“אמת מה נהדר מראה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים”.
והנה ה’כהן’ ו’העבודה’ שלנו:
אמת מה נהדר היה מראה קולו של מרן זצ”ל בגשתו לפני התיבה לתפילת הסליחות. ביחווה דעת, ביזדים, או בכותל.
לרב לא היה קול גדול, ליחיאל נהרי ולמשה חבושה היה מן הסתם קול גבוה ואיכותי יותר. הרב גם לא פרץ בבכי עם כל שלושה קטעים, או זעק זעקות מרות בשעת פסוקי הוידוי המרעידות את אמות הסיפים. אולי לבעלי תפילה אחרים יש ‘את זה’.
היה לו קול עדין, כל כך עדין, שהוא נגע במיתרים הדקים ביותר “נטיה דקה מעדינות הנפש”.
זר לא יבין זאת.
אסתכן ואומר:
אשכנזי לא יבין זאת
צר לי. אבל אתם האשכנזים לא הצלחתם, החמצתם, את החוויה של ‘אל מלך יושב על כיסא רחמים’ של הרב, כשהוא מחנן בקולו עם סלסולים כל כך רכים
כמו שהודעת לעניו מקדם וכן כתוב בתורתך
וירד ה’ בענן
ויתייצב עמו שם
ויקרא בשם ה’
ושם נאמר
הסליחות ממשיכות, הרב קורא לאלוהיו בקול קטיפתי: רחמנא אדכר לן קיימא דאברהם רחימא.
הקהל עונה: ‘בדיל ויעבור. אלוהינו שבשמים טהרינו מעוונינו, טהרינו מטומאותינו. אלוהינו שבשמים, קרב לנו קץ הגאולה, קרב לנו קץ הישועה..”
הרב מגביה קצת את קולו, לא צועק, קשה להעביר את הגבהת האוקטבה הזו בטקסט, אבל הציבור מבין וכאילו נענה לו – ‘אמן’ באותה נעימה. בדגש של רגש כאילו מתבקש.
אמת מה נהדר
הפיוט אליך ה’ נשאתי עיני.
אתם, הספרדים, יודעים על מה אני מדבר,
יודעים היטב.
הרב, להבדיל מחזנים רבים, שר בניגון הרגיל עד ‘זכור עניי ומרודי’, ואז:
‘טמנו לי זדים, פחים ומצודים, ובהם נלכדים פעמי ידידיך’, המיוחד של הרב, שהפך היום לנחלת הכלל.
כמו מפלים רכים של מים נקיים על נפש מדוכאת
‘מרום ממרומים, רחם על עגומים, ועל זרע רחומים, ילידי ידידך’.
ואז, הרב שוב שובר את הרצף בנעימה, משיית, חדשה
‘פדה עם לך הומה, וכאלם דומה, בגלות זה כמה, שבעו נדודיך”.
כמה חזנים, כמה בעלי תפילה, כמה פייטנים, ניגשו בשליחותינו לפני התפילה. כולנו מכירים את מנגינת הסליחות אותה ינקנו, את מילותיה שרנו, ואת בקשותיה חיננו, בבתי הכנסת, במנייני התפילה הנפרדים שבישיבות האשכנזיות, ביום כיפור. תמיד הם נגעו בנו, תמיד חיטאו.
אבל אז הגיע הרב, נמוך קומה עם משקפים כהות, כשהוא נעמד עם ראשו המוטה מעט הצידה, ופותח ב’בן אדם מה לך נרדם’ וכל הסכרים נפתחים. הדמעות זולגות.
למה? אי אפשר לשים את האצבע על ההסבר המדויק.
התחושה היתה כי אנו, הבחורים מן הישיבה קטנה שהגיעו בליל ערב כיפור ל’יחוה דעת’, כדי להספיק לעשות התרת קללות לפני התקדש החג, עוברים אתו, הוא מחליק את המהמורות, חודר את המסכים, משקיט את המשברים הנפשיים, ומרגיע את העצבים הרופפים.
אנחנו חלק מהקהל, ממאות אלפים, והתפילה שלנו באיזשהוא אופן מתחברת לתפילתו השקטה, והעדינה של הרב.
ואז הכל בסדר.