למצוא אור מתחת לערמת החושך: כשמסתיימות השאלות והתשובות
1.
היה קשה עם ‘ישמח ליבי’ השבוע. בכל מוצאי שבת אחרי ההבדלה אנחנו נוהגים לשיר בבית את ‘ישמח ליבי’, השיר של הרב קוק למוצאי שבת. כתבתי פה לא מזמן איך בכל פעם יש לשיר הזה טעם שונה. הוא ממש מתאים את עצמו לאירועי השבוע. בכל מוצאי שבת שורה אחרת מעודדת, מנחמת:
מתמודדים עם חרדה? תמיכה טלפונית, כלים להורים וסרטוני הסברה • כנסו
“יִשְׂמַח לִבִּי וְקִרְבִּי / וְיָגֵל דָּמִי וַחֲלָבִי / וְיָרוּם וְנִשָּׂא מַצָּבִי / לְעֵת יָקִיץ אַרְיֵה וְלָבִיא… וְנִחוּמִים יִמָּלְאוּ כִּלְיוֹתַי / וְשָׂשׂוֹן יְדַשֵּׁן עַצְמוֹתַי / וּמִצִּיּוֹן תָּבֹאנָה תַּנְחוּמוֹתַי… וּמִגָּלוּת לִי יִקְרָא דְרוֹר / וּמִמַּחֲשָׁךְ אֵצֵא לָאוֹר / וּמֵאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה לְהַר הַמּוֹר / וּלִמְרוֹם הָרִים מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר… וּבָנַי הַנְּפוֹצִים בַּעֲבָרִים / יֵאָסְפוּ יַחַד הָעֲדָרִים / וְיָרֹנּוּ בְּרֹאשׁ הָרִים / לְלַקֵּט כָּל הַנִּפְזָרִים / אֶל אֶרֶץ תְּאֵנִי וַעֲנָבִי”.
בכל מוצאי שבת אני חושב לעצמי איך חלק לא מבוטל משורות הנחמה שחרז הרב קוק, בהשראת דברי הנביאים, התקיימו בנו מאז שנכתב השיר הזה לפני כ-120 שנה, ואיך חלק עוד יתקיים, בעזרת ה’. חושב ושמח ליבי וששון מדשן עצמותי.
אבל הפעם, כאמור, זה היה קשה. נכון, תמיד יש עליות ומורדות, אבל אחרי אירועי שמחת תורה תשפ”ד התחושה היא שהלכנו כמה בתים אחורה בשיר. הגאולה נסוגה. התגלשנו כמה מהלכים ב”סולמות וחבלים” של ההיסטוריה.
2.
על עטיפת הספר ‘בין גזרי ים סוף’ יש תמונה בשחור־לבן של טנקים חוצים את תעלת סואץ. הוא נראה כמו ספר מלחמה, אבל זה ספר אמונה. מהמחזקים שקראתי. כתב אותו ר’ שלום וסרטייל, איש תורה ואיש נדל”ן (בסדר הזה).
בכריכה האחורית נכתב כך: “מסמך עוצמתי ומרגש שנכתב בידי תלמיד ישיבת הסדר ולוחם במלחמת יום הכיפורים. התובנות הרוחניות השזורות בספר מספקות הצצה נדירה אל מה שהתחולל בנפשם של מי שיצאו מספסלי בית המדרש היישר אל החזית, בעודם אזורים באמונה וביטחון, אהבת ישראל ואהבת ה'”.
והתיאור הזה מדויק להפליא. אני מניח שבאחד הטורים הבאים אכתוב על הספר הזה יותר בהרחבה. אבל כרגע רק סיפור אחד, שהתרחש לפני 50 שנה, אך נדמה כאילו קרה השבוע:
“סיפר ידידי הרב יהושע בן־מאיר: במלחמת יום כיפור שימשתי כרב צבאי באוגדה ברמת הגולן. זו הייתה מלחמה נוראה. הקרבות והאירועים היו קשים ביותר. ראינו את המוות מדי יום מול עינינו. בישיבת מרכז הרב חונכנו שהגאולה הולכת ומתקדמת, ‘יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל’, ואילו במלחמה זו הייתה תחושה של נסיגה. המכה הייתה נוראית, והכאב עז. חשתי באותם ימים קשים צורך עז בבירור אמוני עמוק על מקומה של מלחמה קשה זו במהלך הגאולה.
לאחר חודשיים של לחימה בשטח, ללא מקלחות, בתנאים קשים ביותר, קיבלתי שחרור קצר. הגעתי לירושלים. השעה הייתה מאוחרת מאוד, שתיים בלילה, אולם אני חשתי צורך עז לדבר עם ראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, והחלטתי לפנות תחילה לביתו. נקשתי בהיסוס על דלת הבית ברחוב עובדיה. הרב הציץ בעינית של הדלת, פתח מיד את הדלת ואמר: ‘תן לי את המסמך!’.
חשבתי שבוודאי הרב מחכה למסמך כלשהו מהצבא, וכי הוא אינו מזהה אותי מכיוון שאני מלוכלך. לכן אמרתי: ‘הרב, אני יהושע בן־מאיר’.
‘כן, כן’ – אמר הרצי”ה – ‘תביא את המסמך!’.
לא ידעתי על מה הרב מדבר. הרב נתן לי יד, הכניס אותי לחדרו, הושיב אותי על כיסא, ואמר: ‘תראה לי את הנייר’. אמרתי שוב: ‘הרב, אני יהושע בן־מאיר מהישיבה’.
‘כן’, אמר הרב, ‘המסמך, המסמך, הבא לי את המסמך!’. לא הבנתי כלל על מה הרב מדבר ולכן שאלתי: ‘הרב, על איזה מסמך הרב מדבר?’.
והרב אמר: ‘אתה, הרי יש לך הסכם עם הקדוש ברוך הוא איך תבוא הגאולה. ועכשיו הוא שינה את ההסכם. אז תראה לי את ההסכם, בוא נראה מה כתוב – ונחליט'”.
3.
והרב בן־מאיר מספר: “שמעתי את הרב, ואז, בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, פרצתי בבכי. בכי ששחרר בי כאב ומתח שהצטברו מהמאורעות הנוראיים שבהם נכחתי. נדהמתי שהרב קלט אותי כל כך מהר, וכי באותן שניות מאז שהסתכל בעינית הדלת ועד שפתח את הדלת, הוא זיהה את הבעיה שלי, וידע מה הפתרון.
הרב ישב איתי במשך שעה ארוכה, אולי שעתיים, הוציא ספרים, ולפני העיון בהם אמר: ‘ושמא לא קראת? ואם קראת – לא שנית. ואם שנית – שמא שכחת? לא כך למדנו’. הספר הראשון שהוציא היה פירוש רבנו בחיי על התורה, שבסוף פרשת שמות מפרש את דברי משה: ‘לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?’ ומציין שם במפורש שבגאולה העתידה יהיו קשיים רבים. הרב הוציא מהר”ל וכוזרי ומדרש, וחזר והזכיר מקורות שונים. לאחר שעתיים של שיחה חשתי שאני יוצא מחוזק, חמוש בכוחות להמשך הדרך”.
ווסרטייל מסכם: “המסר חד כתער. הגאולה איננה מתקדמת ומתנהלת לפי המחשבות האנושיות הקטנות של בני אנוש, אלא לפי רצון הבורא. תפקידנו הוא לצפות לגאולה ולישועה ולעשות כל שביכולתנו למען קירובה, אך לא להכתיב כביכול לריבונו של עולם את קצב ההתקדמות. אדם צריך להבין את מקומו בעולם ולשתוק. אדם הנפגש עם הנהגת ה’ בעולם צריך להבין שישנם מקומות שבהם מסתיימות השאלות ומסתיימות התשובות. ישנם מקומות שבהם עלומות דרכי ה’ ואינן מובנות לאדם. גם במקומות אלה, הרחוקים מהשגתנו, איננו לבד – הקדוש ברוך הוא מלווה אותנו בכל שעה”.
4.
ומהרב קוק הבן, בחזרה לרב קוק האב. אני מניח שאני לא היחיד שנזכר בימים האחרונים בתיאור המצמרר של רבי אריה לוין על תגובתו של הרב קוק לטבח תרפ”ט: “אלה אזכרה בחרדת הקודש, הרגעים המזעזעים את כל נימי הלב, ויישאר זה חקוק בלבבי, בעת שנלוויתי עם רבנו בשנת תרפ”ט לבית החולים הדסה להיוודע על ידי הטלפון משלום אחינו בחברון. ויהי כי נודע לו הריגת קדושי חסידי עליון, וייפול ארצה אחורנית ויתעלף. אחר כך, כאשר שבה רוחו, בכה בכי מר וקרע את בגדיו על בית ישראל ועל עם ה’ כי נפלו בחרב, ומֶשֶך איזה זמן אחרי זה היה לחמו לחם דמעה ומשקהו דמעות שליש, ולא היה שם כר לראשו. ומעת ההיא זקנה קפצה עליו, והתחיל להרגיש ייסורים קשים, וזה היה הגורם למחלתו האנושה אשר ממנה לא עמד”.
אתם יודעים כמה יהודים נרצחו באותה שבת נוראה בטבח תרפ”ט בחברון? 67 יהודים. אחר כך נוספו עוד כמה עשרות, בפרעות המשך ברחבי ארץ ישראל. אלו המספרים. זה סדר הגודל. וכמעט 95 שנים אחרי, די בעצם אזכור השנה הזאת, “תרפ”ט”, כדי לעורר בלב כל יהודי צער על הטבח הנורא. האם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים כרגע באירוע שגם בעוד מאה שנה ויותר, כשיגידו “תשפ”ד”, הנכדים של הנכדים שלנו יזכרו בזעזוע?
5.
כחודש אחרי מאורעות תרפ”ט כתב הרב קוק איגרת חיזוק ארוכה ועמוקה שכותרתה “שובו לביצרון” (בהשראת נבואת זכריה “שובו לביצרון אסירי התקווה”). הרב כותב לדור תרפ”ט, אבל לא פחות מזה לדור תשפ”ד:
“הרינו רואים במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת היישוב בארץ ישראל הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל וכל עלייה הבאה אחריה היא בחינת התגלותו. וכל מי שהוא עוקב את סדרי היישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אחר כך עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך היישוב ישנן לזה דוגמאות רבות… ראינו עין בעין איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והיישוב המצומצם – רחבו גבוליו, ובאה ארץ ישראל למדרגתה היישובית שהיא עומדת בה היום. הרי ראינו במידה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו”.
6.
צריך להבין את ההקשר ההיסטורי: הטבח הנורא של תרפ”ט התרחש בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור, כשהיה נדמה שהיישוב היהודי הולך בכיוון של פריחה גדולה. והנה פתאום הסתר פנים.
וכאן מגיעה הנחמה. אני ממליץ לכם לקרוא יותר מפעם אחת. השפה של הרב גבוהה, כרגיל, אבל שווה להתאמץ: “עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל יישובנו כעת, על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון, גדולי התורה והיראה (בירושלים, בחברון, במוצא ובצפת, וביתר המקומות הקדושים אשר בארצנו הקדושה), ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו במסירות נפש ועמל דורות, ואשר זעזעו את כל יסוד קיום יישובנו בארץ ישראל.
“הכיסוי הזה אשר נכסה הגואל ההולך לפנינו ברוח ה'”, כותב הרב קוק, “יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל יישובנו להיבנות. אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכיסוי הזה, גדול יהיה האור אשר ייגלה בצאת החלק של תכונת הגאולה, המונח תחת ערמת החושך הגדול הזה, לחירות מתוך מאסרו. הננו מקווים שהכוח המקשר את כל ישראל בכל קצות הגולה לבניין ארץ ישראל יתרבה ויתגבר ביתר עוז. חיבת הקודש המקשרת את הנפשות לארץ חמדה, תתכפל על ידי זיכרון הדם הקדוש והטהור והנקי אשר שופך על ידי הרוצחים הרשעים”.
7.
ושימו לב לפסקה הבאה, שגם היא כאילו נכתבה על מאורעות תשפ”ד ועל מה שקדם להם: “בטוחים אנו שממכתנו הגדולה הזאת תצמח רפואה לאותה מחלה הנוראה של שכחת שם ה’: הסחת הדעת, שבאה בחלק מהשדרות העסוקים בבניין ובהרחבת היישוב, מן היסוד הראשי, מהמטרה העליונה של קיבוץ ישראל לארץ חמדתו, שהוא בא להיות עוד הפעם כימי עולם, נושא אבוקת הקודש בכל טהרתה לעיני כל עמי התבל, להוציא אל הפועל את כל הגנוז מיסוד הקודש בנשמת האומה פנימה, בכל חמדתו וכליל תפארתו. אשר לא ייגלה ולא ייראה כי אם בהתאמצו בשם ה’ אלוקי ישראל, המתגלה בחיי הקודש אשר באור תורתו המאירה את כל מחשכי עולם, אשר על ידה ייגלה כבודה של הגאולה, גם בראשית מצעדיה, והדרה ייראה על בנינו בוני החרבות הישנות והחדשות”.
ומסיים הרב קוק: “חשבונו של עולם זה, אשר יביא את רפואת התשובה לישראל, הננו מקווים שיצא לאור על ידי הירידה הנוראה אשר ירדנו בבחינה היישובית בארץ ישראל, על ידי ההתנפלות של האויב האכזרי אשר קם עלינו בקצף רשעו. וסוף כל סוף תתעורר דעת הקהל – הדעה היישובית בארץ ישראל, והדעה הפועלת והמנצחת על בניין הארץ בחוצה לארץ – לבקש את נשמתה של תחיית האומה… הכמיהה הקדושה לחיים יהדותיים שלמים בכל מילואיהם, האצורה בשורש, תזרום סוף כל סוף על כל הענפים כולם אשר צמחו ביישובנו… וכימי קדם, כקול רעם בגלגל ירעים קול גדול באוזני כל האומה כולה, כל קהל עדת ישראל לכל פזוריהם ומפלגותיהם, וחדור יחדור ללב כל העם מקצה ויישמע בכל התפוצות, קול אומר קרא: ‘חזקו ונתחזקה בעד עמנו וערי אלוקינו’!”.
תגובות
אין תגובות