יש להניח שגם השנה, בערב יום הכיפורים, ניתן יהיה לחזות בשווקים בתרנגולים דחוסים במכלים, בשמש הקופחת, ללא מזון וללא שתייה, מעולפים מצמא בהמתנה לסכין השוחט.
כמדי שנה יצאו רבנים שונים בקריאה להקפיד בצער בעלי חיים של התרנגולים המיועדים לכפרות, אך המציאות בשטח תראה אחרת. האם לא הגיע הזמן להזכיר כי ישנם רבנים המעודדים את הציבור להימנע מקיום המנהג בתרנגולים, וכי אפשר כמובן לקיים את המנהג בכסף שייתרם לצדקה (פדיון כפרות)?
כמה מגדולי ישראל בכל הדורות התנגדו למנהג הכפרות בתרנגולים (שאינו נזכר במקרא או בתלמוד) מהסיבות שתפורטנה להלן:
ההיבט ההלכתי-רוחני: פוסקים חשובים קבעו שהמנהג הוא מ”דרכי האמורי” (ראו למשל, שו”ת הרשב”א, חלק א, סימן שצה), כלומר, עבודה זרה, מעין כישוף. בדפוסים הראשונים של שולחן ערוך נכתב בכותרת העוסקת במנהג הכפרות: “מנהג כפרות בערב יום כיפור מנהג של שטות הוא”. במהדורות הבאות צונזרה הכותרת, אך עדיין מופיעה קביעת ר’ יוסף קארו: “יש למנוע המנהג” (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרה, סעיף א).
חשש לטרפות: על בעיה הלכתית קשה זו כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בספרו יחוה דעת, חלק ב, סימן עא: “בגלל ריבוי השחיטה אצל שוחטי העופות בליל ערב יום הכיפורים… וכמה פעמים כשבאו הרבנים המקומיים לבדוק סכיני השחיטה אצל שוחטי העופות נמצאו פגומים… גם שוחטים רבים נשארים ערים במשך רוב ככל הלילה, להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם ועייפותם ממלאכת השחיטה שנעשית ברציפות ובחפזון, ידיהם כבדות מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הנסיון הורה, ומאכילים נבלות לישראל, בערב היום הקדוש. ואין לתאר גודל המכשלה”.
צער בעלי חיים: רבה הראשי הקודם של תל אביב, הרב חיים דוד הלוי זצ”ל בספרו עשה לך רב, כרך ג, עמד על הפרדוכס שבמנהג הכפרות, ושאל: “ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?” (עמ’ סז). גם הרב יצחק כדורי זצ”ל יצא באלול תשס”ב בקריאה לציבור לנהוג פדיון כפרות בכסף הניתן לצדקה במקום בתרנגולים, משום צער בעלי-חיים ומשום חשש טריפות.
כדאי גם לזכור ששחיטת התרנגולים בשם מנהג הכפרות היא רק אקורד הסיום של מסכת ההתעללות שעברו בלולים התעשייתיים משך כל חייהם הקצרים; התעללות הכוללת גידול בתנאי צפיפות איומה ועיוותים גנטיים.
לעניין זה הולמים דברי רבי שמשון רפאל הירש בספרו אגרות צפון (מכתב רביעי): “לא לך היא הארץ, אלא אתה נתון לה. עליך להוקירה כאדמת קודש לראות בכל יצור – יצור ד’ ואח לך, לאהוב אותו ולעזור לו במִלוי יעודו לפי רצון ד’. על כן משתקף כל נברא בעיני רוחך, על כן מתרגשים מיתרי לבבך עם כל צעקת שבר, ועם כל קריאת גיל בעולם; על כן ישמח לבך עת הנִצנים נראו בארץ, ותתאבל עם כל פרח נובל… כולם שאולים הם לך, וכולם יופיעו פעם לפני כסא ד’ כדי להעיד לטובתך או נגדך, אם הזנחתם או השתמשת בהם, לקללה או לברכה”.
בערב יום הדין, האם באמת רוצים אנו ש”תרנגולי הכפרות” האומללים יבואו לפני כיסא הכבוד להעיד על האופן שבו נהגנו בהם?