הוא ישב על הכורסה השחורה מול חדר סיעת יהדות התורה והמתין לכניסת הח”כים. פניו היו עצובות. רק בהמשך אבין שהוא ‘אבא של’. זהו. לא צריך לומר יותר כלום.
לשבחם של הח”כים ייאמר כי כל אחד מהם שנכנס פנימה, בזה אחר זה, עמד מולו ביראת כבוד השמורה למי שסוחב צער ויגון 31 יום, שכל דקה בהם שחורה משחור. זה לא שהם בקבינט המדיני, זה לא שמישהו מתחשב במה שיגידו, ועדיין, הם הקשיבו, גילו אכפתיות. את ההחלטות יקבלו נתניהו גלנט, גנץ ואייזנקוט. כל השאר, עציצים לקישוט בישיבת ממשלה. לפחות בכל הקשור למלחמה.
כשיצא, קיימתי אתו שיחה. רק לדמיין מה הוא מדמיין בלילות. ובימים. “אני עם דמעות בעיניים כשאני רואה אותך… אז אני חושבת עליך, מה אתה מרגיש”, אמרתי.
הוא, כמו יתר בני משפחות החטופים והנעדרים, עמדו במהלך כל היום מחוץ למשכן הכנסת. חלקם נכנסו פנימה, לשוחח עם חברי הכנסת והשרים. אולי מישהו ישמע, יקשיב, יוכל להשחיל מילה לראש הממשלה ולחברים בקבינט המלחמה.
הוא, ניר שני מקיבוץ בארי, נכנס לחדר של סיעת יהדות התורה, בודד בצריח, אבל נחוש. מה שעומד מול עיניהם, מול עיניו: “שהמטרה הראשונית תהיה להחזיר את השבויים הביתה”. ככה פשוט. לפני למוטט את החמאס ושאר מטרות המלחמה החשובות.
“כל שאר המטרות שמדברים עליהן מ-2009, והשטחת עזה וכל הדברים האלו, כל מה שיכלו לעשות עד עכשיו ויוכלו לעשות גם בהמשך” – חשובות. אבל לא יותר מהילדים שלהם, שנמקים שם בעזה במרתפים ובמחשכים. רק לדמיין.
• ואתה לא מרגיש שזה ככה? שזה סדר העדיפות?
“אני לא שומע הרבה חדשות ולא קורא הרבה עיתונים, אבל מידי פעם אני שומע דברים אחרים”…
• אתה מתכוון לדברים של השר עמיחי אליהו?
“רק לדוגמה, מה שהוא אמר”.
• אבל אני לא חושבת שהוא ‘גורם בכיר בקבינט’ או משהו.
“הוא שר”.
• כן, אבל הוא לא באמת יודע את התוכניות המבצעיות.
“אבל זה שראש הממשלה מאפשר לשר שלו לדבר ככה ולא מפטר אותו…”
• זה לא שהוא איפשר…הוא מחה…
“פיטרו פה במדינה שרים על פחות מזה”.
• אתה רוצה שיפטרו אותו? זה ירגיע? זה יעזור לכם?
“אני חושב שזה יהיה מסר מאד ברור, שעם ישראל מאחורי משפחות החטופים ורוצה להחזיר את החטופים. אנחנו לא מוותרים על החטופים”
• למה אתם לא מגיעים לחרדים, לבקש שהם יעזרו לכם, כי אולי אנחנו לא שייכים לאותה פלנטה מדינית השקפתית או לא יודעת מה, אבל אצל חרדים הערך של פדיון שבויים גדול מאד!
“אני לא יודע להגיד לך שאנחנו לא באותו צד, אנחנו אותו עם”…
• ברור!
“ואנחנו צריכים את התמיכה שלכם. אני לא חושב שהמחנה שלנו לא רוצה לשבת עם המחנה החרדי”.
• אולי זו תהיה תחילתה של ידידות…
•
ואז, אנחנו נכנסים לפרטים. עמית בן טל שני הוא שם בנו בן ה-16. תתפללו, שיחזור בריא בגופו ובנפשו, אחרי כל מה שעבר.
עמית, תלמיד כיתה י”א, התחנן לעזרה בזמן שמחבלי חמאס חדרו לביתו וניסו לפתוח את דלת הממ”ד בו שהה עם אימו ואחיותיו. בשלב מסוים המחבלים הצליחו לפרוץ לממ”ד והוציאו אותו החוצה, יחד עם אמו והאחיות הקטנות. הם קשרו את עמית, הציתו את הבית ולקחו אותו איתם. השאירו את האם והאחיות בחוץ והלכו.
בערוץ 13 סיפר ניר, ששהה בבית אחר, כיצד החזיק את הידית של דלת הממ”ד זמן-רב. כשהמחבלים התייאשו מלפתוח, הם שרפו את כל הבית. הוא הניח שמיכה על תחתית הדלת כדי שלא יכנס עשן, ציפית על הפנים כדי לנשום כמה שפחות עשן, וככה שרד במשך עשר שעות. בשל העשן ששאף בתוך הממ”ד, הוא נזקק לאשפוז מידי לאחר שחילצו אותו.
• אתה בטח כל הזמן חושב עליו, כל רגע ביום. מה אתו, מה הוא אוכל, איך מתנהגים אליו…
“אני חושב. אני מניח שהוא כבר חודש לא ראה אור יום, אני רוצה להאמין שיש לו מה ללבוש ושלא קר לו, שבכל זאת נותנים להם לאכול, ושהוא עם עוד אנשים כי יש עוד בן כיתה שלו שנחטף איתו, עוד חבר מחוג גלישה שנחטף איתו, ואת יוסי שרעבי שנחטף איתו, יש לנו 30 חטופים רק מבארי!”
• לא בטוח שהם ביחד…
“לא בטוח, שום דבר לא בטוח. אנחנו לא יודעים”.
• וזה אחרי שעברת את הזוועות באותו יום… כאילו, שלב א’ היה לעבור את הזוועות, ואז הגיע שלב ב’, המצמרר, לחשוב על הילד… איך אתה מסוגל בכלל לעמוד פה ולנשום? יש לך אמונה שמחזיקה אותך? תקווה?
“אני מניח שכל אחד מקבל את המבחנים שמגיעים לו בחיים”.
•
• מה מחזיק אותך?
“האמונה אולי, התקווה, יש לי אמונה מאד חזקה שזה יגמר טוב”.
• אתה יהודי מאמין?
“אני לא יכול להגיד שאני יהודי מאמין, אבל אני כן צם בכיפור, ובונה סוכה”.
• אז אתה מאמין! אדם שלא מאמין לא צם בכיפור, לא בונה סוכה. ריגשת!
•
בעיני דמעה. הוא שולף את הסלולרי שלו, מדפדף בתמונות, בזיכרונות שנותרו מהילד, עד שישוב הביתה בעזרת ה’, ואז מראה לי אותו בונה סוכה. השנה, כמה ימים לפני הטבח האכזרי בבארי.
“הנה”, הוא מציג בפני את התמונה. “זו התמונה האחרונה שיש לי מעמית. הוא נער, הוא לא נותן לצלם אותו, לא הצלחתי לצלם את הפנים שלו, התמונה האחרונה של הפנים שלו היא מלפני חצי שנה. אמרתי לו עמית, תן לי לצלם אותך, תמונה אחת! לא, לא, הוא סירב”.
אבל אבא צילם אותו, אולי מתוך תחושה שבלב שהוא חייב תמונה למזכרת, כזו שתלווה אותו בימים הקשים שמצפים לו.
“אני מבין את הרצון להאמין בזה, בסוכה, אני אמנם ניצלתי והייתה לי סוכה, אבל שני בתים לידי היה שמוליק וייס שגם לו היתה סוכה, אז אני לא יודע”, הוא אומר.
• ברור, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים.
קוראים לו ניר שני, אבל בימים אלו מכנים אותו רק ‘אבא של עמית’. כשנפרדנו, איחלתי לו – ולכולנו – שעוד זמן-מה אפגוש את שמו של עמית שני בידיעה מרגשת על שחרור, והריאיון הזה יישאר לי למזכרת מצמררת.
תתפללו. עמית בן טל שני. הביתה, בקרוב. אמן!