המבצע: מה מחפש ראש המוסד לשעבר בישיבת וולוז’ין?

ישיבת וולוז’ין – אם הישיבות כפי שהיא מכונה, זכתה בימים אלו לביקור מפתיע: אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, אלב גם בן נינתו של הנצי”ב מוולוז’ין הגיע לרוסיה הלבנה אל הישיבה המיתולוגית כשהוא חולם על החייאת הישיבה המפורסמת.

אל אפרים הלוי התלוו כתבי ‘מעריב-השבוע’, מרדכי חיימוביץ ויוסי אלוני, ותיעדו אתו ביחד את מסע השורשים, ואת התכניות הגרנדיוזיות שלו.

מביאליק להלוי

אפרים הלוי נולד בשנה שבה מת ביאליק, 1934. גם לאחר שפרש מראשות המוסד, הוא ממשיך לרגל. הפעם אחרי עברם של עולים מברית המועצות לשעבר שמתי קשים להוכיח את יהדותם. מרכז “שורשים” הוא מעין משרד חקירות בינלאומיות שבסיסו בירושלים. מדי שנה הוא מסייע למאות נשים וגברים למצוא מסמכים חיוניים לאישור יהדותם בבתי הדין הרבניים. המרכז נתמך על ידי קרן של המיליונר היהודי-אוסטרלי הרי טריגובוף.

הלוי הוא יו”ר עמותת הקרן. עתה מנסה חיים צ’סלר, מייסד “לימוד FSU”, להעמיד את הלוי בראש ועד ציבורי לשיקום ישיבת וולוז’ין. הכוונה היא לא לחדש את הלימודים בישיבה אלא לפתוח מרכז תרבות יהודי. להראות את החיים שהיו כאן לפני השואה.

הירוק בבלארוס מאיים עליך. כשליש משטח המדינה מיוער, אבל מרוב מוות אתה לא רואה את היער. חטין, לובן, וישניבה. מאות אתרי רצח בין עצים שופעים, בשדות שלווים, על גבעות עם שיפולים רכים. גם ישיבת וולוז’ין חדלה להתקיים לאחר הפלישה הנאצית.

אצל מושל מינסק

מאות התלמידים גורשו לגטו ונשלחו להשמדה. פגישת העבודה על שיקום וולוז’ין נפתחת לאחר ביקור באתר המוות “יאמה” (“בור” ברוסית), שבו נרצחו 5,000 יהודים. שגריר ישראל במינסק יוסף שאגאל מחווה שהשיקום יעלה כשני מיליון דולר. “לבלארוסים חשוב שזה יהיה מרכז תיירות לישראלים”, הוא מוסיף. גריגורי חייטוביץ, מראשי הקהילה היהודית, היה רוצה שתקום שוב ישיבה. אם לא ללימודים סדירים, אז למחזורים של כמה ימים. הלוי לא מתלהב מרעיון הישיבה. עדיף לדעתו לפתוח בוולוז’ין מרכז שידגים ויזכיר למדנות שחרבה.

 הפגישה הבאה מתקיימת אצל מושל מחוז מינסק. המושל סֶמֶן שפירו הוא איש בעל כתפיים של טייסון ולחיים ורודות של היידי בת ההרים. הוא ניהל קולחוז עד שקולחוזניק אחר, נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו, הוריד אותו מהטרקטור. “צריך שתעזור לי לשנות את האנשים”, אמר לו. שפירו שאל כמה זמן זה ייקח. לוקשנקו השיב: ” 40 שנה”.

 אנחנו יושבים תחת תמונת איש אחר שרצה לשנות את האנשים. קוראים לו לנין. מתחת לאבי המהפכה הבולשביקית, צילומים של “תוכניות חומש” סובייטיות. כשמציגים לפני המושל את “ראש המוסד לשעבר”, הוא מגיב: “אין לשעבר בתפקיד הזה”. כבן לאב יהודי, הוא פתוח לשמוע את חברי המשלחת. “תגידו מה אתם רוצים”, הוא משחרר משפט חף מריפודים מילוליים.

 חיים צ’סלר משיב לו בשפתו: “We mean business”. אולי אחרי הביקור הזה נוכל לעשות משהו בעניין הישיבה”. שפירו: “מוכנים לדבר על זה. אבל תהיו קונקרטיים”. צ’סלר: “רוצים קודם כל לקחת את מר הלוי לוולוז’ין. שיהיה חלק מזה. וולוז’ין הייתה פעם מרכז החיים היהודיים והשואה גמרה את הכל”.

הדלת עדיין נעולה

הבניין של הישיבה כונה “הבית הלבן”, כי היה בנוי לבנים לבנות. עכשיו הבית עדיין לבן, אך תלמידים אין, גם לא קולות של מפל מים. רק הגשם מבריק את הגג האדום. השעה 17:30, החודש הוא סוף אוגוסט, וריח עשן האח כבר עולה מהבתים. ראש העירייה פיוטר ביביק מפקיד ברוב טקס מפתח כסוף בידיו של אפרים הלוי.

 הלוי מנסה לפתוח את דלת הברזל האדומה, אך כלום. מסובב לצד השני, נובר במפתח בקרביו של המנעול, אך הדלת בשלה. מה שהופך את הסיפור שלנו לסצינה עגנונית. “בחזירתו מצא את ביתו נעול”, כתב ש”י עגנון בפתח “פרנהיים”. כאן מעביר הלוי את המפתח למלווה שלנו ורוניקה, היא שואלת את ראש העיר אולי הוא מכיר מישהו, ראש העיר אומר שלא. אפרים הלוי מנסה שוב וניגף שוב, צ’סלר מנסה להיכנס דרך החלון והכל לא הולך עד שה”ראש” המקומי ביביק לוקח שוב את המפתח מידיו של ה”ראש” הלוי ומכניע בסערה את הדלת.

על רקע דמויות הענק

הלוי נכנס ראשון לתוך האפלה. מוצא חלונות סתומים בלבנים, תריסים שלא מתרוממים, ניאונים חלודים צמודים לתקרה, טחב שחור בחיבור שבין הקירות לתקרה. אבל פעם חיים חיוניים התנהלו כאן. “כשתי מאות וחמישים בחורים ואברכים יושבים, עומדים, ומי גם שמטייל עם הגמרא בידו לאורך כל האולם – ולומדים בקול רם ובניגון, כל אחד ואחד בניגון אחר… וכל זה בהתלהבות ובמתיקות, בנענוע של כל הגוף ובתנועת הידיים…”, מעיד זלוטקין.

 עוד תחזור לפה?

“כן. אני מקווה שיקום פה מרכז תרבות יהודי, חוליה שתקשר אותנו לעבר שנקטע בשואה”.

 מה השיטוט פה עושה לך?

“עם כל דמויות הענק האלה שתלויות על הקירות, אני מרגיש כאילו הלכתי עשרות שנים אחורה”.