כשהדוד הרים את תמונת שתי החטופות בנות השלוש, התרסקתי

1.

לא ברור איך נכנע ראש הממשלה בנימין נתניהו והחליט לבצע את עסקת החזרת החטופים, כשמימינו ניצב הבייס שלו, שברובו נגדה.

גם ככה ב’שש אחרי המלחמה’ תישלפנה סכינים חדות, ולעומת מצבו העגום בסקרים, במציאות ככל הנראה יהיה לו עוד יותר לא פשוט. אז להרגיז את קהל התומכים שעוד נותר?

אבל “זה נתניהו”, כפי שאומר לי גורם בליכוד. “הוא לא עמד מול הלחץ של משפחת שליט”, שהקימה מאהל מחאה מול הבית בבלפור”, הוא לא עמד “בלחץ המפגינים” שקברו את הרפורמה המשפטית מול עיניו הכבויות של יריב לוין, ו”אין שום סיבה שאופיו יעמוד מול הלחץ של משפחות החטופים”.

ככה פשוט. משמע, אם היו לנתניהו בשבועות האחרונים באיזור ה-20 מנדטים בסקרים, יש מצב, שגם אלה יברחו. ההיגיון אומר כי מי שנטש אותו לא ישוב, על רקע התחושה ש”מר בטחון פישל ב-7 לאוקטובר”. החזרת החטופים, לא תשיב למאוכזבים את תחושת הבטחון. בפרט שגם הם ימנים בסוף ולא אוהבים מו”מ משפיל מול החמאס, מול נאצים שפלים.

2.

הבה נאמר את האמת: קשה, ממש קשה, לעמוד מול עיניהם העצובות של משפחות החטופים. תישירו אליהם מבט לרגע, ואז תדברו, הייתי אומרת למתנגדים. אבל הם, מן הסתם, ישיבו לי שהחלטות צריכות להתקבל מהראש ולא מהלב, וכמו שאם היו לנתניהו שני נכדים בין החטופים, חלילה וחס כמובן, היה אסור לו לדון ולהיות מעורב בנושא. כי כשאתה נגוע עד לכאב, אתה לא יכול להנהיג או להחליט.

תשמעו, זה לא פשוט. לשמוע אותם – והלב נקרע. הייתי שם ביום שני, ב’אולם ירושלים’ במשכן הכנסת. הם התכנסו פנימה, דוממים, כמעט הולכים על קצה האצבעות. אנשים שמאז שמחת תורה חייהם אינם חיים.

ומי שנטלו את המיקרופון ודיברו, עשו זאת בקול עצוב, מרוסק. חלקם פשוט בכו.

3.

היו שם בחדר כולם, פשוט כולם. נציגים של כל מפלגות הכנסת. חרדים וערבים, חילונים ודתיים-לאומיים. בעיני חלק מהם בצבצו דמעות תוך כדי הנאומים. אודה, גם אני התרסקתי בשלב מסוים – השלב בו הדוד הרים את תמונת שתי החטופות בנות השלוש. לא יכולתי שלא לבכות. ובאמת שניסיתי להקשיב ולתעד את הנאמר. יש דברים, שאתה לא יכול להישאר אדיש מולם.

כעסתי כשאחד מבני משפחות החטופים הקריא את שמות הח”כים שלא חתמו להם על העצומה – ולפיה, המטרה הראשונה היא לשחרר את החטופים. ראיתי בזה ‘שיימינג’ בלתי הולם, אבל לך תדון אנשים שתמונת יקיריהם תלויה על פוסטר ‘חטוף’ ואין להם מושג מי מתעלל בהם ברגע זה ממש.

היה שם אבא של חייל, שבכה על שמבקשים לשחרר תחילה ילדים ונשים, וכי בנו החייל ממש לא בסדר העדיפויות הראשון. תחשבו איך הלב שלו נקרע לשמוע בחדשות בכל פעם על ה’סלקציה’ שהאויב האכזר מצליח לעשות בין עשרות האומללים שנמצאים בידיו הרצחניות.

“כל השנים שמענו סיפורים על השואה, אנחנו בשואה”, אמר אחד מהם. כמה צדק.

“גם אנחנו חטופים”, אמר עוד אחד מהם. “נחטפנו מהחיים ב-7 לאוקטובר”. ואתה אפילו לא יכול לומר לו שכולנו, כל המדינה, נחטפה ב-7 לאוקטובר, כי שום דבר ממה שאנחנו מרגישים לא דומה ולא מתקרב למה שעובר עליהם.

ואחת מהם, בתמימות, אמרה: “אני לא פוליטיקאית, אני אפילו לא יודעת מה השמות שלכם, מה התפקיד של כל אחד מכם, אבל אני יודעת שאני מסתובבת כבר 45 ימים עם פוסטר ביד”.

זה היה קורע לב. מאד!

4.

זה היה הדוד, שקרע את ליבי כשהציג את הפוסטר עם שני המתוקות.

פגשתי אותו מחוץ לאולם וביקשתי שיסביר לי מי בתמונה שהחזיק בידיו. “זו אמא של אימיליה”, הצביע לעבר התמונות, “ושרון אמא של אמה ויולי”.

והוא הדוד. אין שום דרך להביט בתמונות האלו ולא להזיל דמעות. ילדות קטנות שבמקום לשחק בגן בבובה, נמצאות אי-שם במרתפי הטרור  של עזה, לא רואות אור יום, ומי יודע אם לא מתעללים בהן בנוסף לכל הרוע הכרוך בשבי.

אל מול תמונות כאלו צריכים קברניטי המדינה היושבים בקבינט לקבל החלטות, וזה בהחלט לא פשוט. אל תקנאו בהם.

אם נתניהו החליט החלטה שפוגעת בסיכוייו לשרוד פוליטית ב’שש אחרי המלחמה’, יש מצב שהוא עשה זאת לא רק כי הוא סחיט ולחיץ, אלא אולי גם משום שדמעות עלו בעיניו למראה הילדים הרכים שבפוסטרים, כמו גם הקשישות, הקשישים, החולים והחולות.

5.

בחוץ, פגשתי את ח”כ מנסור עבאס מרע”ם, שישב קודם באולם והקשיב קשב-רב להורי החטופים.

אתה מזדהה עם הכאב שלהם? התקשיתי להאמין, והנחתתי עליו שאלה. הוא הביט בי, כאילו לא מבין מאיפה צצה שאלה שכזו. כאילו זה מובן שהוא בעדם. אבל הוא לא אמר מילה.

כי זה לא שאתה בעד המלחמה בעזה… הזכרתי לו. “זה לא קשור”, היה כל מה שאמר לי.

מסובך. הוא אגב גם צפה את סרטון הזוועות.

6.

ביום שיחזרו החטופים, אשלוף את הפתקית הקטנה הטמונה בתיקי. בשבוע שעבר העניק לי אותה אחד מעוזריו של סגן שר החקלאות משה אבוטבול מש”ס. בעל יוזמה הדפיס פתקיות שעל כל אחת מהן פרק כ’ שבתהילים לצד “אחינו כל בית ישראל” – ושמות של כמה מהחטופים, כדי להתפלל עליהם.

כך ‘אימצתי’ כמה חטופים, הנחתי את הפתקית ‘שלי’ לצד הפמוטות של שבת, בהן אני מדליקה נרות, והתפללתי עליהם.

זה היה רגע מרגש. “הילדים עפרי בת הגר ואביחי יובל בת הגר ואביחי ואוריה בת הגר ואביחי ואימם הגר בת יעל ומשה אירנה טטי, בתה ילנה בת אירנה (טרופנוב), נכדה סשה אלכסנדר בן ילנה וחברתו ספיר כהן, יוסי שרעבי בן חנה ואחיו אלי שרעבי בן חנה”.

על כולכם התפללתי, ועדיין מתפללת.  וחוץ מזה, באופן כלל על כולם, על כל הרשימה. עד החטוף האחרון. ושאפו למי שיזם את חלוקת הפתקיות.

אז בין אם אתם מהמבקרים את העסקה ובין אם אתם בעדה, תזילו כולכם דמעה  להצלתם במהרה.

זה המעט, ממש מעט, שכולנו יכולים לעשות למענם.