כמה אהבה יש בנשמה: היום דמעות יכולות להגיע במקומות לא צפויים

1.

כשהרב יונתן בילט מגיע לבקר בשכונת שערי חסד בירושלים הוא מחזיר אותה לימי הוד הקדומים שלה. טוב, האמת היא שהוד הקדומים של השכונה המיתולוגית נמצא באוויר כל הזמן. הוד קדומים זה לא דבר שחולף מהר כל כך.

אבל כשבילט, שגדל כאן כילד, מגיע לבקר, הוא מחייה מחדש את הדמויות המופלאות שחיו ופעלו בשכונה הקטנה והצנועה, עשרות שנים לפני שהפכה לאזור נדל”ן יקר במיוחד בירושלים, משאת נפשם של יהודים עשירים מרחבי העולם.

“פה, בסמטה הזאת, ר’ שלמה זלמן אוירבך היה פוסע בדרך לבית כנסת כל יום”, “כאן הייתה המכולת של משה, פה יכולת למצוא את עצמך כילד שבא לקנות מסטיק עגול עומד בתור ליד ר’ זונדל קרויזר, אחד מגאוני הדור, שמאיר פנים לכולם וקונה חצי לחם ושקית של זיתים”, “על המדרגות האלה עמדנו כילדים בשבת, כי אמא שלנו אמרה לנו שמכאן נוכל לראות את ר’ שלום שבדרון חוזר מהדרשה המפורסמת בשבת”. בסיפורים של בילט הכול כזה חי ועסיסי, מרגש מאוד ומצחיק מאוד, עם חיקויים גאוניים, גם של הרבנים הגדולים וגם של התלמידים הקטנים. אפילו אנשים שבאו לנג’ס לרבנים עם שאלות סרק הוא יודע לחקות. ואז הוא גם מחקה את הסבלנות שבה ענו הרבנים לאותם נודניקים.

בשבת שעברה מצאתי את עצמי מגיע לסעודת ליל שבת באיחור של כחצי שעה. המשפחה חיכתה, וגם המלאכים התחילו לגלות סימנים של חוסר סבלנות, אבל סיפור גרר סיפור, ובתוך הסיפור שנגרר היה עוד סיפור, שגרר גם הוא סיפור שגרר חיקוי קורע (של חמישה ז’אנרים של ירושלמים שמתעטשים מטבק בליל שבת!). והכול בעיניים של ילד ירושלמי פיקח שבחן את עולמם של הגדולים. של הגדוילים. האמת, רק מהסיפורים שהוא סיפר לי בשיחה הזאת על ר’ שלמה זלמן אוירבך אני יכול לעשות טור שלם.

2.

אבל עם כל הכבוד לכל סיפורי העבר המתרפקים, משפט אחד שאמר לי יונתן בילט על ההווה לא עוזב אותי מאז. “בימים אלה”, הוא אמר, “מתנגן לי כל הזמן בראש השיר ‘ענווים, ענווים, הגיע זמן גאולתכם’. שמת לב מה נאמר שם בסוף השיר?”

ברור ששמתי לב. השיר ‘ענווים’ הוא לא מסוג השירים שאתה לא שם לב מה נאמר בהם: “בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג של בית המקדש ומשמיע לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח”. כן, אומר לי בילט, אבל לא מזמן נכנסתי למקור בספר פסיקתא רבתי, וראיתי שיש מילה אחת קטנה שמשום מה לא נכנסה ללחן הנפלא של יוסי גרין: “עליכם”.

אני מסתכל עליו במבט תמה, מריץ שוב את מילות השיר בראשי, ובילט כאילו משלים אותי: “ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח – עליכם! אתה מבין? זה לא רק שיש אור מיוחד שמאיר בעולם לקראת הגאולה, אלא איפה אפשר לראות את האור האלוקי הזה? עליכם. על עם ישראל. על הפנים שלכם”.

בילט יושב על כיסא הגלגלים שלו, עיניו בורקות: “מאז שמחת תורה הנורא, בכל מקום שאני הולך רואים את האור שמאיר עלינו, על עם ישראל. אור אלוקי. דווקא בתוך הכאב. רואים את האור הזה על החיילים. רואים את האור הזה על המשפחות, על חלוצי עוטף עזה, על המתנדבים, על אנשי ההצלה. רואים את האור הזה בהלוויות בהר הרצל, הייתי בהרבה הלוויות לצערי, אילו הספדים, איזו אמונה יוקדת. רואים את זה על המנחמים. על כל אחד, שעושה מה שהוא יכול. כולם מוארים באור מיוחד. ראו באורי שזורח עליכם”.

מאז ליל שבת אני כאמור מסתובב עם המבט הזה שנתן לי בילט. עם משקפי “ראו באורי שזורח עליכם”. ממליץ לכם גם. זה עושה סדר במציאות, וזה בעיקר מנחם.

3.

ולפעמים אני מוריד את המשקפיים כדי לנגב את הדמעות. זה קורה בעיקר בעקבות סרטונים, ואני רואה לא מעט כאלה. לא חלילה סרטוני זוועה. שאת אלה יראו אנשים מהעולם – ולצערנו גם מהארץ – שעדיין חושבים שיש עם מי לעשות שלום. שיראו ויזדעזעו. אני לא צריך את זה. אבל אני כן צופה בסרטוני חיזוק.

למשל במנחמת הלאומית, מרים פרץ, שהגיעה לעדי מרציאנו, אמהּ של נועה הי”ד שנרצחה בשבי החמאס. אני בטוח שהסרטון הזה עשה רעש גדול בשמיים. מאיפה הכוחות האלה, להיכנס ככה לבית אחרי בית אחרי בית. לחוות שוב את הכאב הראשוני בכל פעם מחדש. לחבק את הכאב הזה, ובו זמנית לדעת להגיד מילים מחזקות כל כך.

כשהיא נכנסת לסלון המשפחה במודיעין האמא בוכה: “לא רציתי שתבואי אליי אף פעם!”. נו, ברור, מי רוצה שמרים פרץ תבוא לנחם אותו? אולי צריך לעדכן את הפסוק הקבוע שחותם את ההספדים: “ובילע המוות לנצח, ומחה ה’ אלוקים דמעה מעל כל פנים, ומרים פרץ לא תבוא לנחם בבתים. אמן”.

ואגב, זו לא רק מרים פרץ. אני שומע סיפורים על כל כך הרבה הורים שכולים שבימים אלה עוברים משבעה לשבעה לחזק ולתמוך. חגית ריין, אמו של בניה הי”ד, הייתה כבר בכמאתיים בתי אבלים. מאתיים! כששאלתי אותה השבוע מאיפה הכוחות היא ענתה בפשטות: “מהקב”ה. בכל בוקר אני קמה ומבקשת שימשיך לתת לי כוח. תיתן לי ואתן לאחרים… זה ההסכם שעשיתי איתו מאותו לילה שבניה נהרג, דיברתי איתו צפוף. אמרתי: ריבונו של עולם, נתתי לך את הדבר הכי יקר, עכשיו תן לי את הכוחות להתמודד… תיתן לי ואתן לאחרים. ברוך השם ההסכם הזה עובד מאז, וזה לא מובן מאליו בכלל”.

4.

ולפעמים הדמעות מגיעות במקום לא צפוי. זה מה שקורה לי לאחרונה מול הסרטונים של קובי פרץ. אני מניח שלא תופתעו אם אומר לכם שהוא לא בדיוק הפלייליסט שלי. אני פחות בעניין של סרטוני הופעות של קובי פרץ, יותר בעניין של ר’ זאנוויל וינברגר ומקהלת מלכות. אבל איך אומרים? אף אחד לא נשאר אחרי השבעה באוקטובר באותו מקום…

בימים אלה אני ממש מחפש אחרי תיעודים של הופעות של קובי פרץ לחיילי צה”ל (שמארגנת עמותת ‘ביחד ננצח’ של שי גראוכר מאז פרוץ המלחמה). תקשיבו, אלה לא הופעות, אלה מעמדי חיזוק רבי עוצמה בסדר גודל של סליחות של הרב אלבז בישיבת אור החיים. הוא עומד על הבמה, עטוף בדגל ישראל, או בדגל החטיבה שבפניה הוא מופיע, כומתה מכסה את שיערו המחומצן, ובין שיר לשיר הוא מחלק ציציות ואף זוגות תפילין (!) שהביא איתו.

“למי חסר תפילין, חברים שלי?” הוא שואל, חיילים מרימים ידיים ופרץ הולך אל מאחורי הקלידן. “תן לי בבקשה, תן לי”, הוא אומר למפיק שלו (או שמא לגבאי שלו?) שמביא מאחורי הקלעים עוד ועוד זוגות תפילין. “למי חסר תפילין? בוא חיים שלי, הנה, קח. תפילין ממש־ממש־ממש מהודרות. מעכשיו אתה מניח אותן כל יום, טוב?”

ואז הוא מתחיל לשיר בכוונה, בהתחלה לאט, ואז בקצב, תוך כדי חלוקת ועוד ועוד זוגות תפילין: “אל תירא ישראל, אל תירא, כי גור אריה הלוא אתה, ואריה אם ישאג מי לא יירא? מי לא יירא?” וואו, כמה מדויק עכשיו השיר הזה עם הדימוי של עם ישראל כאריה. הרי איך רש”י מפרש את הפסוק שנאמר על עם ישראל “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא”? “כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין”.

המשך הפסוק הוא “לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה”, ורש”י מפרש: “לא ישכב בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטורפו. כיצד? קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגיס להזיקם – הקב”ה שומרם ונלחם מלחמותיהם ומפילם חללים”. אמן.

5.

אבל בזה לא תמה עצרת החיזוק וההתעוררות של קובי פרץ, כי מאיפה שהוא, צץ על הבמה גם ספר תורה. אני לא יודע עד לרגע זה אם זה ספר תורה של הרבנות הצבאית בבסיס שבו התקיימה ההופעה, או שמא ההפקה משנעת איתה לכל הופעה הגברה, תאורה וספר תורה. בכל מקרה, החיילים עומדים בתור לנשק את הספר ביראת כבוד. כדי לא לגעת גלויי ראש בספר תורה, הם לוקחים את הכיפה של החבר שלהם, או ששמים על הראש את הציצית שקיבלו הרגע.

הסתכלתי על זה בלופ. ניסיתי להבין את האנרגיות, את הסנטימנט, כמו שאוהבים להגיד היום. בהתחלה חשבתי שזה פשוט פחד מהמלחמה. הרי זה ידוע שבשוחות אין כופרים. כשאתה בסכנת חיים אתה מנסה להיאחז באמונה. והרי מדובר בחבר’ה שנכנסים מחר או היום לעזה. אבל לא, אני אומר לכם, הרגש שם הוא לא רגש של פחד, אלא הרבה יותר של שמחה, של חיבור, של אהבה.

נו, מה אני מחפש מילים: קדושה. זאת המילה. החיילים האלה עוד יתגעגעו לרגעים המרוממים האלה.

“תודה רבה לה’ יתברך על השכפ”ץ שאתה נותן לחיילים שלנו!” צועק פתאום קובי פרץ לשמיים. ומתחיל לשיר, לזעוק, תוך כדי שהוא מרים בידו חבילות ציציות: “אז כמה, כמה אהבה?” והחיילים קופצים, לחטוף את הציציות, לחטוף את המצוות, ועונים לו ביחד: “יש בנשמה!”

ואני מסתכל על הסרטון ודומע. ולא אכפת לי על מה הוא שר את המילים האלה עד היום. מבחינתי זה שיר שנכתב בדיוק על הימים האלה. שיר על הנשמה היהודית שמתעוררת עכשיו בעצמה כזאת. והיא כל כך יפה. גם כשהיא בוכה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’