1.
מסופר על חסיד בשם זלמן, שבא לפני רבו ושיתף אותו במה שמטריד אותו בימים אלו. הוא אמר: “רבי, אתה חייב לעזור לי, יש לי בעיה של גאווה, תציל אותי, אנא!”
שמחה מקיר לקיר: מה סיפר משה ליאון לגדולי ישראל בב”ב?
ענה לו הרבי: “תראה, מה שאתה מבקש ממני פה – הוא דבר מסובך מדי, אני לא יכול לשלוף לך תשובה ככה מהשרוול, תשב ליד הבימה, בינתיים אחשוב על זה, וכשתהיה לי תשובה – אקרא לך”.
אחרי זלמן נכנס יהודי אחר לרבי ושטח גם הוא בפניו את כל אשר עובר עליו בתקופה האחרונה: “יש לי בעיות עם רשות המיסים. לטענתם, לא דיווחתי על כל הכנסה שהייתה לי. אני לא יודע מה לעשות”.
“אל תדאג”, אמר הרבי, “הגעת בדיוק בזמן. יש יהודי בשם זלמן, שיושב ממש פה בבית מדרשנו על יד הבימה, והוא מומחה גדול לענייני מס. תתייעץ איתו.”
כשהלה ניגש אל זלמן וביקש ממנו עזרה ולא שכח לציין, כי הרבי שלח אותו, חשב זלמן, שנפלה כאן טעות.
“מה אני מבין בענייני מס?!” – אמר בפליאה – “בוא נלך לרב לברר את העניין”.
כשנכנסו השניים לחדר, הפנה זלמן את תמיהתו: “מה קורה פה, למה כבוד הרב שלח אליי את היהודי הזה?”
הרב תמה אף הוא: “מה זאת אומרת, אינך מבין בענייני מס הכנסה?”
“לא!” זלמן השיב מיד.
“טוב, נראה שטעיתי” – קבע הרב. “תחזור לשבת ליד הבימה, אני כבר אקרא לך…”
חלפו כמה רגעים, ולפתע ניגש אל זלמן יהודי אחר וביקש ממנו הלוואה.
גם הפעם זלמן היה נבוך ושאל את החסיד: “איזו הלוואה בראש שלך, אני בקושי מצליח לדאוג לעצמי, למה פנית אליי?!”
“הרב הפנה אותי אליך. הוא אמר שאתה עשיר גדול”, ענה היהודי.
זלמן כבר לא ידע את נפשו ושוב הזדרז לחדרו של הרב. כשהוא נכנס, הסתכל עליו הרב במבט מופתע קצת: “אתה לא עשיר?”
“לא” – ענה זלמן.
תיכף אמר לו הרב: “נראה שטעיתי. לך תשב על יד הבימה, אני כבר אקרא לך.”
כך עברה לה שעה, שבה כל כמה דקות ניגש יהודי אחר, שופך בפני זלמן את צרותיו ומבקש עזרה בטענה, כי הרב קבע שהוא האיש המתאים ביותר לעזור בעניין…
חסיד אחד שמע, שזלמן הוא תלמיד חכם גדול ובוודאי יוכל לומר לו כמה פעמים מוזכר ‘עקביא בן מהללאל’ בש”ס. השני שמע מהרב, שזלמן חזק פיזית, אחר שמע שזלמן מבין גדול ברפואה וכן הלאה והלאה.
כחלוף פרק זמן נוסף נכנס אצל הרבי יהודי עם שאלה בהלכות טריפות. הוא סיפר לרב, ששחט בהמה ומצא, שיש לה סירכא בריאה, ואינו יודע מה הדין – כשר או טרף… גם היהודי הזה התבקש מהרב לצאת מהחדר ולשים את פעמיו לכיוון זלמן – “ההוא שיושב על יד הבימה”.
זלמן החליט לשים לזה סוף, וכשראה את ‘המבקש התורן’ יוצא מחדרו של הרבי, כבר צעק לו מהבימה: “אל תטרח, תחכה שם, אני כבר מגיע אליך”.
שוב התפלא הרב: “גם לפסוק דינים של טריפות אתה לא יודע?!”
“לא!” אמר זלמן את התשובה הקבועה. “לא זוכר מתי הפעם האחרונה שפתחתי שולחן ערוך”.
הרבי הרים מעט את קולו וקרא לעבר זלמן: “תסלח לי, ר’ איד, אתה באת לבקש עצה על גאווה?! ראש – אין לך. כסף – אין לך. כח – אין לך. תורה – אין לך. איזו עצה אתה רוצה, מאיפה יש לך בכלל גאווה?!”
2.
מה שמתחזק ריב ומדון בין אנשים היא מידת הגאווה. היא הגורמת לכך שכל אחד מתקבע בעמדתו, לא זז ולא נע לבל ישפיל את עצמו, וגרוע מכך – ירומם את חברו.
לו היינו חיים על-פי העובדה, שמעמד כולנו שווה, לא הייתה לנו בעיה להקשיב באמת אחד לקול רעהו, וממילא לא פעם אף להגיע להבנות.
חג הסוכות מסמל את הדרך שבה יש לנהוג בין אדם לחברו. בשבוע של חג הסוכות כולנו יושבים באותה סוכת ארעי, בלי הבדלי מעמדות בין עשירים בעלי בתים מפוארים לבין עניים מחוסרי דיור. כשאין הבדלי מעמדות, אין מקום לשנאת חינם בין אחים. כשאין האחד מרגיש מרומם יותר מחברו, והכל מבינים, כי בני איש אחד אנחנו – בני ישראל, אין מקום לקיטוב ולפילוג.
3.
החג היחידי שבו התורה מצווה פעם אחר פעם אחר פעם – שלוש פעמים, להיות בשמחה, הוא חג הסוכות. האחדות חביבה על הקב”ה ושמחה מתוך אחדות על אחת וכמה, בשבעת ימים אלה, שהם סמל האחדות, אפשר להגיע לשיא השמחה והאהבה, וכפי שאומרת המשנה במסכת סוכה: “מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו”.
הלוואי, שאחרי החושך הגדול שבא עלינו לרעה בעיצומו של יום הכיפורים, יבוא אור גדול בחג הסוכות הבא עלינו לטובה, והקב”ה יפרוס עלינו את סוכת שלומו, סוכת רחמים וחיים ושלום, אמן.