“הרגיש להם המון זמן, אין תחושה של יום ולילה כשאתה נמצא בחושך”

רויטל משה-מילס, אחיינתה של עדינה משה בת ה-72 שנחטפה מביתה בניר עוז, שוחחה הבוקר (שני) בתוכנית ‘שבע תשע’ בהגשת אודי סגל וענת דוידוב ב-103FM – ותיארה את הסיוט המתמשך שעברה דודתה בשבי חמאס, מאז שנחטפה בשמחת תורה.

חרדים מהמצב? אל תדחיקו: יש מוקד תמיכה נפשית במיוחד עבורכם

באותה שבת שחורה, חדרו מחבלי חמאס לביתה בניר עוז, רצחו ביריות את בעלה סעיד הי”ד – וחטפו אותה לעומק הרצועה. משה שוחררה ביום שישי בפעימה הראשונה, אחרי 49 ימים שהייתה בשבי – יחד עם 12 נשים וילדים נוספים.

“הם במצב יציב, אולי פיזית קצת רואים שהם מאוד ירדו במשקל, הם הוחזקו בתנאים קשים, הם עברו טראומה. הם חשבו שתוך 4-3 ימים הם ישוחררו. זה הרגיש להם המון זמן, גם אין תחושה של יום ולילה כשאתה נמצא בחושך. הם צריכים זמן להתאושש. הם לא יודעים את כל ההרס והחורבן, כל מה שאנחנו עברנו וראינו ב־7 באוקטובר”.

לגבי התיעוד בו נראתה עוברת לצלב האדום ומזיזה את היד למחבל חמאס – אמרה אחייניתה: “ראיתי אותה כחושה ומבוהלת וחשבתי שאולי הם חושבים שמוציאים אותם להורג. היא נראתה ממש מבועתת, אבל אז ראיתי את התנועה הזאת ואמרתי ‘זאת עדינה, היא בסדר’. הרוח שלה הייתה. אני בטוחה שהיא החזיקה את עצמה ושהיא שרדה את זה בשביל כל האחרים, רואים על כולם שם שאלה אנשים חסונים, עם חוסן נפשי גבוה”.

בהמשך שיתפה בתחושות של דודתה במהלך השבי: “הם לא ידעו כמה ימים עברו. זה הרגיש להם המון זמן. היא אפילו שאלה ‘למה זה לקח כל כך הרבה זמן?’ אני חושבת שבעיקר מה שילווה אותם בימים הקרובים זה הכעס של ההפקרה של האזרחים, לא חשבו שזה יקרה, גם אנחנו לא חשבנו שזה יקרה. הם היו ישנים בבתים, הם בחרו לגור שם וליישב את הנגב והם הרגישו מופקרים באותו יום. כולנו שאלנו ‘מה קורה?’ הגיעו לקיבוץ רק בשעה 15:00, המחבלים כבר רצחו, בזזו, חטפו. זה חלק מאוד קשה”.

רויטל הוסיפה, כי דודתה “נחטפה לקראת 10 בבוקר. היא מגלה לאט לאט על ההרס והחורבן שהשאירו המחבלים של חמאס בכל הקיבוץ, כל הקהילה שלהם זה 1 ל־4, אז כששואלים ‘מה איתו? ומה איתו?’ – היא מגלה שהם לא איתנו והם נרצחו. היא עצובה מאוד על מותו של בעלה. הם היו זוג אוהבים – והחיים נגדעו”.

כשהיא נחטפה היא ידעה שבעלה סעיד משה נרצח?

“כן. הוא נפצע, היא טיפלה בו. הם הצליחו לפרוץ את החלון, שלפו אותה החוצה ואז היא שמעה שתי יריות והבינה את זה. באותו זמן היא הייתה במוד של ההישרדות ועכשיו האבל מתחיל. גם שלנו. עכשיו כשהיא פה, מחכה התמודדות קשה”.

המשפט שאנחנו זוכרים שהיא אמרה למחבל ‘תשחרר במקומי אישה אחרת, יותר מבוגרת ובמצב פחות טוב’. כמה זה מאפיין את עדינה?

“לגמרי היא. גם התנועה עם היד. אין לי ספק שזה נכון. היא גם אדם שעבד בחינוך כל החיים, אני בטוחה בזה שהיא הנהיגה את כל החברה שם. הייתה לה חמלה כלפי בן אדם מבוגר ממנה”.

אוכל היה?

“ראינו כולם, היא ירדה המון במשקל. רואים שהיא כחושה. לא היה להם הרבה אוכל. ממש לא”.

היה ממד זמן כלשהו?

“לא. תחושת הימים הלכה לאיבוד”.

האם סיפרו לה הכול?

“ההנחיות הן לספר בהדרגה, מה ששואלים, אז עונים. בימים הקרובים היא תדע את הכול. זה כזה חורבן גדול שם. אין קיבוץ, הבית שלהם שרוף לגמרי. הבית שלה שרוף לגמרי. נכנסנו לשם אחרי גילוי המצבה, ניסינו לקחת כמה דברים מהבית, לא היה מה לקחת. בחצר היו כל מיני דברים תלויים, צלחות או מצקת תלויה על הקיר, אז לקחנו משם. זה כל מה שלקחנו, מבית שלם, מחיים שלמים, כמה דברים שרופים שהיו תלויים בחצר”.