אני הילד עם הקסקט? • בתוך זמן קצר זה יהיה גל עולמי מטורף

1.

השבוע צוין בישראל וברחבי העולם חודש לטבח שמחת תורה. בימים אלה אני חי ברגשות סותרים, אפילו סביב תחושת הזמן: לפעמים נדמה לי שזה היה רק לפני כמה ימים, ולפעמים נדמה לי שאנחנו בעידן הזה כבר שנה. מה, עבר כבר חודש? מה, עבר רק חודש?

רוצה לתרום לעמישראל? כך תצטרף למסלול הביטחוני בשירות האזרחי

שבוע וחצי אחרי האירועים מישהו העביר לי סיפור שסופר בקבוצת ווטסאפ פנימית של מתנדבי זק”א: “חברים, אני חייב לשתף אתכם במשהו שקרה לי עכשיו. אני עוצר עם האמבולנס בתחנת דלק בחנות נוחות לקנות לי בקבוק שתייה. בקופה ניגש אליי בן אדם, נראה בגיל שישים פלוס אולי, ואומר לי: ‘סליחה, אני יכול לשאול אותך משהו בחוץ? יש לך זמן דקה?’ אמרתי לו: ‘האמת, אין לי הרבה זמן’.

“הייתי בדרך לתחנת ריכוז חללים בבית העלמין באשדוד. והוא אומר לי: ‘לא, לא הרבה זמן. ממש חצי דקה. רק אני רוצה שתבוא איתי שנייה לאוטו שלי’. טוב, אנחנו יוצאים החוצה לרכב בחנייה של תחנת הדלק, הוא פותח את הבגז’ ומראה לי תפילין. הוא אומר לי: ‘אתה רואה את התפילין האלה? זה תפילין שאבא שלי זיכרונו לברכה קנה לי כשהייתי ילד בגיל 13. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהנחתי אותן. מאז לא הנחתי תפילין. אני לא זוכר איך מניחים תפילין.

“אבא שלי היה יהודי ניצול שואה, וכשראיתי את השואה שעשו שמה בקיבוצים חשבתי ללכת לאיזה בית כנסת להניח תפילין, אז לקחתי איתי את התפילין בבגז’ באוטו, וכל פעם עצרתי את עצמי, לא אני לא אלך, אני כן אלך… אבל כשראיתי אותך מתנדב זק”א, אמרתי הנה, אתה שהיית שם, אתה תזכיר לי איך להניח תפילין’. עמדתי איתו, לימדתי אותו לומר את הברכה, הבן־אדם התרגש בצורה שקשה לתאר… הוא אמר לי: אני רוצה להתחיל להניח תפילין כל יום”.

שמעתי את הסיפור הזה. התרגשתי מאוד והעברתי אותו בווטסאפ לקבוצה של כמה חברים. בסוף הטקסט הוספתי תיוג שהייתה לי תחושה שאני עוד עשוי להשתמש בו: #תפילין_בבגז’.

כבר אז, שבוע וחצי אחרי האירוע המכונן, בתוך ההלם הראשוני, היה די ברור שהסיפור הזה הוא רק הראשון בסדרה. כי מאז שמחת תורה יש פה הרבה יהודים שמסתובבים עם תפילין בבגז’. גם תפילין אמיתיות בבגז’, כמו אותו אדם בן שישים מתחנת הדלק, וגם “תפילין בבגז'” כדימוי: תפילין כדימוי, בגז’ כדימוי. כלומר, הם נושאים בתא המטען שלהם נקודה יהודית חזקה ועמוקה שהתעוררה פתאום.

זה יכול להיות תפילין בבגז’, זה יכול להיות נרות שבת בבגז’, זה יכול להיות מזוזה, זה יכול להיות תפילה, זה יכול להיות אפילו שיר.

2.

ואחרי כל זה, אני חייב להודות שהופתעתי. הופתעתי מכמות הסיפורים שאני שומע בחודש האחרון ולא פחות הופתעתי מעוצמת התחושות. מה שאנחנו רואים בימים אלה זה לא רק התעוררות טבעית כזאת של חיבור למסורת. זה לצערנו קורה ליהודים רבים בזמנים קשים, לאומיים וגם אישיים, כשקורה פיגוע גדול או כשסבתא הולכת לעולמה.

אבל לא, פה היה מפץ גדול, משהו שהשתחרר. נדמה לי שהראשון שניסח את זה בצורה ברורה היה הסטנדאפיסט אלדד שטרית, שכתב: “טעיתי. חשבתי שיש לי אפשרות להתנער מהזהות היהודית־לאומית שלי. חשבתי שיש לי פריבילגיה לחיות כמו אדם מערבי ממוצע. חשבתי שאנטישמיות בהיקף שנחשף עכשיו זה משהו ששייך לעבר. לא עוד. אני גאה ביהדות שלי ואלחם עליה בכל חזית אפשרית”.

זה מדהים. גם הטקסט וגם מי שכתב אותו. אלדד שטרית הוא סטנדאפיסט. כלומר, אחד שנמצא פה בשביל לעשות צחוקים. בשביל לבדר. בשביל לפזר. לא בשביל להדהד תובנות עומק רציניות ומחייבות. אבל מתברר שכן, תוכחה אחת דוחה אלף לייצנויות.

3.

ואז הגיע עומר ברק. זה קצת מוזר שאני מנסה לשחזר דקה אחרי דקה את תחילת התופעה. ברור לי שבתוך זמן קצר, ובעצם כבר עכשיו, זה יהיה גל מטורף שקשה לעקוב אחריו. ואגב, מדובר בתופעה עולמית. ההתעוררות היהודית היא ממש לא רק בתל אביב, היא גם במנהטן, בקליפורניה, בברלין ובעצם בכל מקום שיש בו יהודים.

אבל בנקודת הזמן הזאת עוד אפשר איכשהו לעשות סדר כרונולוגי באירועים.

ובכן, עומר ברק הוא סופר ותסריטאי. הוא בן 39. ספר הביכורים שלו, שראה אור לפני חמש שנים, הגיע בתוך שבוע לראש רשימת רבי המכר. לימים הוא אף הפך לסרט. לא קראתי את הספר, גם את הסרט לא ראיתי, אבל את הפוסט שהוא כתב בסוף השבוע שעבר אני לא מפסיק לקרוא. למעשה אני לא קורא אותו, אני לומד אותו. וכך הוא כתב:

“במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי.

וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה. בכל הרצאה בחו”ל הייתי אומר שאני ישראלי, ואם מישהו היה שואל משהו על היהדות שלי הייתי אומר שאני לא. שנולדתי יהודי, אבל אין בי שום דבר ושום כלום יהודי.

ובשבוע האחרון התשובה הזאת מחוררת לי את הנשמה. והיא לא נותנת לי מנוח.

בבית שגדלתי בו יש בוז ליהדות, וגם בלי הבית שגדלתי בו, נדמה לי שפשוט לא רציתי להאמין שאני הילד עם הקסקט. וכן רציתי להאמין שאני איש העולם הגדול. סופר. עיתונאי. תסריטאי. היהדות שלי אינה חלק מהזהות שלי. אפילו בתעודת הזהות שלי היא איננה.

וגם בזה טעיתי.

כי אני אולי לא הילד עם הקסקט, אבל אני יהודי. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכול לברוח מזה.

וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני גם לא רוצה.

אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה וגם לא נראה לי שתראו אותי בבית הכנסת, אבל אני אחפש את היהדות שלי. אני אחפש את האלוקים שלי. אני אחפש את הזהות שכל כך הרבה שנים ועידנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידיי.

היום הדלקתי נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. אפילו לא היו לי בבית, לקחתי מרותם, אבל רציתי. גם לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה.

והתפללתי. על החטופים. על החיילים.

עלינו.

אני לא יודע אם אני אעשה את זה כל שבוע. אני לא יודע לאן ייקח אותי המסע הזה. אני כן יודע שאני עומר ברק. סופר. עיתונאי. תסריטאי. ישראלי.

ויהודי”.

טוב, זה כבר לא תפילין בבגז’. זה אלף כוח סוס של זהות יהודית מתחת למכסה המנוע. תנו לי עוד כמה כותבים כאלה, כמה חושבים כאלה, עם עומק, עם אומץ, עם אור בהירות הדרך, וכל השיח פה יכול להשתנות.

4

האמת שרציתי לשתף בהתלהבות את הדברים של ברק, אבל התאפקתי. חששתי שאם דוסים ימניים כמוני יחבקו אותו חזק מדי זה עלול להרחיק אותו. מי יודע, אולי הוא יתנצר… אבל אז שמעתי אותו מתראיין לאלדד יניב וישראל פריד בגלי ישראל, והבנתי שהבחור עמוק בסיפור. נדמה לי שהוא הגיע לנקודת האל־חזור. שום חיבוק דביק לא יחזיר אותו למקום שהוא היה בו פעם.

“בעידן הזה, בימים האלה, מאוד קשה למצוא את המילים לכל דבר”, הוא פתח. “הרציתי המון בחו”ל על העבודה שלי, וכשאתה מגיע להרצאות, בטח בחו”ל, אתה בא לדבר על העבודה שלך, וכולם רוצים לדבר איתך רק על ישראל ועל יהדות. ואתה אומר: לא, שום דבר מזה לא מגדיר אותי. אני יהודי? אין לי כיפה, אני לא אוכל כשר, אני נוסע בשבת, מה לי ולזה? תשמע, אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון. ואני רוצה גם להגיד עוד משהו על הדבר הזה, ואולי על המנגנונים של מאיפה זה מגיע.

“כולנו גדלנו על הסיפורים של סבא וסבתא שלנו, על השואה ועל הגרמנים, ונורא רצינו להאמין במעמקי הלב שהדבר הזה לא קיים יותר. האנטישמיות הזאת והרוע – לא קיים יותר. ואני חושב שאפילו במין מנגנון הגנה מאוד מתוחכם, שלא הייתי ער לו, ואני מציע את זה רק על עצמי ולא על דור שלם, רק אני, כאילו להגיד: אם אנחנו לא נהיה כמו סבא וסבתא, לא נהיה גלותיים, לא נסתובב עם השטריימל ולא נבלוט ונבליט את היהדות שלנו החוצה, אלא כולנו נהיה עם אותה חולצה של מסי ומייקל ג’ורדן ונסתובב עם אותם מכשירים של אפל אז אנחנו כמוהם.

“מה זה משנה אם אני בלונדון, או באמסטרדם, או בפריז. אני בן אדם והוא בן אדם, ומה זה משנה, הדת שלי לא מגדירה אותי”.

5.

והמשיך עמית ברק: “דיברתם על המציאות שמוטחת בפנים… אי אפשר להגיד זה בגלל השטחים, זה בגלל הכיבוש. האנשים האלה רצחו אנשים מסיבה אחת בלבד, ואי אפשר לספר לעצמנו סיפור אחר. אי אפשר יותר. השמאל הישראלי, החילוניות הישראלית, לא יכולה יותר לספר לעצמה את הסיפור הזה. הסיפור הזה נגמר. ואני אומר את זה לא בכעס ולא בזעם, אני אומר את זה בשברון לב נורא, כי זו קונספציה שאני הייתי חלק ממנה רוב חיי. אבל דווקא הפוסט הזה הגיע כדי להגיד שדווקא מול גל הרוע הנורא הזה – אמרנו שאין מילים, אני לא יודע איך מתארים את האופל הזה שעלה משם – מכל הרגשות בעולם, עלתה בי דווקא איזושהי גאווה ועוצמה, ולהגיד: אם הם יבואו להרוג אותי, אם הם באים להרוג אותי כי אני יהודי, אז אני יהודי. אז אני לא יכול יותר להתכחש לדבר הזה, אני לא רוצה יותר להתכחש לדבר הזה.

“אני מרגיש שאני מטייל פה באיזה שדה מוקשים, כי לאן שאתה לא הולך מישהו יתרגז על הדבר הזה, אז אני כן מנסה להתנסח עם הבהרה שאין לי שום רצון לעצבן אף אחד. סבא וסבתא שלי, קיבוצניקים מיד מרדכי במקור, והחילוניות שולטת באזור הזה, אין שום דבר דתי בקיבוצים, והאנשים האלה נרצחו כיהודים לכל דבר ועניין, אותם לא עניין אם יש להם כיסוי ראש או אין להם כיסוי ראש, ואילו מצוות הם שומרים ולא שומרים, דווקא בגלל שזה קרה שם, דווקא בגלל שזה קרה במעוזי חילוניות כל כך גמורים, אי אפשר לעצום את העיניים ולהגיד: אני לא יהודי, הדת שלי לא מגדירה אותי, אני בוחר שלא. אין יותר… הדבר הזה הוא חלק מאיתנו והוא מגדיר אותנו ואני מצטער שהתכחשתי לו”.

6.

חודש לטבח שמחת תורה. רק חודש? כבר חודש? האמת, זה לא באמת משנה כמה זמן בדיוק עבר. משנה מה אנחנו עברנו בתוך הזמן הזה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’