שבת, חג שמחת תורה, 6:30 בבוקר. ממדי הטבח המחריד עדיין לא היו ידועים בהיקפים המזעזעים שלהם. המוקד הארצי של איחוד הצלה הזניק אותי, וישר מהמיטה עפתי לדרום המדמם באמבולנס של איחוד הצלה.
הבטן מתהפכת, טילים באוויר, תחושה לא טובה מקננת בי, אבל לא היה לי מושג שאני בדרך לגיהנום. רק כשהתחלתי להתקרב לעוטף, התחילו להתברר לי ממדי האסון.
כאוס עצום, בלאגן מטורף, פצועים, הרוגים, גופות, מראות שאני לא אשכח בחיים. אנשים צועקים לעזרה ואין מושיע. עשן מתיימר מכל פינה, פיצוצים אדירים בשמיים, יריות. טירוף.
חילצנו אנשים תחת אש וניסנו לסייע לכל מי שרק יכולנו.
בכניסה לכפר עזה פגשתי את ש’, חייל-מפקד-מלאך מיחידה מובחרת. היו סביבו פצועים, טיפלנו בהם יחד עם עוד כמה חיילים. הסתכלתי עליו והוא עלי, עמוק בתוך העיניים ומבלי לדבר הבנו שאנחנו לבד במערכה. הוא אמר לי: “אתה צמוד אלינו, אם תהיה היתקלות אתה נשאר ואני מוציא אליך פצועים”.
וכך היה, הוא והחיילים שאיתו, נעלמו אל תוך מסך העשן שהסתיר את כפר עזה, כשאני ושאר המלאכים הכתומים מאיחוד הצלה ממתינים בחוץ.
ואז זה קרה, כמו סיוט שלא נגמר, הם התחילו להוציא אלינו המון אזרחים וחיילים פצועים, פצועים קשה, בקצב מטורף, פציעות איומות, כאלה שאתה לא מתכונן אליהם, המלחמה בעיצומה!
עבדנו בלי הפסקה, תחת אש, כדי לייצב אותם רפואית ולהעביר אותם למסוקים צבאיים. לא היתה אפשרות לפנות אותם באמבולנסים, הסביבה שרצה רוצחים אכזריים שירו לכל עבר ללא הפסקה.
הדקות מתחלפות לשעות ואתה בכלל לא מבין או קולט מה קורה, איפה אתה נמצא, ושכדורים שורקים לך מעל הראש.
בסביבות 19:00, ש’ ועוד חייל מגיעים לכיווני כשהם עם שני תינוקות על הידיים. “מצאנו אותם”, הוא אמר לי, “ההורים שלהם נרצחו או נחטפו כנראה, סומך עליך שתציל אותם”.
שניה אחרי שהוא סיים את המשפט, ש’ כבר נעלם חזרה אל התופת של כפר עזה ואני מצאתי את עצמי עם שני תינוקות על הידיים.
הטילים שורקים מעלינו, קרבות עזים בכל פינה והמתוקים האלו בוכים בלי הפסקה. הנחתי שהם לא אכלו כלום מהבוקר ובהתחשב בנסיבות הצלחתי לארגן להם רק מים. אחד החובשים שהיה איתי, עזר לי והחזיק את אחד מהם. נתנו להם לשתות והם פשוט גמעו את המים בשניה, זה הרגיע אותם קצת.
התינוק שהחזקתי חיבק אותי, חיבק חזק, דחף את הראש שלו עמוק לחזה שלי ולא הסכים לשחרר, כנראה הוא סוף סוף הרגיש מעט בטוח, אחרי שעות ארוכות של תופת.
לעולם אני לא אצליח לתאר את התחושות של אותן רגעים, זה היה מרגש, זה היה נורא.
בדקנו שהם בסדר ושהם לא נפצעו במהלך היום, ולאחר מכן דאגנו שיעבירו אותם לסורוקה, שם יחברו אליהם עובדים סוציאלים.
המשכנו לפצועים הבאים. חיות הטרף של החמאס טבחו בקדושים האלה וחלק מהפצועים היו במצב קשה מאוד. לא היתה לנו הפריווילגיה לעצור לרגע, המצב היה נורא, נלחמנו על כל פצוע, לא אפשרנו שהם ימותו לנו בידיים.
השמש שקעה וזרחה, ושוב שקעה וזרחה ואנחנו בשטח, גמורים, צמאים, רעבים, אבל לא מוותרים.
לאחר שלושה ימים חזרתי הביתה, מנסה לישון, עוצם עיניים והכל חוזר אליך בבום. המראות, הריחות, הקולות, אתה מתהפך מצד לצד ולא מוצא מנוח.
התקלחתי, החלפתי בגדים, קניתי במכולת ליד הבית כמה דברים שקבוצת חיילים שהייתה איתנו ביקשה ממני וחזרתי אל התופת.
בדצמבר הקרוב אני מתגייס. ואם עד עכשיו לא החלטתי לאן, עכשיו אני כבר יודע. חיל הרפואה!