החייל האמיץ יענקי: החרדים שעלו על מדים יסחפו גם תלמידי ישיבות?

תמונות חרדים לובשי מדים, המתגייסים בימים אלו לצה”ל, שוטפות את הרשתות החברתיות.

כך הופצה היום תמונתו של יענקי דרעי, בנו של יו”ר ש”ס, לבוש במדי צה”ל לאחר שחוייל, לצד תמונות של עיתונאים ו’ידוענים’ חרדים, מפורסמים יותר (או פחות) לבושים במדים.

אני תוהה: האם לתופעה הזו, המיוח”צנת היטב, תהיינה השלכות ב’שש אחרי המלחמה’? האם הציבור החרדי יהיה שנוא אז קצת פחות, רק משום שחלק מבניו השתתפו במאמץ המלחמתי? לדעתי, התשובה שלילית. אבל ימים יגידו.

גם איסוף גופות הנטבחים, בתנאים קשים ביותר, לא בטוח שיעמדו להם. מבחינת רבים, גם בעתיד החרדים יסווגו כ”פרזיטים”, משום שחלקם הגדול והמכריע, עדיין שוקד על לימוד התורה ודוחה את גיוסו.

לכן, אין מה להתלהב מהצייצנים, אותם שמשבחים כל מתגייס, כמו גם כל מי שאסף חלקי גופות ביישובי העוטף או שירת בשער הגיהנום של מחנה ‘שורה’.

השאלה היא מה יתחולל בתוככי הציבור החרדי – האם גיוס לצה”ל יהפוך ללגיטימי? האם התופעה תסחוף גם תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם ולא רק חרדים עובדים או תלמידי אוניברסיטאות שנטשו את עולם הישיבות לפני שנים?

לדעתי, התשובה היא לא, בא’ רבתי.

•

אז מה כן?

כדי להסביר, צריך לדון בהבדל המהותי בין השקפת העולם הליטאית לזו של ‘הפלג הירושלמי’. לדעת מנהיגי ‘הפלג’, אין להתגייס גם אם יצאת לעבוד.  אפילו לא להגיע אל הבקו”ם כדי להסדיר טכנית דיחוי מגיוס. נתק מוחלט.

לדעת מנהיגי הציבור הליטאי, חובה לדחות באופן מסודר את הגיוס, בכל שנה, כפי הוראות החוק.  רוב הישיבות אפילו מארגנות הסעות לתלמידים, המגיעים בימים ייעודיים.

שאלת מיליון הדולר היא: מה עם אותם שלא ממש שקועים בתלמודם? אותו נוער היושב יותר על הברזלים מאשר בישיבה? היו תקופות בהן צה”ל ניסה להציע מסגרות הולמות עבור אותם נערים, מסגרות השומרות על עולמו החרדי של המתגייס. כיום קצת יותר קשה למצוא מסגרות כאלה, ועל כן פחות בחורים ויותר אברכים נשואים, חלקם אפילו עם ילדים, הם אלה שמתגייסים לאחר שנטשו את עולם הכוללים והישיבות.

דווקא משום שיש חרדים לא מעטים שיצאו אל עולם התעסוקה מבלי לשרת – גם לא שירות אזרחי – מצאו את עצמם רבים, עם פתיחת מלחמת ‘חרבות ברזל’, מתמודדים עם מצפון מייסר. איפה הייתי כל השנים? מדוע, בעצם, לא תרמתי? ומה אני עושה כעת, כשטובי בני עם ישראל מוסרים את חייהם, פרנסתם ומשפחתם לטובת המאמץ המלחמתי?

אל קו התפר הזה בדיוק נכנסו עסקנים, אנשי תקשורת, עובדי משרדי ממשלה, תלמידי אוניברסיטאות עובדי היי-טק ועוד, היישירו מבט אל מול המראה ואמרו: מצפוני אינו מרשה לי להמשיך עם הפטור הגורף. כעת  הזמן להתגייס.

וראה זה פלא: הציבור החרדי לא הוקיע אותם מתוכו, רבנים לא יצאו נגדם (רק פורסמו, בהוראתם, מאמרי השקפה המעלים על נס את תרומתם הגדולה של לומדי התורה). הסיבה: הם ממילא לא היו שייכים לעולם הישיבות והכוללים.

•

הימים ימי ‘ממשלת האחים’ לפיד-בנט, ועדת שקד דנה אז במתווה חוק הגיוס. משה גפני ישב באחד מהדיונים ופתח באמירה השקפתית בסיסית: “בדיוק כמו שתשעה מתוך עשרה חיילים בצה”ל איננו קרבי ובכל זאת הם מגינים על מדינת ישראל, כך גם מי שלומד תורה מגן על עם ישראל”. די עם האמירות ‘הבנים שלנו מתים, שלכם לא’, או ‘יש אם חרדה ואם בני ברקית לא חרדה’. בצבא יש יחידות שונות: גם אמא של טבח או פקיד בקריה ישנה טוב בלילה.

מבחינת הציבור החרדי, מיטב בניו ממלאים את האוגדה השותפה באופן מלא ללחימה: יחידת הרוח, היחידה בה לומדים תודה ומתפללים, להצלחת המלחמה.

אבל, וכאן הגיע ה’אבל’ הגדול. גפני הדגיש: “מבחינתי כל מי שאיננו לומד תורה יומם ולילה, נכון שיתגייס”.

וזו, בעצם, השקפת העולם הליטאית הקלאסית. לאן יתגייס מי שאינו לומד? כמובן שיש למצוא עבורו יחידה הולמת, צנועה וכשרה. ואם אין – שיתנדב לסייע לפנות פצועים, לזהות חללים, או אפילו ללוות לחולי סרטן במחלקות השונות. העיקר שיהיה שותף.

בשנת 2019, בראיון ב’רדיו דרום’, חזר גפני על אותה השקפת עולם: “במדינה יהודית, כמו שהיה תמיד מאז דוד המלך, יש מי שמשרת בצבא ויש מי שלומד תורה, ואם הוא מפסיק ללמוד תורה, אם הוא לא לומד תורה – הוא צריך לשרת רגיל”. כמובן בשירות מותאם לאורח החיים החרדי.

מה יקרה אם בנו שלו לא ילמד? הוא נשאל. “אם הוא לא לומד – הוא מתגייס. ואם הוא לומד – אז הוא צריך ללמוד. לא נשחק עם הדבר הזה”.

•

האם מלחמת ‘חרבות ברזל’ תעניק לגיוס של אותם החרדים שאינם לומדים לגיטימיות גדולה יותר בציבור  החרדי? יתכן שכן. האם היא תשלוף מהיכלי הישיבות בחורים שיעזבו את הסטנדרים לטובת צה”ל? ממש לא.

אבל מי שהתבטלו ויצאו לעבוד – כל אלו יקפידו יותר, כך נראה, על מצג ראוי. כעת יהיה ברור יותר: או שתלמד – או שתתרום. תתנדב, תתגייס. בכל מקרה,  תעזור לשאת את האלונקה!