רגע של חמלה: התשליך הפרטי שלי

בזכרונות ילדותי מעוגן היטב מעמד התשליך.

איש מאנשי השכונה, ששכנה במרחק של כחצי שעה צעידה אל הים, לא וויתר על ההליכה אל שפת המים.

זקנים וטף צעדו יחדיו בדרך ההולכת לים.

אני זוכרת את המנהג, לאו דווקא בשל התפילות שנאמרו בעמידה על החול הרטוב, אלא בשל מה שקדם לתפילת התשליך – הצעידה עד קו המים.

ראיתי אותם פוסעים, קבוצות קבוצות, מדברים בלחש, מושפעים מקדושת היום. את קצהו של הכביש המשתפל הימה, כשהאפור מתמזג בחול ים ובכחול המים, הצלחנו לראות רק כשהגענו כמעט אל סופו.

ראיתי אותם, את אנשי השכונה, לבושים במיטב בגדיהם, פוסעים בנחת לקראת התכלת, הזרועה נצנוצי אור של קרניים אחרונות. הם יצאו מבתיהם בשכונה, והתנקזו אל הכביש הרחב היורד לים: קהל רב – זרם בלתי פוסק, מכל השבילים שבשכונה, כנחלים הזורמים לים.

בתחילה הייתה זרימה איטית. היא הלכה והתגברה ככל שנטה היום לערוב. עד שים האדם התפצל לשני נתיבים: אלה הבאים, ואלה השבים. באותה שעה ריחפה מעל האנשים רוח של פייסנות.

מובן, שבהיות כולם בני המקום, הכירו האחד את השני. לא היו סודות. יחסי שכנות טובים, קשרים הדוקים בין משפחות או להבדיל יריבויות אישיות, היו גלויים לכל.

עתה, בשעת בין הערביים, כששמש אדומה ירדה לטבות בצד הדרום-מערבי של הים, לא היה בלבבות מקום לקנטרנות, לקטנוניות או לטינה. האנשים נפתחו לקלוט את משב הפיוס.

לפתע נתברכו הבריות בתשעה קבין של סובלנות ורוחב לב. נשכחו כעסים והתרגזויות. התכווצו ממדי העלבונות, שבמשך השנה צרבו את הלב. עכשיו היה קשה להבין בשל מה בא הכעס הגדול, שהפריד בין ידידים ושכנים.

העולם נראה טהור כל כך, מוכן לקראת יום הדין. עולם שהתקדש בפרוס השנה החדשה, שהיא כמו לוח חלק – מבטיחה סיכויים חדשים והתקשרויות מבורכות. הן אי אפשר לקדם פני שנה חדשה בלי קורטוב של סלחנות.

בשעה זו היינו עדים למחזות מרגשים: פגישות מלוות חרטה, סליחה ופיוס, שרק כאן וכעת, במעמד הזה, יכלו להתרחש.

אנשים שלא החליפו ביניהם מלה במשך חודשים ארוכים – חודשים בהם הכעס הגביה חומה של שנאה – עצרו ולחצו ידיים.

אנו הילדים עמדנו מן הצד, נושמים לקרבנו את אווירת הימים הנוראים, המתקיימת כאן הלכה למעשה.

עמדנו נפעמים בראותנו איך קורסת חומת הטינה, זו החומה שאני לתומנו חשבנו במשך השנה שהיא כמסך ברזל החתום לעולמים.

הנה כשנתקלו זה מול זה, פנים אל פנים, האחד שב והשני צועד לתפילת תשליך, נעצרו תוך החלטה אמיצה, בידיעה שאין זו עת לרוגז. הידיים הושטו קדימה, תחילה בהיסוס, אך מיד הייתה לחיצת הידיים הדוקה, בעוד הלב רוטט פנימה.

כשמעגל הסקרנים הצטופף סביבם, היה חל עיכוב בצעידה אל הים. אלא שאיש לא כעס על ה”פקק” שנוצר.

עמדנו שם, כולנו מאותו הכפר אנו הילדים היינו מבחינים איך, בחשאי, כמה מבין הצופים מוחים דמעה סוררת מעיניהם.

אחר כך חייכו כולם אל כולם, והצעידה המשיכה בקצב הרגיל – אלה שבים ואלה הולכים.

אה, אלו היו ימים, עם טעם של ימים נוראים. היום, כשהכל מתויק, ממוחשב וקר, נראה לי לפתע הים רחוק כל כך.