מושב חורף בצל נרות האבל: ליברמן והחרדים יחשבו מסלול מחדש?
1.
אפילו הנסיעה הייתה עצובה.
יום פתיחת מושב של הכנסת הוא בדרך-כלל יום חגיגי. אבל על רקע המלחמה, שמות ההרוגים והנטבחים שהולכים ונערמים, תיאורי המוות והסרטונים, שלנו העיתונאים קצת קשה שלא להיחשף אליהם, ולו כדי לברור מתוכם מה כן אפשר להציג לציבור – כל אלו ועוד הפכו את הדמעות לחלק מההוואי שלנו.
מתמודדים עם חרדה? תמיכה טלפונית, כלים להורים וסרטוני הסברה • כנסו
אני מתקרבת למחסום גבעת זאב. בימים כתיקונם מדובר במעבר שגרתי שבקושי כולל הצצה חטופה אל תוך הרכב. אבל כעת מולי שתי חיילות אוחזות ברובה, הוא דרוך, מכוון כלפי כל רכב שמתקרב. בימים אלו, עד שאתה לא צועק ‘שמע ישראל’, כולל שם ה’, אף אחד לא בטוח הלנו אתה אם לצרנו.
ואז ניגש חייל, כיפה לראשו, ומושיט לי ספר תהילים. יש לי בתא הכפפות, אני אומרת לו. חבל על כל ספר, תחלק למי שבאמת צריך, שאין ברשותו. ברור לי שעל פי הנהלים חלוקה כזו היא לא ממש ‘לפי הספר’. אבל בימים רגישים, מי מדקדק בקטנות. כמה שיותר תהילים, יותר בטוח לכולם. גם למי שעד לפני שמחת תורה לא ידעו מאיזה צד פותחים את הספר.
2.
בכניסה למשכן הכנסת אני פוגשת בשולחן. מפה שחורה, המון נרות, וקופסת גפרורים. באי הכנסת ניגשים, בזה אחר זה, מדליקים, ומנגבים דמעה בקצה העין. זה אפילו לא מזכיר את אווירת הקורונה, עת נפתחה הכנסת עם מסיכות ושמועות על חולים שמחרחרים בבתי החולים למוות. זה פשוט, הרבה יותר מפחיד, חמור, מדאיג, עצוב.
זוהי שעתו הקשה של עם ישראל. במצב הזה, הוא כנראה לא היה מעולם בארץ ישראל. גם על פני גדולי הציניקנים מבין הפוליטיקאים אני רואה את אותה הבעה מודאגת. מעט עצובה.
כמה שעות מאוחר יותר אפגוש אותם, בגלל האזעקות, במסדרון רחב ממוגן. פעמיים. שומרים ומאבטחים לצד שרים, עיתונאים לצד ח”כים. ואתה חש, שאין אפילו כוח לפחד מטילים. הפעם, זו מלחמה על החיים. זה דמויות מרוטשות של ילדים, של תינוקות, זה משפחות שלמות שנגדעו באחת, זה נערות ונשים שנדחפו באכזריות היישר אל רחובות עזה, ויש תיאורים שאי-אפשר להעלותם על הכתב.
3.
אביגדור ליברמן היה מספיק אמיץ כדי לקיים ישיבת סיעה ולענות על שאלות העיתונאים. נתניהו, אגב, לא עושה כבר תקופה, התירוצים רק מתחלפים.
אבל כעת, כשהעם נוטה ימינה יותר, כשאנשים שהיו שמאל קיצוני מזיזים עצמם ימינה, דורשים את חיסול החמאס כאן ומיד, מפת הפוליטיקה משתנה לגמרי.
בינתיים, התזוזות צובעות בוורוד את לחיי בני גנץ, שהצטייר לאורך התקופה האחרונה כמבוגר אחראי. סביר להניח שעם התקדמות המערכה, האמוציות יירגעו מעט וליברמן הוא זה שירוויח.
הוא, שירה את משפט המחץ “אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות”, הוא שספג בוז ולגלוג על המשפט הזה שוב ושוב, הוא, שבראיון איתי -בהיותו שר אוצר – אמר שנתניהו הוא שהכשיל אותו – הפך כעת לאיש שחזה הכל.
“אני יכול להגיד לך את זה בצורה הכי מוסמכת, מי שמנע פגיעה קשה בחמאס זה אך ורק נתניהו”, אמר לי לפני שנתיים, בראיון לחג הסוכות, בחודש ספטמבר 2021. “זה הוא אישית, לא מישהו אחר”, הדגיש, כשהזכרתי לו שתמיד היה סמן שמאלי לצידו בממשלותיו.
כששאלתי האם הוא לא ימני מספיק, אמר לי, “יש עובדות. הוא הצביע בעד ההתנתקות, האיש מנע פינוי חאן אל אחמאר, שנתתי כבר פקודה לפנות, 24 שעות לפני הפינוי הוא מנע. אני סירבתי להכניס דלקים לרצועת עזה, הוא הוציא לי מכתב וחייב להכניס”.
ואז הוסיף: “במקום לסכל את ראשי החמאס, הוא דאג לסכל את שר הבטחון שלו, אותי! אמר לי אחד מהמקורבים שלו, השתגעת? אם הוא ייתן לך לחסל את הניה אז תהפוך להיות ראש ממשלה, הוא לא ייתן לך את זה בחיים”.
כך בדיוק.
השבוע, כשעמדתי מולו בישיבת הסיעה, לא יכולתי שלא להחמיא לו מחד, על היותו מי שחזה וצפה, אבל גם לשאול אותו שאלה נוקבת וקשה.
ח”כ ליברמן, כשאתה אמרת שתחסל את הנייה תוך 24 שעות כולם לגלגו, במבט לאחור, לצערי, צדקת, אמרתי לו. ואז הוספתי והקשיתי: אם אכן הראייה שלך הייתה כל כך מפוקחת, וראית את מה שאחרים לא ראו, יכול להיות שבמבט לאחור כשהוקמה הממשלה עם ימינה ועם כוחות שהיו ימניים מאד, יכול להיות שהיה שווה להפסיק את החרם על החרדים, להפסיק את החרם עליהם, לטובת המשימה לחסל את החמאס?
הוא ניסה להתחמק. לא אופייני לו, האמת. “הבעיה היא לא חרדים. מי שהתנגד והוביל במרכאות את כל מדיניות ‘ההסדרה’ זה היה בנימין נתניהו”…
לא ויתרתי.
לא, אמרתי, אני שואלת לגבי הממשלה ההיא, האם נכון היה להפסיק את החרם על החרדים, להבין שהם לא הבעיה המרכזית שלנו, אני מדברת על הממשלה בראשות נפתלי בנט. אז, להקים ממשלה עם חרדים ולחסל את חמאס, כי זו המטרה היותר חשובה.
הוא שוב ניסה להתחמק. אולי לא באמת הבין את השאלה.
“בממשלה ההיא הייתי שר אוצר ואני תמיד מתמקד במשימה שעומדת מולי, ומולי עמדה משימה לא פשוטה, 140 מיליארד שקל גירעון, עם אבטלה, עם כל הדברים שרק אפשר לקבל בירושה ממישהו שלא ידע לנהל את העסק. ולכן אני אמרתי מראש שאני לא משלה את עצמי ולא השליתי את עצמי ואת אף אחד. אני בכוונה הלכתי לאוצר ולא לביטחון”.
סירבתי להשלים עם ההתחמקות. אבל עשית אז חרם על החרדים, הזכרתי לו.
ואז הוא השיב תשובה, שאינה תשובה, בעצם. “לא, לא, מי שאמר אז שהוא חלק מהתבנית הזו של נתניהו ולא מוכן לזוז היו החרדים. המפלגות החרדיות חתמו פעם אחרי פעם שהם יתמכו אך ורק בבנימין נתניהו, שהם לא יישבו בשום קואליציה אחרת חוץ מקואליציה בראשותו של נתניהו ולכן השאלה שלך מופנית לכתובת לא נכונה”.
אבל שנינו זוכרים את הימים ההם, כמה חודשים לעומק בממשלת בנט, החרדים מבינים שנתניהו לא יחזור מהר לכס ראש הממשלה, הם מתחילים לפזול לכניסה פנימה. דרעי עוד מהסס, אבל יתכן, שהיה מתקפל. בריאיון ההוא הבהיר ליברמן בקול רם, מול מצלמה ומיקרופון, שהוא לא מוכן! שהחרדים יכנסו לממשלה, סתם את הגולל. ובעצם הביא אותם לבצע את תוכנית המגירה השניה, ניסיון סיכול ממוקד של הממשלה. הם הצליחו, וכל השאר היסטוריה.
אבל אני שבה לשאלתי המקורית. אם אכן חשב ליברמן שחמאס הוא האיום הנורא והקיומי, מדוע לא בחר לשלב ידיים עם החרדים בדרך לחיסול הנייה וחמאס?
ולא, אין לי תשובה.
4.
אל מול העיניים עדיין ‘נאום המריצה’.
גם באותו ראיון שקיימתי עמו, הוא סירב להתנצל. “בבקשה תגיד לי שאתה מתחרט על ‘נאום המריצה'”, כמעט התחננתי. הוא סירב.
נפלט לך אולי בטעות? ניסיתי. “תראי”, הוא אמר. “זה היה במסגרת תוכנית בידור והשתמשתי בתרגום מביטוי ברוסית. לא הייתה שם שום כוונה לפגוע”.
אבל אילו יכולת לחתוך את המילים האלו בעריכה, היית חותך? המשכתי להקשות. “לא, אני לא חותך שום דבר ממה שאני אומר. מה שנאמר, נאמר”.
ולא, הוא לא התנצל. ממש לא.
אין ספק, שבימים אלו מחשב הציבור החרדי מסלול מחדש. כשהטרנד הלאומי הוא להפנות את הגב לראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהתקפל בפני ביידן ואישר להזרים סיוע לרצועת עזה, מהסס לפני פעולה קרקעית, בימים בהם כמו העם כולו גם החרדים, בעיקר הצעירים יותר, זזים ימינה, קשה להיות בנימין נתניהו. ליברמן מצטייר כגוליית השכונתי, זה שיוכל, אולי, לעשות מעשה ובאומץ. אבל האם יוכלו החרדים לסלוח לו?
לדעתי, התשובה חיובית. מנין לי? ובכן, אם אויבו המושבע מזה שנים, אריה דרעי, יו”ר ש”ס, מיהר להרים טלפון ולהזמין אותו להיכנס לממשלת החירום, הכל עוד אפשרי. כמאמר הקלישאה, אם תרצו, אין זו אגדה.
דרעי, אגב, לא הסתפק בשיחה בודדת. שוב ושוב הוא התקשר, מנסה, גם היום, לשכנע את מי שעדיין מהסס.
מי מהסס? תלוי את מי שואלים. יש המאשימים בכך את נתניהו עצמו, שחושש ממתחרה ימני מדי, ויש הטוענים שדווקא גנץ הוא שמתלבט האם לאפשר לליברמן להיכנס לקבינט המלחמה – ונתניהו פשוט לא רוצה לפתוח מולו חזית חיכוך. בטח לא כשמנסים בכל הכוח להחזיר את האמון שאבד בין ביבי-בני.
אם דרעי סלח, גם גפני יסלח, ובטח גולדקנוף, שתמיד על שפתיו זמירות שלום.
ואחריהם, גם ציבור הבוחרים. שהרי מי שעשוי מחומרים של מרד בנציגי הציבור החרדים, כבר מזמן שם את קולו בקלפי לבן גביר או מקסימום סמוטריץ’.
5.
זה היה יום עצוב.
“אני חוזר מקיבוץ כפר עזה, מזועזע”, אמר ליברמן. “חשבתי שזוועות כאלו ראינו בסרטים על השואה. כמו גסטפו, כמו אס.אס”.
במליאה, נשמעו נאומי הרהב, שאיכשהו אחרי שמחת תורה האחרון, אני עוד יותר מתקשה להאמין להם. “נצטרך להתאחד עד להשמדת אויבנו”, אמר יו”ר הכנסת אמיר אוחנה, ואני תוהה כמה זמן ייקח עד שנתניהו יעצור את מפעל ההשמדה.
“לא נעצור עד לנצחון”, הבטיח גם נתניהו. אבל הוא אמר את זה גם בעבר. בעצם, כמעט לפני כל מערכת בחירות. ננצח, נהרוס, נראה להם. ובינתיים, הם הראו לנו. והוא, עם חולצה שחורה נטולת ז’קט, ובפנים חמורות סבר, אולי אפילו עצובות.
יכול להיות, שהוא מבין, שזה תחילת הסוף שלו? מה שלא עשו כתבי האישום, מה שלא חולל קוצב הלב, מה שלא עשו המפגינים בקפלן, יעשו, אולי, מחבלי החמאס?
“נחקור הכל, עד תום”, אמר. אבל לא עכשיו. “כעת מתמקדים בנצחון”.
וכשנשב לחקור, כשתגיד לנו שהשב”כ פישל ולא הזהיר, שהרמטכ”ל השלה שהחמאס מורתע, שראש אמ”ן פרס תמונה שגויה – מה אז? האם אחרי מוות אכזרי של 1,300 איש, פציעת אלפים, ומאות חטופים ושבויים הסובלים קשה בעזה, האם אחרי כל העצב והיגון הזה, ראש ממשלה יכול להמשיך בתפקידו?
תתפסו שיחה, בלי שאף אחד מאזין לה, ואחרי שהבטחתם שהיא לא לציטוט לא לייחוס ולא לשום כלום, עם בכירים בליכוד, ותבינו כמה נתניהו-חולצה-שחורה אמור להיות מודאג בימים אלו.
לא הולך להיות לו פשוט, בשש אחרי המלחמה.
“Don’t do it”, אמר ביידן לחמאס. “ואני אומר, בעברית, ‘היזהרו’, אמר נתניהו. ואני אומרת, בעברית צחה: תתחיל לדאוג.
6.
ועוד סיפור בספר הסיפורים המצמררים. באחד מהבתים רצחו למטה את בני הבית, הילדים הוסתרו בעליית הגג. אבל המרצחים עלו אליה, מצאו את המחבוא, ורצחו גם את הקטנים. “‘דמיינו מה חשבו הילדים כששמעו אותם עולים”, נשמע קולו של ראש הממשלה.
ודווקא משום הסיפורים המצמררים הללו, התחושה היא, שמה שהיה לא יהיה עוד, שהפוליטיקה הישראלית עומדת להשתנות. מהקצה עד לקצה.
ואם אתם רוצים סימן לזה, די היה לראות איך טופז לוק, אחד מלשכת נתניהו, עומד ליד מזנון הכנסת ומחליף שיח עם גדעון סער, השר החדש בממשלת נתניהו. ואיך כל הליכודניקים, אחר כך במליאה, לוחצים לו ידיים, גם נתניהו.
לראות את זה, ולהבין שהנה משיח יכול לבוא. אם הייתם מספרים לי שזה יקרה, רק שבועיים לאחור, הייתי מתגלגלת מצחוק. אבל היום, כולם בוכים. ומתחבקים. ושוכחים שנאות.
וביבי לוחץ יד לגדעון, ואריה דרעי מתקשר לאיווט, והחרדים כבר לא אויב. גם הרפורמה מזמן נשכחה.
אל מול האויב האמיתי, הרצחני, הסדיסטי, מתלכד העם היהודי כולו. בישראל כמו בתפוצות. ברחוב כמו גם בכנסת. אפילו בכנסת.
אפילו הפוליטיקאים, השאירו בבית את הציניות.
עד לשש אחרי המלחמה.
תגובות
אין תגובות