ב -1994 חיים רמון היה טעם החודש בפוליטיקה. הוא השתלט באומץ, לבד על הנהגת ההסתדרות, נגד עמדת מפלגתו, ביצע שינויים מפליגים ונראה (בצדק) כמו מועמד טבעי לראשות ממשלה בעתיד הלא רחוק (מיד אחרי שפרס יפרוש).
ואז רבין נרצח, פרס קרא לדגל את מזכ״ל ההסתדרות החדש, רמון התיישב בכורסת שר הפנים וכרה לעצמו את קברו הפוליטי. מהטעות הפוליטית הזאת, הוא התקשה להתאושש (טוב, גם הנשיקה ההיא לא עזרה).
הציבור התקשה להבין איך המחוייבות העצומה לרעיון בניית ההסתדרות מחדש, התפוגגה ברגע לטובת תפקיד שר הפנים ודין התנועה.
כמעט עשרים שנה מאוחר יותר שר התקשורת בדרך לעשות את אותה שטות. גלעד ארדן הצליח לסגור את רשות השידור הישנה ולבטל את אגרת הטלוויזיה. נראה היה שזה ממש בדמו. הוא ישב שעות על שעות בישיבות של הוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך החוק (ועדת אלהרר), השקיע, נלחם בהפגנות, בהכפשות, בחמיצות של חבריו לסיעה (שחלילה לא יזכה להישג) ואפילו בגאולה אבן – וניצח.
כמו במקרה רמון, החלק של ההרס המוצדק הסתיים.
עכשיו הגיע הזמן של המשימה הקשה באמת: לעמוד בפני הלחצים של הבית ברחוב בלפור, להשתמש בכל חלקיק של כוחו הפוליטי כדי לבנות שידור ציבורי חזק ועצמאי.
אבל ראשו של השר ארדן, מסתבר, סחרחר עליו.
האם לנסוע לניו יורק לתפקיד היוקרתי (והלא ממש חשוב) של שגריר באו״ם? אולי לשלוט על כל ראשי הרשויות בארץ מכורסת שר הפנים? מה עדיף? מה ׳ישדרג׳ אותי יותר פוליטית?
והשידור הציבורי, שואלים הדינוזאורים שהאמינו בכנות כוונותיו של השר, מה איתו? אה, זה, מגרד השר בוודאי באוזנו, זה שגילה גמליאל תעשה.
משה כחלון הפך ממשה מי (ואחד מהמורדים הלא פופולריים בשרון), למותג-על בזכות רפורמה אחת שהתחיל וסיים. זו הייתה רפורמה קלה. קלה.
כחלון לא היה תלוי בחברות הסלולר והחזירות שלהן הייתה כה גדולה, שעשיית הדבר הקל זיכתה אותו בתהילת עולם. לפני שכחלון הפך לרוקסטאר, גם הוא נהג להודות שזה לא באמת היה קשה. ראש הממשלה נתן לו חבל, הציבור, התקשורת והכנסת חיבקו, גם משרד האוצר, לא באמת היה עם מי להתמודד.
כחלון בעצמו הופתע שזה הפך אותו לרפורמטור הגדול של המדינה.
מאז הוא, כמובן, התחיל להאמין במה שאמרו לו עליו, מה שגורם לו להבטיח מהפכה בבנקים ובדיור ובמה לא (לפי מה שהוא הציג עד עתה בנושאי דיור, סיכוייו להצליח דומים לתכנית הדיור להשכרה – השם ינקום דמה – של לפיד).
מה שבעיקר עבד לטובת כחלון – בנוסף לאינטליגנציה רגשית גבוהה – זו העובדה שפעם אחת שר כלשהו עשה משהו שבאמת נגע לנו בבשר.
רק על זה כחלון שווה עכשיו עשרה מנדטים.
ארדן הביא את עצמו בלא מעט כישרון למרחק נגיעה מאותו מעמד בדיוק. זה כמעט בלתי נתפס, שהוא יוותר על האפשרות הזאת להשפיע על החיים של כולנו לטובת פסבדו שידרוג.
שידרוג מכוח מה? מכוח הסולם הבלתי קיים בו שר פנים שווה יותר משר תקשורת?
רק דמיינו כמה ארדן יטלטל את כולנו אם יגיד את הדבר המתבקש והנכון: תודה אדוני ראש הממשלה על הצעתך הנדיבה, היא מפצה אותי במעט על כל ההבטחות שהפרת כלפיי, אבל אני מוותר. אני חייב להשלים את הרפורמה ברשות השידור ואגב, לגבי השם ההוא שזרקת לי כמועמד למנכ״ל החדש של תאגיד השידור הציבורי, רק רציתי להגיד לך שהוא לא מתאים.
אם ארדן אכן יעזוב את משרד התקשורת, זו לא תהיה רק החלטה פוליטית מוטעית. 1,800 עובדים איבדו את מקום עבודתם לטובת החזון של שידור ציבורי עצמאי. תעשייה שלמה של יוצרים ומפיקים פיתחה תקוות.
לשר שיחליף את ארדן עלולה להיות פחות מחויבות לחזון ויותר תלות בראש הממשלה, שזה עתה מינה אותו. אין כמעט תיק שמעסיק יותר את נתניהו מתיק התקשורת.
אפשר לשאול את כחלון על דיוני החירום מהרגע להרגע בשאלות כמו מי זה המנכ״ל החדש של ערוץ 10, הוא איש של ׳ידיעות׳?
מן הסתם, נתניהו ימנה רק שר, שהוא יודע שיתחשב בצרכיו. זה עלול להיגמר ברשות שידור פוליטית וחלשה מהסוג שזה עתה הוחלט על סגירתו.
מה ארדן יגיד להגנתו? הייתי חייב להשתדרג?
• המאמר פורסם ב’הארץ’