שלומי לחיאני תפס את מקומו בראש השולחן בחדר הישיבות, כאילו זה חדר הישיבות בעיריית בת ים ולא של עורכי הדין שלו. מסביב ישבו עורכי הדין שלו, גיורא אדרת ונתי שמחוני ועורכי הדין של הנאשמים האחרים בתיק.
לחיאני התחיל לנהל את הדיון, מה יותר טבעי לו מזה.
הוא הסביר לכולם שאין לו כוונה לקחת את הסדר הטיעון שפרקליטיו השיגו לו. אחד הנוכחים בחדר סיפר לי, שעו”ד אדרת, אדם מאופק בדרך כלל, כמעט יצא מדעתו.
הוא אמר (צעק?) לו משהו בנוסח הזה – אתה תשב ותקשיב עכשיו למה שיש לכל אחד פה מהאנשים להגיד. אחד אחרי השני החלו עורכי הדין החלו להסביר ללחיאני איזו עסקה חלומית הושגה לו. אישומי השוחד יורדים, הלבנת ההון נעלמת, הפרקליטות תדרוש מקסימום שנת מאסר, והסנגוריה 3 חודשים.
כל אחד מהם בטח גלגל לעצמו בראש את תסריט האימים – הוא ידחה את העסקה ויהפוך לקצב 2.
אחרי מה שדוד רוזן עשה לאולמרט, אלוקים יודע איך זה ייגמר פה. בסוף,לחיאני נכנע ולקח את הסדר הטיעון.
בביהמ”ש השלום בתל אביב הבוקר השופט הפך את הסדר הטיעון החלומי, לדבר הכי קרוב לזיכוי שלחיאני יכול היה לחלום עליו.
נכון, הוא יצטרך להיפרד מהחיים הציבוריים ל-7 השנים הקרובות (אלא אם כן עורכי דינו יערערו ויצליחו להוריד את זה לפחות משלושה חודשי מאסר), אבל הוא צעיר וכשיחזור (והוא יחזור), הוא יוכל לצטט בקמפיין שלו קטעים מנגזר הדין של השופט בני שגיא.
כמה הוא ראש עירייה מוצלח (לא מתווכח), איך לקח אחריות על חטאיו ואיזה מעשים טובים עשה כאדם (עשה).
•
מילה אחת על נטילת האחריות. השופט שגיא ייחס המון משקל לעובדה שלחיאני הודה והתחרט על מעשיו.
זו אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לו לא לשלוח את לחיאני לכלא.
אין לי שום תאווה מיוחדת לראות את לחיאני בכלא, אבל הטיעון הזה קצת מופרך. לחיאני במשך שנים הכחיש, שיקר, האשים את המשטרה, לגלג עליה ועל העיתונאים שכתבו עליו ורדף את האופוזיציה בעיר.
אני מציע לשופט שגיא לדבר עם עד התביעה מוריס לוי, אחד משני פקחי הבנייה היחידים בעיר בת ים (זה מקרי שהעירייה מקצה כל כך מעט כוח אדם לאכוף את חוקי התכנון והבנייה?). מר לוי בוודאי יוכל לספר לו על השיחות מאבי לחיאני, אחיו של שלומי, על מסע הלחצים שהופעל עליו מבכירי העירייה, המקורבים ללחיאני ועל הניסיונות לפטרו, מכיוון שאמר אמת למשטרה.
לוי בוודאי יוכל להסביר לשופט איך הוא מצליח להחזיק במשרתו רק בזכות התערבות משרד מבקר המדינה, שגם היא הושגה בדם, יזע ודמעות.
לזה קוראים נטילת אחריות? חרטה? חארטה אולי. אני מקווה גם שהשופט שגיא שמע את ההצהרה הקצרה שקרא לחיאני מהכתב (יותר נכון, מהנייד שלו) למצלמות מיד אחרי גזר הדין.
לא נשמעה שם שום חרטה ושום לקיחת אחריות. אם כבר, ההפך.
בגזר הדין הכיר השופט בכך שרוב תקופת החקירה (הזמן שהתיק בילה בפרקליטות הוא כמעט בלתי נסלח), לחיאני לא בדיוק היכה על חטא וביקש סליחה, אבל עדיין הוא ייחס חשיבות עצומה לכך שבסוף הדרך הוא הגיע להסדר.
מה ציפה השופט? שלחיאני ידחה את המתנה שנתנה לו הפרקליטות? העובדה שלחיאני הסכים לקבל מתנה מהפרקליטות, אומרת שמגיע לו עוד פרס מהשופט? האם השופט שגיא מודע לעוצמת השקרים של לחיאני בחקירתו? להשפעה של גזר הדין הסופר מקל הזה על כל מי שהעז להילחם בשחיתות הנדל”נית של לחיאני ומשפחתו בבת ים?
•
אני מנחש שכשלחיאני הקריא את אותה הצהרה לעיתונאים, הוא בכלל עוד לא הפנים כמה שפר עליו מזלו. זו בטח הצהרה שהוא כתב לפני ההקראה ושכח לעדכן.
אם אני במקומו, אני מתקשר לעוורכי הדין אדרת ושמחוני ואומר להם בשפה הלחיאנית, העממית במתכוון – באם אמא שלכם, עכשיו תספרו לי את האמת – מה עשיתם לתובעת שרון כהנא, שהיא הסכימה להסדר הזה? ואיך שכנעתם את השופט, שלא נחשב לסניגוריאלי, אחרי תיק הולילנד ואחרי תיק רשות המיסים, ללכת על עבודות שירות?
עדיף שילווה את השאלות שלו גם באיזה צ’ק בונוס שמן (כשמדובר בלחיאני זו נקודה כאובה).
מתוך האתר של רביב דרוקר: http://drucker10.net/?p=2391