מיד בתחילת מלחמת ‘חרבות ברזל’ הופסקה כליל העסקת ערביים, כולל ערביי ישראל – וכתוצאה מכך פסקו כל הבניות והשיפוצים. גם רשתות המזון והשיווק הפסיקו כליל להעסיק ערבים.
בדקתם אם מגיע לכם הקלות של רשות המסים בשל ‘חרבות ברזל’?
אולם, לאחר שקבלנים רבים נתקעו באמצע הבניה, החלו בחלק מהמקומות להחזיר פועלים ערבים עם אישורי עבודה. הדבר, כמובן, משרה פחד וחרדה על רבים, בפרט לאחר הפרסומים כי עובדים ערבים מעזה, בעלי אישור עבודה בישראל, היו אלה שהעבירו את המידע המפורט על הקיבוצים, ואף שיתפו פעולה עם המחבלים – והיו מהם שהשתתפו בפועל במסע הטבח והביזה.
כך קורה, שחזרת פועלי הבניה לתוככי הערים החרדיות מובילה שכנים ותושבים רבים להתנגד להמשך תהליך הבניה, ולהימצאות הפועלים בסמוך אליהם.
התופעה יצרה פולמוס נרחב גם במובן ההלכתי: האם יש להם זכות לדרוש שהפועלים לא יבואו או לא?
תשובתו המנומקת של הגאון רבי יצחק זילברשטיין מתפרסמת בגליון השבועי החדש ‘דברי חמד’ המנגיש את תורתו:
השואלים מציינים כי לגבי רשתות שיווק, שם יש אפשרות להעסיק יהודים, רק הדבר עולה יותר כסף ולרשתות יותר קל לעבוד עם ערבים. ואילו בענף הבניה, שם אין כמעט יהודים שמוכנים לעבוד, וגם אלה שמוכנים – רק בתשלום גבוה מאד, והקבלנים טוענים שללא ערבים ענף הבניה יקרוס, ומאידך התושבים חוששים מאד.
בראשית תשובתו, מציין הגר”י זילברשטיין כי בעבר, כשמחבלים ביצעו פיגועים אבל המצב לא היה מתוח כמו היום, כבר הגיעה לשולחנו שאלה דומה, וכתב על כך בספרו ‘חשוקי חמד’ – שם רצה לטעון כי בימינו רבים הם הפועלים הערבים העובדים בשכונות היהודים, ומבואר בגמרא במסכת יבמות שאם דשו בה רבים, אומרים ‘שומר פתאים השם’, וכך גם נאמר אנו שאם השלטונות אומרים שאין חשש, אז שומר פתאים ה’.
ואם יאמרו השכנים שהם חוששים גם לחשש קטן של סכנה, משום שחמירא סכנתא מאיסורא, וכן נשיהם ובניהם וטפם חוששים גם לחשש קטן, ישיב להם הדייר הבונה, שעל הניזק להרחיק את עצמו ושיעזבו את דירתם לכמה חודשים עד שהבניה תסתיים, כי הבונה עושה בשלו והוא תשמיש כזה שרבים עושים כמוהו – ואין הבונה עושה כל דבר חריג ולכן לא חייב להפסיד.
אולם כותב הרב זילברשטיין, שהציע את השאלה לפני חמיו הגרי”ש אליישיב זצ”ל, ואמר שלא שייך לטעון כאן טענת “דשו בה רבים”, כי ברגע שהשכנים מתנגדים וחוששים אין לו זכות לעשות כך, שהרי עושה בתוך הרשות שלהם גם כן. לגופו של דבר כתב שם הרב זילברשטיין שקשה להורות ולקבוע בזה כללים, אבל אם יש לפועלים תעודות רשמיות מהשלטונות שמתירים להם לעבוד, אפשר להקל ולהתיר להעסיקם, ואם הממונים על כך יאמרו שאין בזה סכנה, אפשר להקל. עד כאן דבריו מלפני כמה שנים.
אך מסתייג הפוסק וכותב: “אמנם כל זה היה לפני שנים, אבל כיום המצב הוא אחרת לגמרי, כי הם הראו את אכזריותם, ושאין להם צלם אנוש, והם מצדיקים את התואר ‘פרא אדם’, וגם אלו שנכנסו כאן לעבוד והיהודים פרנסו אותם, הם אלו שהדריכו את האכזרים איך לפגוע במפרנסיהם, ולכן השכנים שמפחדים צודקים, ויש ממה לחוש”.
הגר”י מכריע: “ולכן נראה שמצווה גדולה מעתה שכל מי שיכול להעסיק יהודי יעסיק יהודים, ותושבי העיר יקנו רק אצל בעלי חנויות שמעסיקים יהודים, גם אם זה עולה קצת יותר שם, ולא רק בגלל המצוה של ‘וחי אחיך עמך’, או של ‘וכי תקנה מאת עמיתך’, אלא גם מפני שבזה שימנעו מלקנות שם, זה ימנע מעוד ערבים להיכנס לישוב שלו, ומי יודע כמה יהודים ינצלו בזכות זה בעתיד”.
בסוף דבריו כותב עצה פרקטית, אשר לדעתו מחויבת מכורח המציאות: “לגבי מקומות בניה שאין אפשרות להעסיק יהודים כי אינם רוצים לעבוד, הבונה צריך לשכור מאבטח חמוש, שישמור עליהם כל הזמן שהם נמצאים שם, ולאחר מכן המאבטח ילווה אותם עד מחוץ לעיר, ואז מסתבר שזה ירגיע את השכנים, ומסתמא יסכימו להמשך הבניה, וצ”ע”.
בקו ‘שיח יצחק’ מתורתו הובהר, כי הרב זילברשטיין נשאל על כך שלכאורה עצם הבאת מאבטח צמוד עם נשק ליד אותם פועלים ערביים, עלולה להתגרות בהם ולעורר את כעסם וחמתם על שכביכול חושדים בהם, אך השיב כי אין לנו לחשוש לזה, מכיון ואין ברירה אחרת, שהרי החשש מהעסקת פועלים ערבים ללא מאבטח הוא חשש גדול יותר ומוחשי יותר ומוגדר כסכנה לפנינו בכל רגע נתון, ואם כן זו ההשתדלות המחויבת על פי ההלכה לעשות, וכמובן שיש לשאת תפילה כי הדבר יעבור בשלום, ללא תקלות ואירועים חריגים.