כל מי שפגש את משפחות החטופים ושוחח עימן חש את הכאב המטורף שמלווה אותן מאז שמחת תורה. למשפחות האלה אין לא יום ולא לילה. העצבים נמתחים בכל רגע ורגע עד קצה הגבול.
אי-הידיעה על גורל יקיריהן ועל מה שעובר עליהם – מטריפה את הדעת. בני המשפחות מיטלטלים בין תקווה לדכדוך, בין התקדמות לבין נסיגה, והדאגה גוברת והולכת.
ליבם של המוני ישראל יוצא אל המשפחות הללו. רבים מרגישים צורך להזדהות עימן ולעשות משהו למענן. עם ישראל כולו מחזק את המשפחות האומללות, ונושא תפילות לשובם של החטופים לביתם בריאים ושלמים.
ללמוד מהאימא
את החוויה הזאת חווּ כל מי שהתלוו למסע המשפחות בשבוע שעבר לתפילה בציונו של הרבי. הלב נקרע למשמע הסיפורים של בני המשפחות ומתיאורי הסבל הבלתי-נתפס שעובר עליהן. לא נותרה עין יבשה למראה התפילות והדמעות בציון הקדוש.
חסידי חב”ד שליוו את מסע המשפחות עשו כל שלאל ידם לעודדן ולחזקן, להפיח בהן אמונה ותקווה ולבטא את תמיכת העם כולו בכאבן ובזעקתן. המוני יהודים שבאו לציונו של הרבי הצטרפו לתפילת משפחות החטופים והעתירו גם הם תחינה לפני היושב במרומים שפדויי ה’ ישובון ובאו ציון ברינה, בקרוב ממש.
אבל דווקא מפני שכולנו רוצים כל-כך לראות את שחרור החטופים צריך להיזהר מהפעלת לחץ במקומות הלא-נכונים. כל אימא יודעת, שלפעמים לחץ על הילד לאכול יביא את התוצאה ההפוכה – הוא יימנע מלאכול. האימא רוצה בכל מאודה שהילד יאכל, אבל היא מבינה שעליה להימנע מלהפגין את רצונה העז, ושעליה להראות לו כאילו היא אדישה לשאלה אם יאכל או לא, ואז התוצאה תהיה שהילד אכן יאכל.
בהחלט יש להפעיל את כל הלחצים האפשריים בחוץ לארץ, ולשאוף לרתום מדינות, ארגונים ואישי ציבור להפעלת לחץ על חמאס. לחץ כזה בהחלט חיובי, מפני שהוא מציג את ארגון הטרור במלוא כיעורו וחוסר אנושיותו, בשעה שזה משווע ללגיטימציה בין-לאומית.
הלחץ הזה אמור לגרום לו להבין שהחזקת החטופים היא נטל עליו ולא נכס.
ספסרי הדם
לעומת זה, לחץ פנימי על ממשלת ישראל, להסכים לקבל את תכתיבי ארגוני הטרור – עלול להשיג את ההפך. המחבלים יכולים להסיק ממנו כי כדאי להם להקשיח את עמדותיהם, להעלות עוד ועוד תביעות ודרישות, ולדחות את שחרור החטופים.
אי-אפשר לבוא אל המשפחות האלה בטענות, כי הכאב האיום בלתי-נסבל בעבורן. אבל הארגונים הסובבים אותן צריכים להבין שלחץ מוגזם פועל בניגוד לאינטרסים הבסיסיים של המשפחות, ורק מרחיק את הסיכוי לראות את החטופים שבים הביתה בקרוב.
אסור להראות לספסרי הדם האכזרים עד כמה אנחנו משוועים לראות את יקירינו. להפך, הם צריכים לקבל תחושה שיש לנו כל הזמן שבעולם להכות בהם עד השמדתם המוחלטת. או-אז יש לקוות שייכנעו ויסכימו לשחרור החטופים בתנאים שהחברה הישראלית תוכל לעמוד בהם, ובלי לסכן את ביטחון העם בעתיד.