עליי. ואתם יודעים רבותיי, אש ומים לא הולכים ביחד, אבל דמעות עם אש זה אותו הדבר. פתאום ראיתי את הנרות של חנוכה, האור של עם ישראל, הדמעות של עם ישראל, הילדים של עם ישראל. ‘נר חנוכה – איש וביתו’.
“אבל איפה הבית? איפה האש? איפה הנרות? וחשבתי וחשבתי וחשבתי… הרבה ילדים קדושים מעם ישראל הדליקו את הנרות לפני שנה, אבל השנה הנרות מחפשים אותם ולא רואים אותם. וגם התבוננתי, הרבה ילדים מעם ישראל מדליקים נרות השנה אבל לא רואים את הנרות. אין להם יותר עיניים. וחשבתי וחשבתי, ‘אורך ימים אשביעהו’. מגיע לחיילים שלנו כל הברכות, מגיע להם אורך ימים מלא טוב, אבל העיקר הוא ‘ואראהו בישועתי’. מגיע להם לראות את ישועת ה’, מגיע להם לראות את אור הנר של שבת. הנר בבית, הנר של שלום ואהבה בכל העולם”.
הנגנים כבר מתכוננים להתחיל לנגן, אבל לקרליבך יש עוד נקודה אחת, עוד הרגשה אחת, שחשוב לו לומר לפני שהוא יתחיל לשיר ולרקוד את השיר עם כל הקהל של ‘צוותא’ דקות ארוכות: “אם מותר לי להגיד, הרגשתי את זה עמוק עמוק: אדם שחס ושלום אין לו עיניים – לא רק עיניים לראות אין לו, גם עיניים לבכות אין לו. הרגשתי את זה עמוק עמוק בלב נשמתי. אדם שיש לו עיניים הוא בוכה רק עם העיניים, אדם בלי עיניים הוא כולו בכייה.
“ובכן רבותיי, אני מבקש אתכם שעם כל הלב נברך את כל עם ישראל שיראו בישועת ה’. כל חייל קטן וגדול יזכו לראות בישועת עם ישראל. הגיע הזמן שכל אבא ואמא יראו את הילדים בחזרה בבית. הגיע הזמן שכל אישה תראה את בעלה אומר לה שבת שלום. הגיע הזמן שכל הילדים בעם ישראל יהיה להם אבא שיברך אותם ‘יברכך ה’ וישמרך’.
“מגיע לו לקב”ה שיהיה לו קצת נחת בעולם, מגיע לנו עם ישראל שיהיה לנו מקדש, מגיע לנו שתהיה לנו קצת מנוחה, מגיע לכל העולם שיהיה שלום. ‘ואראהו בישועתי’. אוקיי רבותיי, אני צריך הרבה ליווי. למרות שזה יהיה קצת שמח, אני רוצה להגיד לכם, רבי מנדל’ה מוורקא אומר שהקדושה של עם ישראל מתבטאת בזה שהם יכולים לרקוד עם דמעות. אז רבותיי, ממש עם מסירות נפש, עם כל הכוח שיש לכם. אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי…”