וואחד גודל שעה: האם אנו מאמינים בכוח התפילה לשנות את המציאות?

1.

מכל אלפי המילים המנוסחות היטב שנכתבו כאן מאז שמחת תורה, בניסיון לתאר את התקופה הקשה, אני לוקח איתי את הדברים שאמר סא”ל במילואים, מג”ד 7, הרב מעוז שוורץ. רגע לפני הכניסה לעזה הוא דיבר לפקודיו בשפה צבאית, ובעיקר בטון צבאי כזה, של תדריכים, אבל היתה שם אמירה אחת מדויקת כל כך: “אני לא יודע אם אנחנו מעכלים את הרגע הזה, אני לא יודע אם אנחנו מבינים באמת את גודל השעה. אבל יש פה וואחד גודל שעה”.

יש פה וואחד גודל שעה. משפט אחד שמחבר כמה משלבים של שפה, כמה ז’רגונים, ואולי דווקא בגלל זה הוא מהדהד לי בראש מאז.

אנחנו בוואחד גודל שעה. אסור לשכוח את זה. ובשעה גדולה צריך להתנהג בגדלות, לא בקטנות. האמת היא שתמיד כדאי להתנהג בגדלות, גם בעיתות שלום, אבל יש רגעים שבהם זה ממש צו השעה. והרגע הזה הוא עכשיו.

2.

ודווקא ברגעים גדולים ונוראי הוד כאלה, מגיעים כל מסיחי הדעת, כל מנמיכי הרוח, כל משכיחי הרוח.

מול הדיווחים והדיונים השבוע בתקשורת, שאלתי את עצמי: האם גם ברגעים גדולים בתנ”ך היו כאלה שניסו להסיח את הדעת מהעיקר? נדמה לי שבדור המדבר לא חסרו כאלה, אבל כבר בפרשות השבוע של ספר בראשית אפשר למצוא אותם. כאן קוראים להם “ליצני הדור”. אין הכוונה לסטנדאפיסטים מצחיקים או לכאלה שבאים לשמח את הדור. מדובר באנשים ציניים.

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”, נאמר בפסוק, ומפרש רש”י: “הוזקק לומר ‘אברהם הוליד את יצחק’ לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה”. אתם מבינים? “ליצני הדור” ממש לא מצחיקים. הם פשוט אנשים ציניים שתמיד יסיטו את השיח מהדברים המהותיים לאיזה סיפור צדדי, לאיזה ספין, לאיזה פייק.

הרי מה הייתה הכותרת של הימים ההם? בגיל 100 שרה ילדה לאברהם בן. וואו. מדהים. מרגש. נס גלוי. וזה היה סיפור עם השלכות להרבה מעגלים: “הרבה עקרות נפקדו עימה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עימה ורוב שחוק היה בעולם”.

ומה עושים הליצנים? מצייצים שהתינוק הוא בכלל של אבימלך. ועכשיו כולם מגיבים להם, ועונים להם, ומגנים אותם, ומתחיל דיון שלם.

וזה מה שקורה פה בימים אלה. עם ישראל כואב ובוכה. ועם ישראל מתפכח. אפשר לומר בהכללה שאף אחד לא נמצא איפה שהוא היה בערב שמחת תורה. כל אחד וחשבון הנפש שלו. הנפש האישית והנפש הלאומית. כל אחד במחשבות גדולות ועמוקות על תפקידו בעת הזאת, כחלק מעם שנמצא בשעה מכרעת. אבל יש כאלה שתמיד ייקחו אותנו למקומות נמוכים.

3.

אני נותן פה דוגמה קטנה. יש חמורות ממנה, יש קשות ממנה, אבל היא בעיניי סמלית: ראיתם את הדרך שבה אילה חסון מעדכנת – ובעצם מתעדכנת, בשידור חי – על שחרור החיילת אורי מגידיש? זה אחד הרגעים המרגשים שנראו אי פעם בשידור חדשות בטלוויזיה בישראל.

“יש דיווח, הלוואי שהוא נכון… צה”ל שחרר חיילת שנחטפה… מיד ניתן פרטים”, היא אומרת בזהירות. “צה”ל שחרר חיילת שנחטפה… הלב שלי פועם בהתרגשות”.

ואז, בשידור חי, אומרים לה באוזנייה מהקונטרול את שמה של החיילת. והיא לא יודעת את נפשה מרוב התרגשות. “אורי מגידיש! מגי מגידיש, הבת שלך שוחררה! תעלו אותה מיד לטלפון! אני לא מאמינה! זו התצפיתנית שנראתה בתמונה כשידיה אזוקות!”. היא סופקת כפיים, דומעת, חוזרת שוב ושוב על משפטים באושר מטורף, כאילו מדובר באחיינית האהובה שלה שהייתה בשבי ועכשיו שוחררה.

באיזה שהוא שלב אתה תוהה: מאיפה היא ככה מחוברת לחיילת הזאת? אולי באמת יש איזו היכרות מוקדמת? ואז חסון מספרת כבדרך אגב: “ראיינתי את האמא המדהימה והמרגשת שלה, ואני משתדלת לצלצל אליה מדי פעם כשאני לא מראיינת אותה… וואו. אני רוצה לרקוד. לצרוח. וואו. נס, נס!”. ואתה רואה את השידור ודומע. מעצם הידיעה כמובן, אבל לא פחות מהאופן שבו מגישת טלוויזיה משתתפת ככה – בשידור ומסתבר שגם בחיים עצמם – בצער, בדאגה, ועכשיו גם באושר של מישהי שהיא לא בכלל הכירה.

ראיתי השבוע שיר שכתבה בלימי זונאבנד (אני שומע את השם שלה לראשונה. כמה כישרון!). היא לקחה את הדיווח הנסער הזה של אילה חסון והפנייה שלה לאמא של אורי מגידיש בשידור “מגי מגידיש, הבת שלך שוחררה! הלב שלי פועם בהתרגשות” והפכה אותה למין מקאמה כזאת שנקראת “אילה חסון מהדורת גאולה”:

אני רוצה לחזור על זה שוב ושוב / ושוב ושוב למשש ולראות ולשמוע ולצעוק / אורי! / ושירי! / אריאל! / ויעל! / הלוואי לא אצליח לצעוק / כי תארך לי הרשימה / וקצרה לי כבר עכשיו הנשימה / הלב שלי פועם, מגי, פועם / שיבואו, הם באים, הנה הם”.

4.

כמה שמחה הייתה בשידור הזה. כמה תקווה. ואחר כך השמחה המתפרצת בבית המשפחה בקריית גת, עם כל דיבורי האמונה שם. כל מי שראה הרגיש וואחד גודל השעה. כל מי שראה?

ובכן, לא כל. בעיתונים היו כותבים שהתייחסו למחרת בלעג לאילה חסון ולחברי הפאנל הימניים שלה. הנה דוגמה אחת מתוך מדור ביקורת טלוויזיה למחרת בידיעות אחרונות: “זה קרה במשמרת של אילה חסון, מלכתחילה לא המגישה הטיפוסית, ולכן אין פלא שהגילוי בשידור חי הוליד תגובה נרגשת (לצד הפקודה: ‘תעלו אותה מיד לטלפון!’ בהתייחס לאימה של מגידיש). תא”ל (מיל’) אמיר אביבי, בכיר בקבינט של חסון, הזדרז לקחת קרדיט (‘כמה פעמים אמרנו שתמרון קרקעי יביא את החטופים’)”.

אני יודע. דברים חמורים הרבה יותר נאמרו השבוע בתקשורת הכתובה והמשודרת. תשאלו את נסראללה ואת ראשי חמאס, הם עוקבים ונהנים. אבל הטקסט הקצר הזה הוא סמלי, כי הוא לועג ובז למה שריגש כל צופה סביר. וזה לא מקרה נקודתי חריג, להפך. כך במשך עשרות שנים.

על מה שמרגש את רוב העם – הם לועגים. על מה שמשמח – עצובים. מה שהוא בושה וחרפה – בעיניהם הוא “גאווה ישראלית”. ומה שראוי להתגאות בו – בעיניהם הוא שערורייה (זה תמיד מזכיר לי את נוסח הווידוי: “את אשר טיהרת – טימאתי, ואת אשר טימאת – טיהרתי. את אשר אהבת – שנאתי, ואת אשר שנאת – אהבתי”). מיעוט קטן וקיצוני שמנסה, בדרך כלל בהצלחה, להשתלט על התודעה של עם שלם. ומי שחושב טיפה אחרת, כמו למשל אילה חסון, הוא מושא ללעג.

האם הם ימשיכו ככה גם אחרי המלחמה? ברור. הם עושים את זה אפילו תוך כדי המלחמה, אז אחריה? קטן עליהם. השאלה אם כחלק מהתפכחות הציבור הוא יבין כמה חשוב להתנתק מתודעת ליצני הדור. הרייטינג העולה של ערוץ 14 (מגיש המהדורה המרכזית שם, שרון גל, ביקש בשידור חי כיפה כדי לברך על בשורות השחרור “מתיר אסורים”), שהשבוע הגיע לראשונה מאז הקמתו למספר דו־ספרתי של אחוזי צפייה, מלמד שמאות אלפי ישראלים משתחררים בימים אלה לא רק מכבלי תפיסת העולם המעוותת של השמאל מאז ימי אוסלו, אלא גם ממי שמנחילים אותה עשרות שנים.

ברוך מתיר אסורים.

5.

ומכאן לתפילות: כולנו מתפללים לשלום החיילים. חיילי צה”ל כולם והחיילים שאנחנו מכירים אישית בפרט. אבל כמה אנחנו מתפללים על השבויים? ופה זה ממש חוב מוסרי: הרי הסיפור הזה של השבויים הוא רגיש מאין כמוהו. צריך להיות זהירים מאוד עם העיסוק בו, כי הוא עלול להחליש את הממשלה במאבק מציל החיים מול חמאס. השקט סביב הנושא חשוב בזירה האסטרטגית. אבל בזירה האמונית – אנחנו חייבים להרעיש עולמות.

משפחת מגידיש נתנה לכולנו חתיכת חיזוק באמונה השבוע. אבל יש עוד 240 משפחות כאלה, ולא כולן יודעות איך להתפלל על יקיריהן. השאלה היא: האם אנחנו, שיודעים איך להתפלל, מאמינים מספיק בכוח התפילה שלנו לשנות מציאות?

השבוע מלאו 29 שנים לפטירת המתפלל הגדול, ר’ שלמה קרליבך. קודם כול זה מדהים. בשנים האחרונות עדיין מתגלים לחנים חדשים שלו, אבל השנה קרה דבר מסעיר עוד יותר: אחד השירים הכי נדושים שלו, הכי שחוקים, “עם ישראל חי”, שהולחן בשנת 1964, כלומר לפני 60 שנה – חזר פתאום להיות להיט. ולא סתם להיט, אלא לשיר מעורר התרגשות, לפעמים עד כדי דמעות (היו כבר מצבים שבהם הוא הושר והגבתי כמו אילה חסון).

6.

אבל יש לו עוד שיר שרלוונטי מאוד לימים אלה, והוא לא שחוק בכלל. איך יהיה שחוק אם רק מעט אנשים מכירים אותו? המילים שלו הן “מוציא אסירים ופודה ענווים ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו”.

בחנוכה תשל”א, בימי משפט לנינגרד, התאספו המונים בכותל להתפלל למען יהודי רוסיה שפעלו במחתרת מאחורי מסך הברזל, נתפסו ונאסרו (אגב, כמה חסרה לנו עכשיו תפילה המונית בכותל. לצערנו הגבלות פיקוד העורף לא מאפשרות התאספות גדולה כזאת). ר’ שלמה קרליבך הוביל את עצרת התפילה המרגשת ההיא, שבמהלכה – ממש תוך כדי התפילה בכותל – התקבל הדיווח ממוסקבה על שגזרו על אותם יהודים שנות מאסר ארוכות וחלק אפילו נידונו למוות.

לימים תיאר קרליבך את הרגעים הקשים ההם: “זה באמת היה יפה לראות יהודים מכל הסוגים, דתיים ולא דתיים, זקנים וצעירים, מתפללים ביחד על האחים שלנו. הייתי שם ופתאום שמענו ברדיו שהם נשלחו למוות, השם ישמור. שמתי את הגיטרה שלי חזרה בתיק, מתוך ייאוש, אבל אז הרב נחום קוק שעמד לידי אמר לי: ‘מה אתה עושה? זה לא הזמן להפסיק לנגן, זה הזמן לעשות שיר חדש!’.

לקחתי את הגיטרה שלי שוב, הוא פתח לי את הסידור ושם נאמר: ‘מוציא אסירים ופודה ענווים’. נזכרתי באחים הקדושים שלי ובאחיות הקדושות שלי, יהודי רוסיה, והתחלנו לנגן וכולנו שרנו שם ביחד: אלוקים, בבקשה, אתה מוציא אסירים ופודה ענווים, תוציא את הענווים האלה מהכלא, הם כל כך אציליים. הרי הייתי ברוסיה ופגשתי אותם. הם כל כך עדינים שהם לא מודעים לקדושה שלהם. הם לא מודעים לכך שהם היהודים הכי חזקים בעולם”.

7.

אבל זה לא הסוף. הענווים אינם רק יהודי רוסיה (שאגב, בסופו של דבר השתחררו מהכלא ואף עלו לארץ), הענווים הם גם אנחנו. כך לפי פירוש נוסף שנתן קרליבך למילים האלה כשנתיים מאוחר יותר, בנסיבות שונות לגמרי.

בשנת תשל”ב הוזמן קרליבך לשיר בערב לכבודו של הצנחן יאיר דורי. דורי נפצע אנושות במלחמת ההתשה, נפל בשבי המצרי, והוחזר לישראל אחרי תקופה ממושכת בכלא. שמחה הולצברג, אבי הפצועים, הביא אותו מבית החולים תל השומר, שם היה מאושפז אחרי השחרור, לערב מיוחד במועדון ‘צוותא’ בתל אביב. ושם קרליבך שר שוב את השיר “מוציא אסירים”, והפעם הקדיש אותו לדורי וגם לחבריו השבויים שעדיין נותרו במצרים.

ולפני השירה הוא ליווה את עצמו בפריטה עדינה בגיטרה, ונתן עוד הסבר עוצמתי למילים האלה, פירוש שרלוונטי מאוד מאוד לימינו אנו, לאסירינו אנו ולתפילותינו אנו: “בכל בוקר, כשיהודי עומד להתפלל שמונה עשרה, קודם שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, הוא אומר תפילה קצרה, קטנה, וכך הוא אומר: ‘ריבונו של עולם, מוציא אסירים, פודה ענווים, עוזר דלים, ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו’. רבותיי, אני מבין מה זה ‘מוציא אסירים’. הקב”ה יוציא בחזרה את כל הבחורים הקדושים שהם עדיין בשבי עכשיו.

“אבל מה זה ‘פודה ענווים’? עניו זה דבר טוב מאוד, מדוע צריך לפדות אותו? כתוב בספרי חסידות שלפעמים לא טוב להיות עניו. יש אִמרה קדושה מאת רבי נחמן מברסלב: לו היו יודעים בני אברהם, יצחק ויעקב שהמפתח של גאולת עולמים הוא בידם, היו כבר מביאים את הגאולה לכל העולם. לצערנו הרב, לפעמים אנחנו קצת ענווים, ולכן אנחנו מתפללים ואומרים ‘פודה ענווים’. ריבונו של עולם, תפדה אותנו מהענווה שלנו. תגלה לנו שאנחנו מסוגלים לשנות את המציאות בתפילה שלנו. אז שירו איתי רבותיי: ‘מוציא, מוציא אסירים, ופודה ענווים. מוציא, מוציא, אסירים, ופודה ענווים, ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו'”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’