אנחנו כמו האלמנה שמתפרצת לבית כנסת באמצע קריאת התורה

• אלי ומנדי, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. אני אבקש מכם מה שאני מבקש מכל האורחים – ספרו תחילה על עצמכם: איפה גדלתם, על המשפחות שלכם, איפה למדתם.

ובכן, למרות שמנדי גרוזמן התלהב בתחילה להתארח אצלי, כבר בשלב זה הוא נשר,  ואלי נותר לענות עבור שניהם. “למעשה חוץ משאר תפקידי אני מכהן כדובר של מנדי בתקשורת הישראלית. חו”ל הוא עושה”, אמר.

•  אז נתחיל. 

בתור הולך רכיל בקיא ורגיל, אני מניח תמיד שהשאלה מאין באת ואיפה גדלת קשורה בקשר ישיר לשאלה לאן אתה הולך. אם אתה מזרחי, אז עכשיו הכל מובן; ואם למדת בפוניבז’,  אז עכשיו בטח הכל מובן; ואם חטפת מכות בבית ספר, אז נו איך אפשר לשפוט אותו, נעבעך. הוא מלא בכעס ועכשיו הכל מובן. ואז מתברר שהוא לא מלא בכעס, אז משהו לא כל-כך מובן, אין לנו אלא לומר שהוא נוטל כדורים וממילא שוב הכל מובן.

תאמר – אבל ככה מנהג העולם, ואין לנו מנהג טוב יותר ממנו, ואפילו הפסיכולוגים שבאומות נמנו וגמרו למצוא את כל ענייניו של האדם רמוזים בשנות הביוגרפיה הראשונות שלו, ביתו ושפתו. ייתכן. אבל אם זה אכן היה ככה, מדוע אף פעם אי אפשר לנבא? מדוע גם בהינתן שידועות לנו כל הנסיבות והקורות והתחנות של ילד עד גיל 15 –  לא נוכל לנתח ולקבוע בוודאות מי הוא יהיה בגיל 30 ואפילו לא קרוב לכך?

אין מנוס אלא מלומר שההבנה של איך המקום בו גדלת מעצב את מי שאתה היום אפשרית רק במבט לאחור. אותו סיפור בדיוק יכול להשיג תוצאה אחרת לגמרי.

• רואים שלמדת בפוניבז’… אבל איפה גדלת?

גדלתי בירושלים ובית שמש. אבא נולד במעברה למשפחה ג’רבאית חרדית, ואמי מרוקאית בת לאבא שבגיל 11 נשלח ממרוקו לישיבת ‘נובהרדוק’ ומעולם לא חזר, ונשאר כל חייו למדן ודרשן ליטאי.

ביסודי למדתי רוב השנים בש”ס. רוב ככל הצוות והתלמידים היו חוזרים בתשובה. כל הזמן כולם בבעיות עם העבר ואז בבלגן עם ההווה. עוני ומחסור כל הזמן, נשירה.

גרנו ברמת בית שמש ב’ שבאותן שנים התפתחה בתור מעוז הדור הצעיר של הקנאים. בכל יום, כל יום, הפגנות אלימות מאד מתחת לבית. פרשים, אלות, אבנים וטיטולים. בשבתות היו שתי ניידות חונות באופן קבוע בשכונה, שהפכה להיות סוג של אקס-טריטוריה. שכונה די מנותקת של כמה חוזרים בתשובה ספרדים, קנאים ממאה שערים, מניין וחצי של ליטאים ועוד אדמו”ר נטול חסידים שקבע בה את משכנו. היה חילוני אחד בשכונה, וכל מיני פדופילים שסולקו משכונות אחרות. כולם מעורבבים עם כולם.

מול השכונה נישא לגובה מנזר עצום ממדים שלצידו בית קברות. היה אסור להסתכל עליו ישירות, אז היינו פוזלים מבט, ומחכים לרגע שבו הם יבואו לחטוף אותנו. אם זה לא נשמע לך השכונה הכי כיפית לגדול בה – משהו בהסבר שלי לא נכון. אני מסתובב בה בשנים האחרונות, כשכולם כבר התבגרו ונהיו רציניים, ונזכר בקסם שהיה מתחולל ברחובות.

ואז ישיבה קטנה ליטאית בירושלים – בבת אחת אתה עובר לעולם שבו החרדיות היא המובנת מאליו, והיא תכנית מסודרת והגיונית שמנוהלת על-ידי רבנים ועסקנים מבריקים. פתאום החבר שלך הוא בן נין של ‘החפץ חיים’, אחד אחר נכד של ראש ישיבה מוכר, והאחר בן של סגן ראש העיר. אליטה, שלום. סוף סוף החרוזים שאותם שיננת והסיפורים שעליהם גדלת ושברי האידיאולוגיות ששמעת בבית ובתלמוד תורה וקראת במודעות הרחוב מתארגנים לך לכדי תפיסה שלמה וקוהרנטית.

אני זוכר שזה פתר לי שאלה שתמיד שאלתי אותה: איך יכול להיות שכל מודעות הרחוב קוראות לפאה הנכרית ‘רצח וגילוי עריות’, וכל פוסקי ההלכה – כך לפי המודעות – יוצאים נגד, וזה הדבר הכי חמור ונורא, שוב – על פי המודעות וכמה חיבורים תורניים שקראתי. ועדיין לכל הנשים ברחוב יש פאה לראשן. מה לא הבנתי נכון?

אבל בתוך תקופה קצרה אתה מבין. יש רמות שונות של שיחה, וכאן בישיבה אתה מקבל את ההזדמנות לרמה הגבוהה ביותר של השיחה שהיא גם המשפיעה ביותר. מודעות ברחוב נגד פאה נכרית מיועדות מראש למי שרמת השיחה שלו נמוכה יותר. פתאום אתה חוזר לשכונה וכולם: הקנאים, החוזרים בתשובה, האדמו”ר הבודד והנחמד וגם שליח חב”ד השכונתי נראים לך כמי שמשלב השיחה שלהם נמוך יותר. היום אני חושב שזו מחשבה מתועבת.

סליחה שאני חופר פה, אבל אני זוכר את השוק העצום כשגיליתי את עוצמת הרגשות שיש במחלוקות בין רבנים ובין זרמים. זוכר רב אחד באותה מכינה, הרב קימל, שעמד מול כולם וניאץ את הרבי מליובאוויטש, ואז עבר לפזר כמה קטנות על הרב עובדיה. הפה שלי התייבש, הזדעזעתי, אבל זה גם הסעיר אותי מאד.

חזרתי הביתה וניסיתי את זה על אבא שלי – וזה לא נגמר טוב בכלל. היה לי ויש לי הרבה מצפון על זה שכל-כך נהניתי ללמוד ולנבור במחלוקות הללו ובקורות החיים של המעורבים. משהו פגום בי? למה אבא שלי, שמכיר לא פחות ממני, יודע “לשמור על הפה” ולהתעניין בתוכן עצמו ורק אני נמשך אל הקונפליקט?

אחרי הרבה מאד שנים אני יכול להגיד שאולי זו הדרך שלי להבין אנשים, דעות, אידיאולוגיות, זרמים, רעיונות. דרך הקונפליקט ודרך המחלוקות. כעיתונאי זו גם הדרך שלי להסביר אותם לאחרים או לגרום לחילונים להתעניין גם.

למשל, אני חושב שהדרך הטובה ללמד על האידיאולוגיה של מפא”י ומפ”ם, היא דרך המשבר בתנועה הקיבוצית והמחלוקת המטורפת שם, או שדרך המריבה בין שתי משפחות ראשונים לציון במאה ה-19 אנחנו מבינים באופן הטוב ביותר איך נראו החיים התורניים בירושלים ובאימפריה העות’מאנית. אבל אולי כרגיל זה רק תירוץ.

• איך הגעת אל עולם הכתיבה והתקשורת? מה גרם לך, בעצם, לעסוק בעיתונות?

מעבר לתהילה ולכסף הגדול – מה שגורם לי לעסוק בעיתונות זו אהבה לסיפורים. כל סיפור, והאקטואליה היא סיפור מעולה. בגלל שאני כל-כך אוהב סיפורים, בעצמי השתפרתי עם השנים ביכולת לספר סיפור. יש כאן גם את הסיפור עצמו, מה קרה ומי עשה למי, וגם את הזווית שממנה הסיפור מסופר.

נגיד: אם הפריץ מספר לחבריו על פגישתו עם מושקה היהודי – זה סיפור די מעפן ודוחה, אבל כשמוישלה מספר לחבריו על פגישתו עם הפריץ – זה סיפור מדהים. אני רוצה לספר את הסיפור מהזווית של ‘מושקה’.

בגיל 14 כתבתי את הכתבה הראשונה שלי על מחלוקת ה’פרושים’ ו’המתמידים’ ב’העדה החרדית’ (היא עדיין שמורה אצלי), ערכתי את ‘עיתון פורים’ בישיבה ותמיד הקפדתי להיות ב’נייעס’.

מה זה להיות ב’נייעס’? את טענות הצדדים במחלוקת בישיבת איתרי קראתי בגיל 15, מבן של הטוען הרבני שקרוי על שם רבי פנחס מקוריץ.

בכל ליל שבת אחרי הסעודה, הייתי עולה לביתו של הרב חיים סרנא המנוח, ראש ישיבת ‘חברון גאולה’. הרב סרנא ז”ל לא ממש הסתדר עם הבחורים בישיבה שלו, הוא נותק שנים קודם לכן מהסער הלמדני של חברון והיה בסכסוך עמוק עם חתנו היחיד. ישב לבד, ואנחנו, שבאנו “לדבר בלימוד” היינו מושכים אותו בלשונו כל הלילה. היום אני מתבייש שלא שאלתי אותו פעם אחת: ראש הישיבה, מה שלומך? מצידנו היה בזה משהו אינסטרומנטלי, בעוד שהוא ראה בכל זה עניין חינוכי.

אהבתי מאד ללמוד, ועדיין זו האהבה הגדולה והנכזבת של חיי. כשהחלום לשבת בבית ה’ כל ימי חיי התנפץ – התנחמתי בשאריות.

בגיל 17 חבר סידר לי עבודה בעיתון ומאז לרוב אני עיתונאי. מצד שני, וזה צריך להגיד לכל מי שאוהב סיפורים, יש דרכים אחרות לספר סיפורים, רציניות ומכובדות יותר מעיתונאות – למשל מחקר ואמנות. סיפורים שהם יותר ברי קיימא וגם יותר מקיפים.

• מי קלט אותך בעולם התקשורת?

מי שקלט אותי היו יוני אינדורסקי ואהרן קליגר בעיתון ‘שעה טובה’, תחת המו”ל אשר צוקרמן, נידוע גם בכינוי ‘צוקי’. הספקתי שבועיים תחת עריכתו של ‘דוד 10’ האגדי. סליחה על החנופה, אבל אפילו זכיתי לעלות מולך במסנג’ר פעמיים.

אינדורסקי, מי שיצר באותם ימים את הסדרה ‘שטיסל’, היה העורך הראשון שלי ולימד אותי הכל על איך שומעים סיפור ואיך כותבים אותו. הייתי תלמיד קשה ולא בטוח שהוא גאה בי.

אחרי כמה שנים של הפסקה, אהרן קליגר האגדי לקח אותי ל’בקהילה’ ושם כתבתי במשך שנים, תחת העורכים אהרן דויב גרינבוים, ישראל אלתר גרובייס ומוטי ויינשטוק – כל אחד מהם הרביץ בי תורה ומוסר, יראה ואהבה. אחרי כמה שנים נכנסתי ל’בחדרי חרדים’ במקום מנדי, ושוב פספסתי בשבועיים עבודה תחת דוד רוטנברג…

בשתי הפעמים למדתי מתלמידיו, והמשפט “ככה דוד אמר”, או “ככה דוד הסביר” היו אבן יסוד בעבודה העיתונאית של המערכת. אני לא סתם אומר את זה, מנקודת מבטי כמי שהיה שם, יש לך דוד מניית יסוד בתקשורת חרדית החדשה והמקצועית. דור שלם של עיתונאים מעולים נבנו על היסודות שהנחת והעולם והשפה שהמצאת.

בהקשר של היכולת לספר סיפור, ושל הקשב שמשיגים הומור וכתיבה אירונית, אני רוצה להזכיר גם את שמעון ברייטקופף שאולי יכעס שאני מזכיר אותו, אבל גם ממנו למדתי לא מעט.

• הוא לא יכעס. גם הוא תלמיד וגם הוא התארח במסגרת הפרויקט הזה…

•

•  איך הגעתם ל’כאן מורשת’ וקמה ‘מנדי ביתאן’?

ל’כאן מורשת’, כמו ל’בחדרי חרדים’ וכמו ל’מקור ראשון’, הגעתי בזכות מנדי שפתח לי את הדלת. הוא כבר הגיש תכנית מצליחה אז בשם ‘התוועדות’ והונחה לפניו הצעה לתכנית אקטואליה יומית זוגית – והוא הציע אותי. מדי פעם אני בודק אם הוא היה עושה את זה שוב…

• איך נוצר ‘השידוך’ בינכם?

מנדי ואני הכרנו ב’אוניברסיטה הפתוחה’, כשהוא היה סטודנט לפילוסופיה ואני הגעתי לאיזה עניין עסקני פוליטי. בחיים לא היה לי חבר חב”דניק. בישיבה היינו נוסעים לצפת כדי להתווכח עם חב”דניקים, רמת התיעוב היתה גבוהה. להורים שלי יש שכן חב”דניק שמיודד עם אבא שלי, ואני מעולם לא אמרתי לו שלום.

הכרנו ממש באיזו תכנית הכשרה מנהיגותית בשם ‘בשביל ישראל’, והקסם של מנדי כמובן פעל עלי באופן מיידי. חבר משותף, איתמר בן עמי, אמר לי שהוא “בסדר גמור” ולדעתי מיד נהיינו חברים קרובים. למנדי יש הרבה חברים, לי מעט. הייתי אז נשוי לרבקה, אשתי הראשונה, והיא טסה לפולין לכמה ימים ומנדי בא לשמור עלי.

אני זוכר שחשבתי: וואי, זו פעם ראשונה שחבר בא לישון אצלי. אני בנאדם של אנשים, אבל העולם הפרטי שלי די מסוגר. עד שמנדי מתייצב בדלת. יש נושאים שלמים שלמדתי לדבר עליהם בגלל מנדי. בגללו קטעתי מסורת של אלפי שנים של גברים שפשוט שתקו.

• מנדי חב”דניק, אתה ליטאי. יש ויכוחים על הרקע הזה?

מדי פעם אנחנו מתקוטטים בהומור על בסיס הבדלים מדומיינים בין חסיד למיסנגד, אבל אלו ממש לא המריבות שלנו או מריבות בכלל. ולא שחסר מריבות, פשוט לא על זה. בבסיס התכנית מונחת הסקרנות הגדולה שבהתחלה היתה רק שלנו והיום היא משותפת לצוות, למאזינים שהולכים איתנו שנים ולקהל ברשתות החברתיות.

לפני שאני חסיד או מיסנגד אני סקרן, ורוצה ללמוד ולהכיר ולדעת. החלק הטוב והמצליח של התכנית הוא זה שאנחנו מניחים את הבורות שלנו בפני מומחה ומנסים להבין משהו חדש.

חשוב להגיד שאת השעה ששידרנו על הרבי – מנדי ערך, ואת השעה על הרב שך – אני ערכתי. והאמת היא שברוב המובנים חב”דניקים וליטוואקעס חולקים את אותה עמדה מול חלק גדול מהחסידים, בטח הרומנים וההונגרים. ולא רק אותה עמדה, אלא אותה נקודת מבט, היגיון משותף וכללים מנחים.

אני לא רוצה להעליב אף אחד מהצדדים, אבל כמה שתריבו על סוד הצמצום, בסוף יש סיבה למה ליטאי וחב”דניק מתווכחים, אבל שניהם לא מתווכחים עם חסיד ויז’ניץ (אני בצד של ויז’ניץ). לזה תוסיף את החמימות הרוסית והאוקראינית של האיש, וקיבלת פה איש חריף, גדוש ברגש, משפחתי וחם, עם יושרה וערכים שגם נכון כל שעה להיאבק עליהם. אם ככה נראה המשיח, אז אני רוצה…

• אתם חברים גם אחרי התוכנית או שברגע שסוגרים מיקרופון אתם לא רוצים לשמוע אחד מהשני עד הבוקר הבא…

אנחנו חברים בעיקר אחרי התכנית. היו שנים שבגלל התכנית רבנו, והיא הטילה צל על החברות עצמה שקדמה לתכנית. היינו סוגרים את המיקרופון ולא מחליפים מילה עד למחרת ב-8 בבוקר, מתקשרים רק דרך מי שהיה אז העורך דב אייכלר, שגם היה חבר קרוב שלנו ומצא את עצמו באמצע הבלגן.

בשנה השניה הגיע העורך אביחי זנו לתכנית, והוא שם סוף למריבות ובכלל העמיד את התכנית על אדנים מקצועיים. אחריו היה נתנאל ינובר, והיום עורכת אותנו נעמי צוובנר, שהיא סופרת חרדית ותיקה, שגם ערכה את ‘קטיפה’ של יתד נאמן ואת המוסף של ‘הפלס’.

נעמי נכנסה בתקופה של משבר פוליטי בישראל שמשפיע על התקשורת לכל מיני כיוונים, אחד מהם הוא בחזרתיות ובמחנאות של כל נושא סיקור שהוא. לקחת שוב את הנושאים של המחאה, הרפורמה, מערכת המשפט, ההפגנות בבני ברק וכו’ וכו’ ולייצר מהם תוכן שיהיה כיף לשדר והוא לא עוד חזרה שבלונית על חרוזים מהטוויטר – זה אתגר גדול למספרי סיפורים בכל מקום, גם אצלנו. המזל שלנו שמי שמנהלת את האירוע זו עיתונאית שהיא גם סופרת.

אנחנו שותפים גם מעבר לתכנית: מופיעים יחד בטלוויזיה לצרכי פרנסה וקירוב רחוקים בתוכנית ‘ערב עם  שי שטרן’ כבר עונה רביעית, מריצים דברי ליצנות בתכנית ‘מה שתגידו’ תכף עונה שלישית, מרצים ביחד ועושים עוד הרבה עניינים.

ככה יוצא שכולם נוזפים במנדי על משהו שאמרתי או מחמיאים לי על ציוץ שלו בטוויטר כאילו אני כתבתי.

•  דומני שישנם אנשים שבטוחים ממש שיש מישהו ששמו מנדי ביתאן… נתקלתי באחד כזה. 

השותפות הכי מוחלטת היא בסיפורים הגדולים של ‘מנדי ביתאן’: אלו “שרק אנחנו” נעסוק בהם משום שאת התקשורת הכללית זה לא מעניין, ובשאר התקשורת החרדית עוד לא הגיעו לזה.

מרגע שיצאנו לדרך עם סיפור כזה שנינו ביחד בו עד הסוף. עמדה משותפת וטיפול משותף וחזית משותפת מול המקורות ומול בעל הדבר, במובן הזה ‘מנדי ביתאן’ היא מערכת בפני עצמה והגב העיתונאי ההדדי פה מעניק לכל אחד את ההגנה ואת הגיבוי.

•

• ספר על סדר יום של מגיש תוכנית בוקר? איך זה עובד? מי בוחר את הנושאים? מי קובע את הליין-אפ? 

סדר היום שלי נוראי: אני קם ב-4 וחצי בבוקר, יוצא לירושלים לשדר, כדי להגיע לאולפן בשש וחצי. קצת אחרי שבע אנחנו עושים ישיבה, פיזית או טלפונית, ובה אנחנו מתכננים כל אייטם. לפעמים חסר לנו משהו או שאנחנו מתחרטים לגבי נושא מסוים, ואז מתחיל מרוץ בוקר של להחליף או להשלים.

יש לנו ‘מועצת חכמים’ של התוכנית: שורת מומחים ומומחיות שמכירים את השפה ואת האווירה אצלנו, זה יכול להיות כתבים, פרופסורים או חברים, גם כמה רבנים, שיושבים לנו טוב לתוך המשבצת. פחות מעניין אותי להשיג את השר הכי בכיר או את הכותרת הכי ראשונית וסנסציונית, אבל כן בוער לי שמי שמקשיב יבין בדיוק מה קורה ושיהיה לו כיף ומצחיק.

הליין-אפ נקבע במשותף עם נעמי העורכת ושנינו, גם בימים שרק אחד מאיתנו מגיש, ימי ‘מנדי או ביתאן’. יש זכות ווטו לכל אחד, שמופעלת לעיתים נדירות, ופינות קבועות שהולכות איתנו הרבה שנים ויש להן חיים משל עצמן: ‘חדשות האוכל הכשר’, ‘הנייעס של המזרוחניקים’, חדשות מוזיקת אנ”ש או הפרשניות שרי וענת.

צילום: כאן 11

מבחינתי, התכנית תעסוק בהרחבה בספר חדש לבית בריסק, במלחמות הפנימיות ביצהר, בסאגה בין אינפלואנסריות חרדיות באינסטגרם ובבעל מנגן הגוראי שהלך אתמול לעולמו. הדבר היחיד שאני ממש מעוניין לסקר ומנדי לא נותן לי: ספורט. הוא מוכן רק ענייני התעמלות ובריאות או אם יש בספורט מוסר השכל לחיים או דימוי טוב שיכול לחזק את המאזינים בעבודת ה’, אבל חדשות ליגות הכדורסל והכדורגל – נושא רלוונטי מאד לחיי הצעיר החרדי – הוא לא מוכן. כדי לדבר על זה שהפועל ירושלים לקחה גביע, אני ממש צריך לנבור בספרי חסידות כדי לנסות לברור איזה ניצוץ. אולי מכאן יתחיל עליו לחץ ציבורי כדי שיסכים.

• אתם מכינים קודם שאלות או זורמים בשידור?

לא מכינים שאלות, אבל מחליטים על איך למסגר כל אייטם, מה שקובע את ‘המוזיקה’ של כל הראיון. על זה יכולים להיות ויכוחים רציניים, אבל בסוף מגיעים להסכמה. במקרים נדירים, שבהם כל אחד מאיתנו רוצה למסגר את זה אחרת, אנחנו פשוט מציבים את הדילמה לפני המרואיין עצמו – על מה יותר מעניין לך לדבר?

בראיונות שחשובים לי – נגיד מנכ”לית משרד החינוך, או הפסיכיאטרית השנויה במחלוקת טלי וישנה, או נפגעות אלימות וכדומה – אני כן כותב מראש מבנה מסודר שאני נצמד אליו. בשאר מעדיף את השיחה ואת המקריות. לכן אנחנו יכולים לתאם ראיון עם שר בתקופה סופר מתוחה של משבר פוליטי ובסוף מפטפטים איתו על אמא שלו ומתווכחים בצעקות על מסעדות דגים מומלצות ברמלה.

• ל’כאן מורשת’ הייתה כל השנים תדמית של ‘בית אבות’, תחנה ששידרה בעיקר שירי ‘הבה נגילה’ ו’שיר המעלות’. הצלחתם לגרוף רייטינג שמתחרה חזק בתוכניות הבוקר המקבילות בתחנות הרדיו החרדיות. איך זה קרה? 

ממה שאני מכיר, ואני לא מכיר יותר מדי, היו לתחנה ייעודים שונים לאורך השנים. יכול לומר שכשאני הגעתי היה ברור שאנחנו מקבלים רצועה שעושה אקטואליה קשה עוד מימיו של דוד חכם, שהוא מראיין רדיו חד ונעים, שהצליח כל בוקר להביא אליו את המרואיינים הכי מרכזיים ולהוציא כותרת אחרי כותרת – וזה המנדט שלנו.

גם היום אנחנו חלק מרצועת אקטואליה ארוכה, שכוללת את בני טייטלבוים, דב אייכלר ושורת מגישים איתו יחד. אפרת שוקרון, למשל, עושה עבודה אקטואלית יוצאת דופן בתקשורת החרדית. היו שנים ששידרנו מיד אחרי אגדת הרדיו והאקטואליה עומר בן רובי – אתה נוטל את המיקרופון ממנו והידיים שלך קצת רועדות.

היום בן רובי משדר משש עד שבע. בסוף מהפכת ‘כאן מורשת’ היא חלק ממהפכת תאגיד השידור הציבורי, ובתוך זה גם התכנית שלנו שהיא לגמרי באופי ובקו של התאגיד. למרות שיש לנו סדר יום שונה בתכלית מחטיבת החדשות הכללית – אנחנו עושים את אותה העבודה.

יש לנו סיפורים שלנו לגמרי שאנחנו עובדים עליהם כמו על כתבה, במשך שבוע או שבועיים לפני שהאייטם משודר – ככה זה בדרך כלל בנושאים “רגישים”. אין לנו כתבים, אבל יש כתבים רבים, בתקשורת החרדית וגם בתקשורת הכללית, שעובדים על סיפור בתיאום איתנו: בעיתון או באתר הם כותבים חלק מהפרטים, וחלק אחר – אולי רגיש יותר או רלוונטי למאזינים שלנו – הם חושפים לראשונה ב’מנדי ביתאן’. זו “המערכת שלנו”.

אגב, המערכת שלנו כוללת גם יועצים מקצועיים: למשל, כשאנחנו עסוקים בפגיעות של מעשים חמורים, אנחנו חיים בעולם מורכב שבו אנחנו מבינים שגם הדרך של התקשורת הכללית להתעסק בנושאים האלו ללא אזהרת טריגר וללא ליווי מקצועי – יכולה להזיק, כי יש בין המאזינים כל מיני טראומות או נקודות מבט, ולכן מלוות אותנו נשות מקצוע וגם תמיד מוצמד לשיחה פסיכולוגית או מומחית שיתווכו את הסיפור בצורה מורכבת יותר.

הנושא של ‘כאן מורשת’, בעיני, הוא קצת כמו “התפקיד של החרדים”: מצד אחד החרדים או הדתיים משמשים בתור מש”קי דת של החברה הישראלית, אנחנו אחראים על ענייני הדת. אפילו שבאבניק שכמוני מקבל פעם בשבוע או שבועיים בקשות ושאלות מחברים שאינם חרדים בנושאים דתיים – תדאג לי למזוזה, תעזור לי למצוא מקווה, תבדוק לי איפה משיגים בורקס בד”ץ, וכולי וכולי.

ומצד שני אנשים גם צריכים לחיות: להתפרנס, לרכל, לריב קצת. ‘כאן מורשת’ לאורך השנים נתפסה ככזו שמייצרת תוכן בענייני מורשת, אבל היא גם תחנת רדיו לחרדים ודתיים – שיש להם ברוך ה’ די והותר מורשת.

איך משלבים בין השניים? זה האתגר ולדעתי בשש השנים האחרונות מנהלי התחנה מצליחים לפצח אותו, וככה התחנה מזנקת בנתוני האזנה. אנשים חוזרים להאזין לרדיו. לא ברור לגמרי למה, אבל זה קורה בכל התחנות ובכל המגזרים. אנחנו עדים לזה, בכל יום מצטרפים מאזינים חדשים בלייב וגם אחרי שידור כפודקאסטים. אנחנו כבר לא משדרים רק לעשרים המכורים הקבועים שלנו, זה עשרות אלפי בני אדם.

• יש נושאים שראשי התחנה אמרו לכם מראש: בזה אתם לא נוגעים?

עיתונאי, צריך להגיד, זה תפקיד שיפוטי. לא סתם ההתקפות על התקשורת ועל מערכת המשפט מתנהלות במקביל. יש כאן את אותה בעיה במרכאות: אנשים שלא “נבחרו”, ולוקחים החלטות כבדות משקל שרלוונטיות לחיים של אלפים ושל בודדים, לעיתים חורצים דיני נפשות ממש. צריך אמונה מאד חזקה בתפקידה של העיתונות כדי לעכל כזה דבר – ולא תמיד לכולנו יש את האמונה הזו.

האמונה בתפקידו של העיתונאי מתחילה הרבה פעמים איפה שנגמר השכל. מתוקף התפקיד העיתונאי – הכל שפיט. כל הנושאים על השולחן. זה יכול להיות מתמודד חרדי ב’אח הגדול’ ויכול להיות גדול בישראל שפתח בצעקות על חבר מועצת גדולי התורה וזרק אותו מהבית. ההפרדה המלאכותית שהיתה בעבר בין גבוה לנמוך לא קיימת כבר, אנשים יושבים באופרה ולמחרת צופים במשחק כדורגל, וגם בין רכילות והתרחשות ההבדלים קרסו. אני כן אתעקש לא לפרסם ניתוחי אסטרולוגיה לפי מזלות ותאריכים.

אין נושאים שביקשו מאיתנו לא לסקר, אנחנו רדיו ציבורי אז זה פחות מקובל. דיונים על איך לעסוק באייטמים מסוימים, מאיזה זווית ומה רמת הנפח נערכים כל הזמן.

יש את סמנכ”ל הרדיו לי-אור אברבך שהוא סמנכ”ל מאד מעורב, לימור גריזים שהיא מנהלת תחנות האומר בתאגיד, ואיתי סופרין שהוא עורך ‘כאן מורשת’. האם יש נושאים שבהם אני לא אעסוק? כל נושא שיוציא את דיבתו של הציבור החרדי או חלילה יוציא את דיבתה של ישראל בעולם – לא יעלה על הדעת שאעסוק בו.

מה הבעיה? שאם קיים נושא כזה (לא קיים) ולא עוסקים בו – הדיבה כפולה ומכופלת, ולכן אין לנו ברירה אלא להתעסק בו, כדי לצמצם מעט את החילול השם.

•  איפה עובר הקו האדום שלכם? יש אייטמים שלא תיגעו בהם בשום מצב?

פעם היה לי כלל אצבע שנושאים פנימיים בתוך משפחה, בטח תוך כדי סכסוך גירושין, אנחנו מתרחקים – אלא אם כן יש החלטה של בית דין או בית משפט להפוך את זה לציבורי, כמו הכרזה על הגבר כסרבן גט וכדומה.

ברבות השנים והסיפורים, גם הכלל הזה הופר כמה פעמים. ככלל, אסור לי לעסוק באייטמים שמקדמים או מנרמלים גזענות ואלימות, ויש אחריות. אם בקורונה יש איזה כוכב שרוצה לעלות ולהסביר איך החיסונים מרעילים לנו את הילדים – זה לא יקרה.

•

•  אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את יתר עמיתך, סידרת שאלות. מסקרנות אותי התשובות שלך…  תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

כעיתונאי בראשית דרכו אתה צריך לעשות כל מיני תפקידים קשים ממש. פעם אחת שאני לא אשכח אהרן קליגר שלח אותי לעשות כתבה על משמשים. הפרי משמש.

• ממנו מייצרים ארטיק משמש…

ב’ידיעות’ כתבו באותו בוקר שהגיעו משמשים לשוק מחנה יהודה לראשונה העונה, והוא אמר לי: צא לשוק ותביא לי על זה 3000 מילה. כנראה הוא העניש אותי על איחור בדד-ליין או משהו כזה. בכל אופן אני יוצא לשוק ובמצוקה נוראית: איך אני מביא 3000 מילה על משמשים? זה היה קשוח ביותר, אבל עמדתי בזה. עד היום מדי פעם אני מחפש את הכתבה הזו במייל, כדי להיזכר בזמנים שבהם עשיתי עיתונות רצינית, חוקרת ואקטיבית.

• מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?

כמובן שהיו כמה סיפורים גדולים וחשיפות ב’מנדי ביתאן’, אבל השיאים הגדולים היו שייכים לתקופת ‘בחדרי חרדים’ – שם קיבלתי ועסקתי בחומרים קשים וראשוניים מדי יום ומדי שעה, בתנאים מערכתיים מורכבים. למשל, הפעם הראשונה שעלינו עם כותרת של אלי שלזינגר על סיפור של פגיעות  – סיפור ‘המשגיח’, שהפך את המגזר החרדי והיה התקדים לפרשות משי זהב וחיים ולדר.

• מהו סקופ חייך?

הייתי הראשון שצייץ בטוויטר שגאב”ד ‘העדה החרדית’ הלך לעולמו. 30 שניות לפני ישראל כהן. סיפור שלי.

• בעידן בו ‘נייסענים’ כותבים ‘פרסום ראשון’ על ‘הודעה לעיתונות’, זה באמת חתיכת סקופ… ספר על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה העיתונאית שלך.

פעם עליתי בכותרת על התעמרות בגננות בעיר אלעד בעמותה שהיתה קשורה לבעלי כוח בעירייה. הידיעה ירדה מאתר ‘בחדרי חרדים’ משום מה, ואני החלטתי להעלות אותה כמו שהיא לאתר ‘שיחה מקומית’, שגם אותו ערכתי. זה יצר בלגן רציני מאד במערכת של ‘בחדרי חארדים’, אבל המאבק של הגננות הצליח והסכם נחתם מולן.

ככה גם בשורת מאבקי עובדים במגזר החרדי שסיקרתי בימי ‘בחדרי חרדים’. מבקשים תגובה לאייטם, מתחילה מערכת לחצים אדירה, ומרגע שהוא עולה לאוויר – כל היחס לעובדים משתנה דרמטית. באחד המקרים במשא ומתן דרשו מהעובדים שבמסגרת ההסכם ‘יורידו’ אם האייטם מהאוויר, זה לא קרה כמובן אבל עלה אייטם על חתימת ההסכם.

בהקשר של המאבק בתוככי חסידות גור, באלימות, הטרדות, ובפוגעים שמבצעים מעשים חמורים, באפליית תלמידות ספרדיות – לראות איך אייטם מייצר שינוי זה באמת עניין מטורף. יש לי רשימה לעצמי עם סיפורים כאלה שמדי פעם אני מקריא לאשתי כדי להשוויץ – למרות שברור לכולם שיש עוד מלא משתנים, והעבודה שלך היא רק פסיק קטן. מה אכפת לי? זה כמו שאנחנו כל הישראלים לוקחים קרדיט על המצאת הווייז.

• ספר על מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.

לפני שהתחלתי לשדר, עבדתי במערכת תכנית תחקירים של ‘שטח הפקר’ ושם עשיתי תחקיר על מערכת הכשרות מפה ומשם. עד אז כל התחקירים היו על שחיתות או שכר מוגזם למשגיחים וכל מיני כאלה נושאים, שלדעתי מפספסים את הנקודה. אני רציתי לשאול את מה שבעצם כל ילד חרדי שואל: האם רבנות זה בכלל כשר?

כמובן שאני בעד כל שקל שהולך למערכת הכשרות ולדעתי צריך להוסיף ולתקצב אותה עוד, אבל כל צרכן כשרות צריך לדעת שהכשרות נשמרת. היתה עבודה מעניינת, הקלטות של רבנים וראיונות של רבנים שאוסרים לאכול רבנות, ומשגיחים שמספרים בגוף ראשון מה הם ראו. אבל השיא היה שעבדתי עם פעילות ‘צער בעלי חיים’ ושכנעתי אותן שאם הן יצליחו להראות שבמפעלי שחיטות הבשר עוברים על הלכות כשרות, זה ימיר הרבה יותר אנשים לצמחונות.

מפה לשם בסוף קיבלתי תיעודים חמורים מאד על מה שקורה בתוככי המפעל, והרגשתי לראשונה עיתונאי על-אמת. זה היה התחקיר הכי חרדי נגד הרבנות: היו שותפים אליו יותר רבנים, פוסקי הלכה ומשגיחים מאשר כאלו שמתנגדים לרבנות. אני מדבר על משהו שהולך שבע שנים אחורה. גם הסרט על הרב חיים קנייבסקי ב’זמן אמת’ עם אסף ליברמן והעורך ארנון גל, היה רגע שבו הרגשתו שאני קרוב למה שאני באמת רוצה לעשות.

• אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.

זוכר פעם אחת שעבדנו על איזה סיפור נגד פוליטיקאי בכיר, ויחצן של אותו פוליטיקאי בא למערכת להיפגש עם העורך הראשי. ידענו שאחרי הפגישה הזו האייטם כבר לא יעלה, והתחיל מירוץ שהיו שותפים לו כל העיתונאים במערכת – צלמים, עורכי שעה, כתבים ממגוון תחומים וגרפיקאית כדי להעלות את האייטם באוויר ולפוצץ אותו לפני שהיחצן יפיל לנו אותו. זו היתה הזדמנות אדירה לקחת חלק במעשה עיתונאי עצמו, שחברים לו חבורה של עיתונאים חרדים שרצו פשוט לפרסם את האייטם. אני זוכר את האושר שפרץ במערכת אחרי “שהצלחנו”. זה היה סיפוק.

• איזה הציון היית מעניק לתקשורת החרדית?

אנחנו עדיין בתחילת דרכנו, במאה שנה הראשונות של הפרויקט. כדי לשפוט כזה דבר בהקשר של תולדות העם היהודי צריך פרספקטיבה של מאתיים שנה לפחות. אני אוהב את מה שקיים. כמו כל התקשורת הישראלית הבעיה שלנו זה בעלי האינטרסים והכסף שמשלם לנו את המשכורת ורוצה לקנות לנו את הנשמה. אבל היום יש מספיק עיתונאים צעירים ורעבים שיודעים לעשות צרות. חמש מתוך עשר.

• מי הקולגה שאתה מעריך בתקשורת החרדית?

משה ויסברג ידידי, שהיה גם מורי ורבי – יחד איתו הגשתי את ‘מהדורת בין הסדרים’ במשך שנים רבות מדי יום, מהדורה שהפסיקה באופן זמני, אך לא רק שהיא הפסיקה אלא שהוא גם מגיש עכשיו פודקאסט עם איצו פלדמן, שזו פגיעה כפולה ומכופלת. שמעתי קצת מפודקסאט הבגידה הזה והם באמת יותר טובים, ככה שאפילו אין לי במה להתנחם.

ר’ אברהם דויב גרינבוים, אלטר גרובייס, איצו פלדמן, דב אייכלר. מאד מאד מוקסם משלמה טייטלבוים מ’כלכליסט’ ואשמח לבדוק האם הוא מסודר לחברותות לזמן הבא או שיש לו סדר אחד פנוי בשבילי. הידענות של שמעון ליברטי סופר ‘הדרך’, ויכולות הכתיבה החדה שלו. ואם בתקשורת הכללית: צליל אברהם. מי שלא שמע את סדרת הבת של ‘חיות כיס’ שנקראת “בית בקצה המסילה” לא ראה מה זה עבודה עיתונאית רצינית, רגישה, אחראית והכי מקצועית שאפשר להעלות על הדעת. וגם פטריוטית.

• אתם מסקרים בתוכנית הרבה גם את העולם הפוליטי החרדי. איזה פוליטיקאי חרדי אתם הכי מחבבים?

גפני ודרעי. הפרויקט הפוליטי החרדי הגדול ביותר – והמשותף.

• אלי כאחד שמתעסק הרבה בתחום החברתי, יש לך כוונות לפנות לעולם הפוליטי? אתה פוזל לכיוון?

ברמה של להעמיד את עצמי לבחירות? אין סיכוי. אני אפילו לא חוגג לעצמי יומולדת כי אנשים לא יבואו, ואם הם יבואו – זה מחוסר נעימות, שזה עוד יותר גרוע, ואם הם יבואו כי הם רוצים לבוא – זה בטח כי הם רוצים משהו, שזה הכי נורא. לאכזב.

על כל פנים אני מגיל 17 בפעילות פוליטית, כשיכולתי במסגרת מפלגתית, ושלא אז במסגרות אחרות. העבודה העיתונאית שלי היא לגמרי אידיאולוגית – בזה אני חלק מהמסורת של עיתונאות חרדית ותיקה. כל העבודה שלנו נשענת על הציווי “וביערת הרע מקרבך” ו”להציל עשוק מיד עושקו”. אנחנו כמו האלמנה שמתפרצת לבית הכנסת באמצע הקריאה בתורה, עוצרת את התפילה וזועקת מול ראש הקהל שגנב לה את הילד. יש יותר פוליטי מזה?

• אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

דוד, בתור מי שגידל וחידד דור שלם של עיתונאים חרדים, ויצר את האופציה המודרנית של תקשורת חרדית עצמאית וביקורתית, איפה לדעתך אנחנו טועים. מה אנחנו עושים לא נכון, ומה אנחנו צריכים לעשות אחרת או טוב יותר?

דוד רוטנברג: זו השאלה הכי קשה שנשאלתי עד היום במסגרת האירוח הזה, ואנחנו מדברים על 35-40 עיתונאים בערך…

בגלל הקושי בשמיעה, אני מתקשה לעקוב אחרי התוכנית ‘מנדי ביתאן’, אבל כאשר ישנם סיפורים בולטים שאתם מטפלים בהם, ברור שאני נחשף וגם מבצע פולו-אפ לא פעם. אני לא חושב שאתם טועים. למעשה, אני ממש שמח שאתם מציפים נושאים שהתקשורת החרדית הממוסדת – והיום גם רוב אתרי האינטרנט החרדיים נכנסים להגדרה הזו, לצערי – לא מטפלת בהם.

העובדה שאתם כלי תקשורת ממלכתי שאינו תלוי במפרסמים כדי לשרוד כלכלית, לצד העובדה שאין עליכם את האזיקים שכובלים את ידי התקשורת החרדית, מרצון, מאונס או בגלל הנטל הכלכלי – זה היתרון הכי גדול שלכם ואותו אתם צריכים להעצים ולחדד כל הזמן. או בקיצור: לנשוך הכי עמוק שאפשר.

כך תבדלו את עצמכם משתי התוכניות שמשודרות בשעות המקבילות ותעניקו למאזין החרדי משהו שהוא לא מקבל בשום מקום אחר, זאת לעומת התוכניות האחרות, שנותנות ‘עוד מאותו דבר’ שצרכן התקשורת מקבל ביומונים, שבועונים, אתרים ובתוכניות הרדיו האחרות.