מה היה הרגע המנחם הראשון שלכם אחרי הזוועות של שמחת תורה?

1.

מה היה הרגע המנחם הראשון שלכם אחרי זוועות שמחת תורה? הרגע המנחם הראשון שלי היה בליל שבת שעברה, והוא הגיע ממקום לא צפוי. הזמינו אותנו לעשות “עונג שבת” לתושבי שדרות שנמצאים בימים אלה במלון וורט בירושלים. בדרך לשם חשבתי מה נכון להגיד לאנשים שברחו מהעיר שלהם עם הילדים, אחרי שמחבלים הסתובבו להם בין הבתים? איך בכלל עושים להם עונג בשבת כזאת? מה בדיוק אומרים לפליטים שלא יודעים מתי יחזרו הביתה?

אז זהו, שבסוף לא אני אמרתי להם, הם אלה שאמרו לי. אני זוכר מילה במילה מה היה המשפט הראשון: “לכו נרננה לה’, נריעה לצור ישענו. נקדמה פניו בתודה, בזמירות נריעה לו!”.

יש הרבה דרכים לומר את המזמורים של קבלת שבת. פליטי שדרות בחרו לשיר אותם. אפילו לרקוד אותם.

2.

אחרי התפילה הארוכה, הרב משה שחור, ר”מ בישיבה בשדרות (שרק השבת למדתי כמה היא קרובה לתחנת המשטרה שבה התבצרו המחבלים. כמאה מטר מהתופת, מאות תלמידים רקדו בהקפות), מכריז בחגיגיות שמחר בבוקר, בשעה שמונה תפילת שחרית, ובשעה תשע בערך תתקיים עליית “כל הנערים”. אנחנו מדברים על השבת שעברה, כן? שבועיים אחרי שמחת תורה. אבל איך אפשר לוותר על העלייה לתורה השנתית, של הילדים מתחת לטלית, כולל זריקת סוכריות ושירת “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים”?

אפרופו תפילות, הרב שמחה אקשטיין, תושב שדרות וראש הישיבה התיכונית בכפר מימון, סיפר לי אנקדוטה קטנה שמלמדת כל כך הרבה: שבוע אחרי שמחת תורה, ואחרי ימים ארוכים של פחד לצאת מהבית, הם סוף סוף יצאו מהעיר והגיעו למקום מבטחים, לקרובי משפחה בפסגות. ושם הוא נכנס לתפילת שחרית ביום שישי בבוקר, ופתאום הוא שומע את החזן אומר בחזרת הש”ץ “משיב הרוח ומוריד הגשם”.

והוא מופתע מאוד. מה, התחילו להגיד “משיב הרוח ומוריד הגשם”?! ממתי? אה, נכון, בשמחת תורה יש לפני מוסף תפילת גשם. אבל הרב אקשטיין לא אמר אותה, וגם לא זכר אותה. הוא עדיין ב”מוריד הטל”. הזמן שלו עצר מלכת בשחרית של שמחת תורה.

3.

והיה עוד רגע של נחמה, שנדמה לי שהיו שותפים לו המוני יהודים בעולם – המילים של ישעיהו, שקוראים בהפטרת פרשת נח: “אל תיראי כי לא תבושי… ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך”.

נכון, ראינו איך נראה הסתר פנים. אבל הנביא אומר שזה רק “רגע קטון”, משהו חולף. והוא מנבא לנו “רחמים גדולים”. ובהמשך ההפטרה, המילים שכמובן מתנגנות לי בראש בלחן המופלא של יואל צליק: “בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך”. מה הולך להיות כאן? רחמים גדולים. חסד עולם.

ואחר כך זמירות שבת עם “יונה מצאה בו מנוח”, השיר ששרים בכל שבת, אבל מתכתב עם אותה הפטרה של פרשת נח: “כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מִקְּצֹף עלייך… כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה – וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'”.

רבי יהודה הלוי שכתב את הפיוט, מבקש בסופו: “העם אשר נע, כצאן תעה / יזכור לפוקדו בברית ושבועה / לבל יעבור בם מקרי רעה / כאשר נשבעת על מי נח”.

את השורות האלה כל מי ששר זמירות שבת יודע בעל פה, אבל רק השבוע גיליתי שבמקור רבי יהודה הלוי כתב לפיוט הזה עוד שני בתים שעוסקים בגאולת ישראל מיד צריו, וצונזרו במהלך השנים כי הם לא בדיוק היו פוליטיקלי קורקט.

אבל אתם יודעים, מאז שמחת תורה הפוליטקלי קורקט השתנה ברוך ה’, אז אולי אפשר להחזיר את שני הבתים הללו?

הבית הראשון נראה ממש כמו תיאור של המתקפה האווירית בימים האחרונים על בנייני עזה: “ומתוך ערפל האיר אופל / ועל עב הרים יושבי שָׁפֶל / ומגדל צרים אראה נופל / אך אנוכי מילאתי כוח”.

והבית השני כבר יותר עם הפנים לכניסה הקרקעית: “דרוך בנעל אויבים וצרים / וגם הַמְעַד קרסולי זרים / ואז יענו לך עמי בשירים / קל המהלך על כנפי רוח”.

4.

ואם אנחנו מדברים על נבואות הנחמה של ישעיהו, אי אפשר לא להזכיר את מפקד חטיבת הנחל אל”מ יהונתן שטיינברג הי”ד. שטיינברג בן 42, בוגר ישיבת מעלה אליהו בתל אביב, אב לשישה, יצא מביתו בקיבוץ שומריה כדי להילחם עם פקודיו. בדרכו לעוטף הוא נתקל במחבלים, נלחם מולם לבדו ונהרג בקרב. זאת לא הפעם הראשונה שהוא נלחם בקרב פנים אל פנים. לפני כשנתיים, במהלך מבצע ‘שומר החומות’ הוא נלחם בקרב מול חמושים סמוך לכיכר איו”ש ברמאללה.

יהונתן שטיינברג היה השם הראשון שצה”ל התיר לפרסום במערכה. מאז שמענו מאות שמות, אבל הוא היה הראשון. כבר ביום ראשון, אסרו-חג שמחת תורה, הוא הובא למנוחות בהר הרצל.

אביו דני ספד לו: “יוני היקר, בננו, הבעל המסור, האבא האהוב, נפל בדרך למילוי משימתו. רק בגיבוי שלכם הילדים היקרים שלו, יוני הגיע למעמד מוערך בצה”ל. אנא, נצרו את המורשת שהנחיל לכולנו, למשפחה, לחיילים וככה אולי נצליח להתגבר על המכה הקשה… ביום בר המצווה שלך, לפני שלושים שנה, אמרנו לך אמא ואני שאנחנו רוצים לאחל לך שתיקח פיקוד על עצמך אך מתוך שילוב של אמונה תמימה יחד עם הפעלת שיקול דעת והתמודדות עם קשיי היומיום הרוחניים. הצניעות הייתה נר לרגליך. כל מעשיך היו בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. חדרת עמוק, בנחישות אך בעדינות, ללבבות הסובבים אותך”.

5.

נחישות ועדינות. נזכרתי בהגדרה של האב המרשים כשראיתי את תיעוד השיחה הקצרה שאל”מ שטיינברג מסר ביום ירושלים לפני שנתיים וחצי לתלמידי ישיבת בית אל. הוא היה אז מפקד חטיבת בנימין, שמשנות השמונים אחראית על גזרת רמאללה ובשנים האחרונות קיבלה גם את האחריות על עוטף ירושלים. או במילותיו של המח”ט: “בעבר זכינו להגן על בירת ישראל הראשונה בלבד, שילה שבה היה המשכן במשך 369 שנה, ולשם היו נושאים כולם את עיניהם. והיום חטיבת בנימין זוכה להגן גם על בירת ישראל הנצחית, ואנחנו שמחים וגאים על הזכות שלנו להיות חלק מהדבר הזה”.

ניכר שאלה לא מילים גבוהות שאומר הקצין לרגל חגיגות יום ירושלים. הוא חי בתודעת יום ירושלים כל השנה. והנה, זה בדיוק היה המשפט הבא שלו: “אני רוצה אולי קצת לגעת בקשר שלנו כחטיבת בנימין לירושלים, אז והיום, דרך דברים שלמדתי בעיקר עם עצמי לפני שהגעתי לתפקיד. כחלק מההכנה לתפקיד, חשוב ללמוד את ההיסטוריה וללמוד את המורשת – מימי אברהם אבינו ועד ימינו אלה. זה מתחבר גם לדברים שקראתי קצת ביום העצמאות האחרון.

“חשבתי על הפסוק בישעיהו ‘קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון’. יום שחרור ירושלים הוא באמת באמת בעיניי אחד הימים שזכינו – זכו, וזכינו אנחנו – להתרומם למבט המיוחד הזה של עין בעין יראו בשוב ה’ ציון”.

6.

וכאן עבר שטיינברג לדבר על נקודה שמאז ששמעתי עליה לפני שבועיים אני לא מפסיק לחשוב עליה: “19 שנה לפני מלחמת ששת הימים התנהל ויכוח, ויכוח איתנים, האם יוזכר שם ה’ במגילת העצמאות. הרב מימון, שהתעקש להכניס את שם ה’ לתוך המגילה, עמד בוויכוח גדול מאוד אל מול המתנגדים. ובסוג של איזושהי פשרה, שלדעתי בן גוריון הביא אותה, אני לא בטוח, קיבלו את ההחלטה להכניס את המילים ‘צור ישראל’ – אבל בלי המילה ‘וגואלו’. מי שרוצה יפרש את זה ‘צור ישראל’ במובן של צור, אבן, בבחינת כוחי ועוצם ידי, ומי שירצה יפרש את המילים ‘צור ישראל’ במשמעות של הקב”ה. לראות באמת את יד ה’ בסיפור הזה. וכך הפסקה האחרונה במגילת העצמאות נפתחת במילים ‘מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידנו לעדות’. בלי המילה ‘וגואלו’.

“אבל כשאתה לומד את מה שקרה 19 שנה לאחר מכן, ואת כל מה שהתחולל באותה מלחמה, בששת הימים, ואתה מבין גם איפה מדינת ישראל הייתה מונחת, שלא הייתה שום כוונה להגיע לאן שהגענו, ולא הייתה שום תוכנית כזאת… אני חושב שאולי זה באמת הנס הגדול: במלחמת ששת הימים לא היה ויכוח האם להכניס פה את שם ה’ – אלא המציאות כפתה עלינו את ההתבוננות הזאת של ‘עין בעין יראו בשוב ה’ ציון’. המציאות כפתה עלינו להסתכל במבט כזה. לא היה צריך להתווכח. וגם אם מיד אחר כך קצת נבהלנו ממה שקרה לנו והלכנו אחורה קצת, וגם אם עד היום, 54 שנים אחרי, אולי אנחנו קצת מבוהלים, זה לא משנה. הקומה הזאת כבר נבנתה. הקומה הזאת כבר קרתה. גם אם אתה לא ‘צופה למרחוק’ – המציאות הביאה אותנו למקום הזה”.

7.

נדמה לי ששטיינברג מתבסס על פירוש המלבי”ם. “קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו”, מנבא ישעיהו על הגאולה, והמלבי”ם מסביר: “מצייר כי המבשר עומד על ההר, והצופה עומד כנגדו בעבר השני. ובאותו רגע שיבשר המבשר, יישא הצופה את עיניו ויראה הדבר בעין, ויישא לעומת המבשר קול שמחה כי ראה הדבר בעיניו. ואז הצופה עם המבשר יחדיו ירננו (רוצה לומר: הנביאים המבשרים וישראל הצופים), כי עין בעין יראו. כי עד עתה ראו הנביאים שיבת ציון בעין המחזה, שהוא עין הפנימי הרואה בנבואה – אבל לא בעין בשר וחוש החיצוני. אבל עתה עין בעין יראו, העין החוזה יראה בעין החושי ובפועל שוב ה’ ציון”.

כלומר, הנביאים ניבאו לנו כבר לפני אלפי שנים את שיבת ציון ואת הגאולה השלמה, את העתיד הטוב שצפוי לעם ישראל. אבל עם ישראל לא בדיוק מאמין. הוא שוכח את זהותו. הוא מנסה להתכחש אליה. חלקים ממנו ממש נלחמים בצור ישראל וגואלו.

אבל אז מה קורה? המציאות משתנה. אתה יכול להתווכח עד מחר על אזכור שם שמיים במגילת העצמאות, או על תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף, או על הקפות שניות בשמחת תורה (או על קיומה של ישיבת מעלה אליהו בתל אביב שמצמיחה תלמידים כמו אל”מ שטיינברג), אבל עד שאתה מתווכח, ונלחם, באה המציאות ומשתנה. שמה אותך במקום אחר לגמרי. ואז, כלשונו של שטיינברג, “המציאות כופה עליך” התבוננות אחרת. היא מעלה אותך קומה, אם תרצה או לא.

8.

תראו את הסרטון של שטיינברג (באתר ישיבה). לא מספיק לקרוא את התמליל. צריך לראות את הקצין הנחוש והעדין הזה. ומדובר בגיבור ישראל, כן? לא להתבלבל. אבל באיזו צניעות, באיזו מתיקות הוא מדבר. מתוקו העצני. אגב, לידו יושב באותה מסיבה הרב שלמה יוסף וייצן, ר”מ בישיבה ואביו של עמיחי הי”ד, חבר כיתת הכוננות בכרם שלום, שנפל אף הוא בקרב גבורה בשמחת תורה.

“אני חושב שלהגיע להתבוננות הזאת זאת אחריות מאוד מאוד גדולה. זה אחד מהתפקידים שלנו, שלכם, של כל מי שנמצא פה”, הוא אומר לתלמידי הישיבה, כשהרב קוק צופה על כל האירוע מהתמונה שתלויה מאחוריו על קיר חדר האוכל, “אני חושב שהיכולת שלנו להתבונן על המציאות בצורה מעמיקה ולראות באמת את הדברים בפרספקטיבה של נצח היא יכולת שצריך לרכוש. יכולת שצריך לעבוד עליה קשה. היא לא באה באופן טבעי. ואני מקנא בכם. מקנא בכם על הזכות. על השנים שאתה יושבים בישיבה. וברוך ה’ פה בישיבה יושבים הרבה שנים…

“אני לא רק מקנא בכם, אני גם אומר לכם – איש צבא אומר לכם את זה, בסדר? – אל תמהרו. הכול בסדר. הצבא לא בורח לשום מקום. ואני באמת חושב שעם ישראל זקוק לאנשים האלה שגם כשהם יוצאים החוצה כל אחד למקומו, כל אחד לשליחותו – וזה לא משנה אם זה צבא או מקום אחר – הוא יוצא עם המטען הזה שאתם מקבלים פה במקום המאוד מיוחד הזה, ועם ישראל מרוויח מזה הרבה הרבה יותר, ולכן חזקו ואמצו. וסבלנות”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’