השבוע עצוב יותר משבועות קודמים, אמרה בת משפחה של חטוף

1.

שתי שאלות מרחפות על מסדרונות הכנסת בימים אלו: ממשלת נתניהו, עד מתי – ושאלת החטופים. מכל עבר ניבטים פניהם של השבויים בידי ארגון הטרור חמאס, בתמונות וגם באמצעות נציגי המשפחות.

רגע לפני שנכנסתי לחדר סיעת ‘יש עתיד’ חשתי מועקה. למה, בעצם, אני נכנסת, שאלתי את עצמי, ומיהרתי לצייץ: “באתי ל’יש עתיד’ כדי לשמוע כמה אני וילדיי והמורות במשפחתי אוכלי חינם/פרזיטים ולמה לא ביטלו לנו את התקציבים. מזוכיסטית שכמוני”.

אני נכנסת, ושומעת את הדברים. “הועברו מיליארדי שקלים מושחתים… לאינטרסים מהסוג הכי נמוך”. אני רק יכולה לתאר לעצמי למי מתכוון היו”ר יאיר לפיד כשהוא מדבר על אינטרסים מהסוג הכי נמוך. המורות ‘שלנו’, לומדי התורה שלנו.

בדרך, שמעתי על האורויזיון שייערך השנה. ובכן, תהיו בטוחים שיימצא הכסף לכל ההוצאות: תלבושות, טיסות, הפקה. זה חשוב, כי זו התרבות של המדינה. ומה זה דף גמרא שמשננים אברכי הכוללים.

רק מעניין, מה יגיד לפיד ביום שהחרדים יהיו לרוב והם שיקבעו מהי תרבות ומה לא, מהם סדרי העדיפויות, ומה יכנו ‘אינטרסים מהסוג הכי נמוך’.

2.

עצוב במשכן הכנסת מאז ‘השביעי לאוקטובר’. תמונות החטופים ניבטות מהקירות, משפחות החטופים שמגיעות אל המשכן ועיניהם העצובות מביטות בך מכל פינה. שום דבר כבר לא ‘כמו תמיד’.

“אבל השבוע, עצוב יותר משבועות קודמים”, אמרה לי בעצב אחת שבן משפחתה עדיין מוחזק בשבי ברצועת עזה. פגשתי רבים מבני משפחות החטופים, דבריהם דומים. כשהם הגיעו עם תמונות ילדים קטנים ונשים, זכו ליחס חם. כעת, כשהם שולפים תמונות גברים וקשישים, הם חשים אחרת. “היחס כבר לא אוהד, כאילו לא מבינים מה אנחנו רוצים. הרי שחררו את הילדים, את הנשים, ומה עכשיו?”

השבוע, לא בפעם הראשונה, הם מצאו אוזן קשבת בסיעת ‘יהדות התורה’. בגלל מצוות ‘פדיון שבויים’, ואולי גם בגלל חובת ‘בין אדם לחברו’ והמוסר היהודי הם התקבלו בחיבוק חם. משפחות החטופים לא יצביעו להם, תהיו בטוחים, כך שאין פה שיקול פוליטי ציני.

3.

היתה שם אסתר בוכשטב, אמו של יגב, שאשתו רימון שוחררה מהשבי, והתיעוד שלה יוצאת מרכב המחבלים, מישירה מבט נחוש אל תוך עיניו של אחד ממפלצות החמאס, ונוזפת בו לאחר שדרש ממנה לנופף לשלום – כבשה את הלבבות.

בני הזוג מקיבוץ נירים הכירו עוד מימי בית הספר. הם נחטפו יחד. אסתר ובעלה מתגוררים לידם והם הצליחו להגיע אל ביתם עם כוח צבאי גדול. אבל כל מה שמצאו שם היו קליעים על הריצפה. ושום זכר לילדים.

בימי שגרה אסתר מנהלת מחלקת בריאות ורווחה, בימי חירום היא מנהלת את תחום החירום. ההודעות על המתרחש בכל קיבוצי הסביבה זרמו אל מכשיר הטלפון שלה, היא די מהר הבינה שמדובר ב”משהו גדול”. הבן שלה סיפר שהוא שומע קולות בערבית מחוץ לממ”ד, בו שהה עם רעייתו. ב-7 בבוקר היתה השיחה האחרונה שלה אתו.

“בוך”, הוא ספר בגרמנית. “שטב”, היא אות בגרמנית. כשסב -בו של יגב היה ילד ברוסיה, הוא נחטף בידי הצבא ושירת בצבא הצאר בכפייה. כשדרשו ממנו לבחור שם משפחה, בחר בשם המרמז על עיסוקו הצבאי. הסבא שוחרר מהצבא הצארי. 80 שנה אחר כך נולד יגב. אסתר מאמינה שאם אצל הסבא זה נגמר בטוב, גם אצל יגב כך יקרה.

אני מתבוננת בשלט והתמונה שהיא אוחזת בידה, ומתקשה לחשוב מה הרגישה כשכלתה שוחררה, ויגב נותר מאחור.

“זה הבן שלך, שהוא עדיין שם”, אני אומרת לה. “ואת רואה את כל החגיגות של החזרה…”

“אני אומרת, מותר לחגוג לכל מי שחוזר”, אומרת אסתר.

“רק שיזכרו גם את הבן שלך”.

“את כולם”.

“והכלה שלך חזרה, וסיפרת לי שהיא מספרת דברים נוראים…” אבל היא מסרבת לפרט. וגם אנחנו לא נגולל את הסיפורים הקשים.

“אבל את אומרת ש’זה קשה’…”

“כן”, היא מהנהנת בעצב.

“מה שנקרא, קשה לשמיעה ולצפייה”. היא שוב מהנהנת, העצב ניבט מעיניה.

כלתה עדיין בבית חולים והיא ממש לא רוצה לדבר עליה. “הם יחזרו לחיים, כל אחד בקצב שלו וניתן להם את הפרטיות”. היא רק רוצה שכל השאר יחזרו גם הם.

מה, בעצם, את רוצה שהממשלה תעשה? אני מנסה להבין.

“שהם יחשבו איך הם מחזירים את כל החטופים וכמה שיותר מהר”.

אם צריך בשביל זה לשחרר את כל האסירים הפלשתינאים, את בעד?

“אני בעד כל דבר שהממשלה תעשה בשביל זה, אני אתמוך בכל מעשה. אני לא פוליטיקאית, לא איש צבא, לא רוצה לקחת אחריות, זו אחריות שלהם, שיעשו מה שהם מבינים”.

ואם הם חושבים שדרך המבצע הם יצליחו להציל? את לא מאמינה בזה?

“אני לא יודעת”.

4.

מדוע, בעצם, באתם לכנסת? אני שואלת, מנסה להבין למה הם סבורים שחברי הכנסת של יהדות התורה יכולים להשפיע על מישהו ממקבלי ההחלטות.

אל חדר הסיעה נכנסים שניים: הבת של אסתר והבן של יוכבד ליפשיץ, הסבתא יוכבד, המוכרת כל-כך, ששוחררה משבי החמאס לפני כחמישה שבועות.

מה אתה מציע לממשלה לעשות? אני שואלת את יזהר ליפשיץ, שאביו עודד עדיין מוחזק בשבי.

“ליזום עסקה, כמה שיותר מהר, מצידי אפילו עסקה לא נעימה ושיהיה לנו מאד-מאד קשה לבלוע אותה, אבל שאנחנו כמדינה וכעם יהודי נשים את המצוות שלנו כדבר ראשון – שזה פדיון שבויים, ונחזיר אותם הביתה, וכמה שיותר מהר, כי אנחנו לא קמים אחרת. אנחנו לא מי שאנחנו אומרים שאנחנו, אם אנחנו לא עושים את זה…”

ואז, לאחר דקה של מחשבה, הוא מוסיף: “הניצחון חד משמעית לא יהיה ניצחון אילולי נחזיר את כל השבויים הביתה”.

ואת אסתר, אחרי שאת יודעת מה עברה כלתך, בטח מבינה יותר את הפיקוח נפש שבעניין.

היא שוב מהנהנת בראשה. “כן, כן, ברור”.

אחרי שהסתובבו שעות במשכן “בלי למצוא חברי כנסת שממש אכפת להם ממצבנו”, לפחות ‘אצל החרדים’ הם מצאו אוזן קשבת. ולב.

5.

בחוץ פגשתי את ח”כ יצחק פינדרוס. נדהמתי לשמוע מפיו דברים קשים על צה”ל. הוא סיפר, איך בהיותו ראש העיר של ביתר עילית, ראה מקרוב איך זה עובד, און ליין.

הימים ‘ימי הבראשית’ של העיר החרדית, המוקפת כפרים ערביים. כראש עיר קיבל שוב ושוב הודעות על מצב בטחוני רגיש, לצד התרעות חוזרות ונשנות. הוא תהה אז , מה עליו לעשות.

שוב ושוב  פנה לגורמי הצבא, בניסיון להבין מהם כיצד מתמודדים. התשובות שקיבל הותירו אותו בהלם:  “אין הרבה מה לעשות”.

אני לא סומך על הצבא, אמר פעם לאחד מהבכירים. הלה התפלא, לא הבין, אולי אפילו נפגע בשם צה”ל.

ואז הגיעה מלחמת לבנון. הבכיר גויס. יום אחד, התקשר לפינדרוס. עכשיו, הוא  כבר הבין על מה דיברתי אתו כל השנים.

“שנים אימנו אותנו איך להיכנס ללבנון מצפון, לצנוח, וככה לפעול דרומה. אימונים מפרכים, המון השקעה. המלחמה פורצת, אנחנו מגויסים, עומדים בהיכון, מחכים לפקודה. אבל היא לא מגיעה. ושוב אנחנו שומעים ידיעות מצערות על פלוגות שנכנסו מדרום, רגלית וקרקעית, על עוד ועוד חיילים שנהרגו, נזכרים איך שנים מלמדים אותנו שזו שיטה גרועה, שרק מה שלימדו אותנו, הצנחנים, זו הפעולה הנכונה, ולא מבינים איפה צה”ל. למה הוא לא מפעיל אותנו, אנחנו הרי מוכנים ומזומנים. ואז הגיעה הפקודה, אנחנו עוצרים נשימה, עושים הכנות אחרונות, ו…ביטול הפקודה. ושוב שומעים על פלוגות שנכנסו מדרום, על עוד חיילים שנהרגו.

“עכשיו, פינדרוס”, הוא אמר, “אני מבין מה אמרת לי כל השנים”.

לא צריך להיות ראש עיר או חבר כנסת כדי להבין את מה שכולנו הבנו בשמחת תורה. לא צריך ועדת חקירה כדי לראות את מחדלי הענק.

ועדיין, מצמרר לשמוע ולהיזכר, במילים המוטחות ממשפחות החטופים, ש”אין על מי לסמוך”.

יש מצב, שבסוף אנחנו יכולים לסמוך רק על חיל הרוח של העם היהודי? אותם אלה שאליהם הועברו “מיליארדי שקלים מושחתים.. לאינטרסים מהסוג הכי נמוך”?

6.

דווקא משום שחוויתי איתם את התחושה ש”כבר אין בכנסת מי שישמע אותנו”, שמחתי כשהשרה גילה גמליאל חלפה על פני שולחן בו ישבו בני משפחות חטופים  והתיישבה לשוחח איתן.

הייתי באמצע שיחה איתה. היא מיהרה לצאת מהכנסת ולכן ליוויתי אותה בדרך החוצה מהמשכן כדי שנוכל להמשיך לשוחח. אבל כשהבחינה במשפחות, שכחה מהלו”ז (העוזרים המסורים ניסו שוב ושוב לתזכר, היא התעלמה) והקדישה זמן – והרבה. גילה, רק נזכיר,  היא חברה משקיפה בקבינט הבטחוני.

היו מביניהם מי שהטיחו בה האשמות, כלומר בקבינט, בליכוד, בראש הממשלה. והיא, בסבלנות, הקשיבה, גם כשהדברים היו קשים. לשבחו של יזהר ליפשיץ נציין שהציג את טיעוניו בנינוחות, בטוב-טעם.

אולי ח”כ עתידי, אמרתי לו. האמת שהכנסת זקוקה לאנשים מסוגו. זה לא שהוא הגיע בלתי טעון רגשית. אמא שלו ‘עברה שם’, אבא שלו עדיין בידי חמאס. ולמרות הכל.

בגדול, הם חשים שננטשו, שהמו”מ הופסק באמצע, שחברי המשלחת הישראלית הוחזרו מקטאר באמצע דיונים גורליים, רק משום שלא היה עוד אישור של הקבינט. השרה גמליאל ניסתה להסביר שלא הגיעה הצעה מצד החמאס, שמצד הקבינט היה אישור להמשך, אבל הם חשים אחרת. לדעתם ולתחושתם, אחרי שחזרו הילדים והנשים “פחות דחוף למדינה להחזיר את כל השאר”.

לדבריהם, דווקא משום ששמעו את העדויות של ההמשוחררים, הם, כבני משפחה, מבינים כמה כל יום גורלי. “כי מה נעשה אם החמאס ישחרר סרטוני זוועה של הרג עוד חטוף ועוד חטוף?” כך צמרר אחד מהם בשאלה. “ובפרט, שלפי העדויות, לגברים הם מתייחסים באכזריות גדולה יותר מאשר לנשים ולילדים”.

אני עוקבת אחריהם שבוע אחר שבוע, מאז תחילת המלחמה. את חלקם פגשתי בשיא האימה, ואז צפיתי בהם כששוחרר בן משפחתם והם נשמו אנחת רווחה. ויש שנשמו לרגע לרווחה, ואז חזרו לקפוא באימה, כי בן משפחה אחד שוחרר אבל האחר עדיין בזרועות מחבלי החמאס.

ומשבוע לשבוע, האימה רק גוברת, העיניים כבויות יותר, חוסר האונים מטפס לשיאים.

אני זוכרת איך ראיינתי לפני כמה שבועות את אביו של עמית שני. התקשיתי אז להבין איך הוא מסוגל בכלל לדבר. כמה שבועות אחר כך פגשתי אותו באותו מסדרון, הפעם הוא נראה היה מפחיד. כששאלתי מה קרה, ענה: פשוט חלפו עוד כמה שבועות. וזה הכוח, שהולך. אתה לא מסוגל יותר.

לפני כמה ימים שוחרר הבן. נשמתי אנחת-רווחה. לו, לא נשאר מאחור אף אחד, אבל רבים מבין השבים הותירו מאחור בני משפחה, כך שהשמחה לעולם לא תהיה מושלמת. בכלל, משפחות החטופים הפכו למשפחה אחת. “עד שכולם לא חוזרים, אנחנו לא שבים לנשום כרגיל”, הם אומרים.

זה הסתיים, בחיבוק חם שהם העניקו לה. וזה חימם את הלב.

זה לא שהשרה גמליאל יכלה לחשוף פרטים מהדיונים, זה לא שהיא הצליחה לשכנע אותם שהממשלה והקבינט עושים כל שביכולתם למען יקיריהם. אבל היא לפחות הקשיבה.

ובימים אלו, עבור המשפחות, גם זה משהו ענק.

שיחזרו כולם-כולם הביתה, בשלום. אמן!