לסגל לעצמנו מבט פנימי על הדברים ולא לראות את התמונה החיצונית בלבד

מאות שנים נוהגים חסידי חב”ד בימים האלה לחגוג את שחרורם מהכלא של שני אדמו”רי חב”ד הראשונים – רבי שניאור-זלמן מלאדי בי”ט בכסלו, ובנו ‘אדמו”ר האמצעי’ בי’ בכסלו. נהוג לשיר בימים האלה ניגון מיוחד שהלחינו חסידים בדורות הראשונים על המילים בספר תהילים “פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי, כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי”.

ופתאום המילים האלה מקבלות משמעות מצמררת. למראה הנשים והילדים החטופים החוזרים הביתה בריאים ושלמים (ברובם) – מתפרצת מהלב תפילת ההודיה לקב”ה ‘פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי’. הדבר הזה הושג בזכות ‘מִקְּרָב לִי’ – מסירות הנפש והנחישות של הלוחמים, שאילצו את האויב האכזר לשחרר את טרפו ממלתעותיו.

אבל המלאכה חייבת להימשך עד תומה – השמדת האויב, החזרת כל החטופים, ויצירת מציאות חדשה שתסיר סופית את האיום מרצועת עזה. גם זה נאמר בהמשך הפסוקים של משורר התהילים באותו פרק: “וְאַתָּה אֱלֹקִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת; אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה – לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם”. ואילו אנחנו שואבים את כוחנו מהביטחון בבורא העולם ומנהיגו – “וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ”!

המחיצות קרסו

בי”ט בכסלו אנחנו חוגגים את פריצת אורה של החסידות. אחד הדברים הבסיסיים שהחסידות מדגישה היא היכולת לסגל לעצמנו מבט פנימי על הדברים ולא לראות את התמונה החיצונית בלבד. החסידות מלמדת אותנו איך להביט על יהודי. גם מי שנראה רחוק לכאורה מענייני היהדות, בפנימיות הוא קרוב מאוד. יש בו נשמה אלוקית, והיא עיקר מציאותו. צריך רק להסיר את האבק ולגלות את הנקודה היהודית שבו.

בימים האלה אנחנו רואים את הפנימיות הזאת במלוא עוצמתה. המוני יהודים שלכאורה נחשבו רחוקים ממושגי האמונה ומן היהדות מבטאים פתאום חיבור עצום אליה. לראות את התורים בדוכני הנחת התפילין. את הביקוש לנרות שבת. את הצימאון ללמוד ולהכיר את מקורות היהדות. זה לא נוצר יש מאַיִן. האמונה הזאת הייתה תמיד בפנים, ועכשיו היא התפרצה החוצה.

פתאום התברר שכל החלוקות ל’שבטים’ וכל המחיצות המלאכותיות שניסו להקים כאן בשנים האחרונות – אין בהן ממש. בבת אחת חדרה ללב כולנו ההכרה שעם אחד אנחנו, שכולנו יהודים. ההכרה הזאת שוטפת גם את יהודי העולם, ואפילו מי שניסו להתבולל ולהיטמע בין הגויים. עכשיו גם הם מרגישים את היותם יהודים.

להתחבר לאור

חג הגאולה י”ט בכסלו מזמין את כולנו לשאוב מאורה וממעיינותיה של החסידות, ולהתחיל לראות את הפנימיות שבכל דבר. החסידות מחיה את הנשמה; מרווה את הדעת בהבנה מעמיקה בגדולת הבורא, ובעומק משמעותן של התורה ומצוותיה; מפיחה שמחה והתלהבות בעבודת הבורא.

ספר התניא, שכתב רבי שניאור-זלמן מלאדי, הוא ספר היסוד של החסידות, ועליו מבוססים מאות ספרים ואלפי מאמרים, המרחיבים את הדברים ומביאים אותם לכלל משנה מעמיקה השופכת אור חדש על כל החיים. האוצרות הללו מונחים לפניכם. נאחל אפוא לכל בית ישראל כמנהג החסידים: חג שמח! לשנה טוב בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו.