עורך המגזין שהמילים “אני הבן של…” פתחו לו כבר הרבה שערים

אברהם מרדכי וינשטוק, אנו מתכנסים במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. ספר קודם כל קצת על עצמך מהזווית האישית: איפה גדלת? מי המשפחה שלך? 

במובנים רבים, השאלה השנייה בעצם משיבה על הראשונה – גדלתי בחיק המשפחה שלי. זו לא רק קלישאה במובן הפשוט, שהרי כמעט כל אחד גדל בחיק המשפחה, אלא גם במובן של הגדילה והצמיחה שהביאה אותי למקום שבו אני נמצא כיום.

את אבי הסופר הרב יאיר וינשטוק אין כמעט צורך להכיר לאף קורא חרדי. הקילומטראז’ הארוך שלו בעולם הספרות החרדית, שבמובנים רבים הוא ממייסדיו בצורתו הנוכחית, מדבר בעד עצמו. ילדיי לצורך העניין – ולא רק הם –  עדיין קוראים באותה הנאה שבה קראנו אני ובני גילי את ספריו הראשונים, כמו ‘קשר גורדי’ ו’בלתי הפיך’, ובמקביל את ספריו הנוכחיים כמו הסיפור ‘מטרות רווח’ שמתפרסם כיום במגזין ‘בקהילה’.

השורשים הספרותיים במשפחה הולכים עוד דור ואולי שניים אחורה, לפחות.

ראשית כל, סבו של אבי, הרה”צ רבי מרדכי דוד וינשטוק זצ”ל, כונה בירושלים של פעם ‘ר’ מוטל שרייבר’ מהסיבה הפשוטה שהוא היה סופר באותם ימים שבהם עיקר הכתיבה לה נדרשו בני ירושלים היתה מכתבים מסוגננים היטב, בדרך כלל למטרות גיוס כספים. הוא אף עבד בצורה מסודרת במקצוע הזה במשך תקופה ארוכה בחייו, כסופר של ‘כולל פולין’, אצל חמיו הרה”ק רבי דוד’ל בידרמן זי”ע, שהיה ראש הכולל בארץ הקודש.

מצד שני, זו סבתא, אמו של אבי, הסופרת שפרה וינשטוק-אשכול ע”ה. היא כבר כתבה פרוזה ייחודית ושירה מלאה טעם ונוגעת ללב. את הסבא רבי מרדכי דוד זצ”ל, לא יכולתי כמובן להכיר שכן הוא נפטר כבר בשנת תשי”ד. לעומת זאת גדלתי על ברכיה של סבתא ויכולתי לראות יותר מפעם אחת איך שיר נכתב בתוך רגע אחד של השראה, אפשר היה לראות איך הרוח נחה עליה ואיך בתוך כמה רגעים מגיע לאוויר העולם לשיר מחורז ומנוקד בכתב יד מסוגנן ומלא חינניות.

גם בעלה, סבי הגה”ח רבי שלמה מנחם וינשטוק זצ”ל, תרם את כישרונותיו הברוכים לעולם הספר היהודי בעבודה רבת שנים כעורך ב’מוסד הרב קוק’.

מצד אמי, אלו הסבים הרב שמואל קלירס ז”ל, אחד היהודים הפיקחים והמיושבים שיצא לי להכיר בימי חיי, וחותנו הרה”צ רבי אשר פריינד זצ”ל, שזכיתי כילד ונער לגדול בביתו ולראות מקרוב דמות ענקים של יהודי שראשו בשמים ובכל זאת הוא עצמו עסוק, למרות גילו המבוגר ומעמדו המכובד, בעשיית חסד בגופו ממש.

ואיפה למדת?

משמים רצו שאזכה להכיר את כל צדדיו של העולם החרדי, וכך למדתי בישיבות ליטאיות. תחילה בישיבת ‘תורת רפאל’ אצל הגה”צ רבי חיים קוק, אחר כך בישיבת ‘מאור התלמוד’ ברחובות, ומשם עברתי לישיבת מיר, שבה המשכתי גם כאברך במשך מספר שנים לאחר החתונה.

איך אברך כולל מגיע אל עולם התקשורת? מה גרם לך, בעצם, לעסוק בעיתונות?

ב’מיר’ עשיתי את הצעד הראשון, שכעבור כמה שנים יביא אותי לעולם העיתונות.

בעצם, לא ממש חשבתי לעסוק בעיתונות או בתקשורת. מה שמשך את ליבי היה עולם העריכה התורנית. אם לחדד, עולם של כתבי היד. הייתי קורא בהנאה מרובה את התיאורים של כתבי היד ששימשו את העורכים ב’מוסד הרב קוק’ לצורך הדוגמא, או בקבצים של ‘מוריה’ מבית ‘מכון ירושלים’.

בנעוריי ממש השתוקקתי לעסוק ביום מן הימים בעריכה כזו, שתביא אותי לגעת מקרוב בכתבי יד של רבותינו הראשונים או האחרונים.

מפה לשם, עוד כבחור הגעתי למכון ‘המאור’ של הרב דניאל ביטון, שם עבדתי בהוצאה-לאור של מהדורה מחודשת של ארבעה טורים. דרך הרב ביטון הכרתי את מו”ל ‘בקהילה’ כיום הרב לייבל פפר, שגם הוא מגיע בעצם משדה העריכה התורנית ורשום על עשרות הפקות ייחודיות בעולם הספר התורני, כמו ההדרה המחודשת של ספרי מהרא”ל צינץ וש”ס ‘ושננתם’.

מארבעה טורים עברתי לש”ס ‘ושננתם’ שחסה גם הוא בצל כנפיו של מכון ‘המאור’, ומשם התחלתי לעבוד עם הרב פפר, שבשלב מסוים נכנס לעולם העיתונות ולימים רכש את ‘בקהילה’.

מי קלט אותך בעולם התקשורת?

את הצעדים הראשונים בעולם התקשורת עשיתי ב’המבשר’. לשם נכנסתי דרך העריכה התורנית, כשאני משתתף בגיליון ‘תורני’ שהוציא ‘המבשר’ כבר בשבוע הראשון להיווסדו. כשאנחנו מדברים על מי – זה הרב אברהם רכטשפר, מהכוחות הוותיקים בעולם העיתונות החרדית, שמשמש כמנהל המקצועי של ‘המבשר’ עוד מהימים שהיה זה עיתון נטול שם, ועד עצם היום הזה.

ואיך התרחש המעבר מ’המבשר’ ל’בקהילה’?

עם המון סייעתא דשמיא. זה לא משהו שחשבתי עליו או שאפתי אליו בראשית דרכי, והוא התרחש בשלבים. הזכרתי כאן את הקשר ארוך השנים שיש לי עם הרב לייבל פפר. בשלב מסוים, במקביל לעבודתי ב’המבשר’, שם הייתי פרילנסר, התחלתי לערוך לבקשתו מוסף תורני שבועי שצורף ל’בקהילה’ – ‘תבונות’.

זה היה מוסף ייחודי במינו והוא יצא לאור במשך שלוש וחצי שנים, עד שהחלפנו אותו במאסף העלונים שאנחנו מוציאים לאור כיום במסגרת ‘בקהילה’ – ‘חיכו ממתקים’.

מתי קיבלת את המינוי של עורך מגזין ‘בקהילה’ והתיישבת למעשה על כיסא די מוכר לי…

בקיץ שלפני שבע שנים, קודמי בתפקיד אברהם דוב גרינבוים, עמד לעזוב. אז התבקשתי על ידי הרב פפר, לבוא למלא את מקומו. אני מוכרח לציין שחששתי מאוד, כי היה עליי לעבור מעריכה תורנית לעריכה מגזינית, שהיא שונה בכל קנה מידה. מה שהניח את דעתי היו הכוחות שלצידי, אם עמיתי שלמה קוק שהצטרף במקביל אליי ל’בקהילה’, ואם אלתר גרובייס ואהרן קליגר שעדיין היה אז חלק מהצוות שהפך את ‘בקהילה’ למה שהוא כיום.

ובהקשר לכיסא שלך. אני מפעם לפעם מעלעל בארכיון ‘בקהילה’ ומשתאה שוב ושוב למקרא המגזין שנשא באותם שנים את השם ‘קולות’ ושאותו ערכת בשעתו בטוב טעם ודעת. על פי רוב אני נזכר בהנאה שהיתה לי כשקראתי את ‘בקהילה’ של אותם ימים בקונספט הייחודי שלו באותם ימים אהובים.

כבן של סופר ובעל טורים, לא חששת מההשוואה לאבא? בכל זאת נעלים גדולות מאוד… 

אני שמח ונהנה לעמוד בצילו של אבא, ובדרך כלל זה המשפט הראשון או השני שאני מציין בכל פעם שאני עושה היכרות עם מאן דהוא. המילים “אני הבן של…”, פתחו לי כבר הרבה שערים ואני מאחל לעצמי שימשיכו לפתוח עוד שנים רבות.

זה מסקרן אותי. כשבאת ואמרת לו: ‘אבא, אני מתחיל לעבוד בעיתון’. מה הוא הגיב? אני פשוט יודע שאם אחד מבניי היה אומר לי את המשפט הזה, הייתי אומר לו: משוגע, תברח… למזלם הטוב, הם בחרו בעולמות שהם הכי רחוקים מעיתונות.  

למען האמת, את החיבור הראשון לעולם העיתונות עשה עבורי אבא. הוא רצה לסייע לי בפרנסה – הייתי אז אברך כולל – והוא שקישר אותי עם ידידו הרב רכטשפר בימי הבראשית של ‘המבשר’. בפועל, לא אני ולא הוא חשבנו שמכתיבת טור על הדף היומי במוסף התורני של המבשר, אגיע לעריכת מגזין בקהילה, אבל לא אנחנו מנהלים את העולם…

היום אתם עובדים באותה אכסניה, אתה גם עורך אותו?

עם הוותק והיכולות הספרותיות שלו, הטקסטים שלו מגיעים ברמת הגשה וגימור כל כך גבוהות שהדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שאני ‘מביא אותו לבית הדפוס’. עם זאת, הזכות והיכולת שלי להיעזר בו בעבודתי, אם בעצה, אם בהשראה ואם גם במשימות שונות שהוא מקבל על עצמו כחלק מהעבודה השוטפת של העיתון, הן דבר שלא הייתי מוותר עליו בשום פנים.

•

אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את עמיתך, סידרת שאלות – והתשובות שתענה מאוד מסקרנות אותי… ספר על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה שלך.

מאחר שבאתי מעולם העריכה התורנית, ובמקביל אני שולח יד גם בכתיבה ועריכה ספרותית, אני מעולם לא מרגיש או פועל ממש כעיתונאי מן השורה. אמנם אכן ראיינתי במשך השנים כמה דמויות מסקרנות ממש – כמו למשל הגאון רבי לוי יצחק הלפרין זצ”ל ראש המכון הטכנולוגי-הלכתי, בראיון שבו הוא ביצע כעין ‘סיכום’ לעבודתו רבת השנים – אבל בסופו של דבר, אני לא מרבה לעסוק בכתיבה עיתונאית ומתמקד יותר בעריכה או בכתיבה. סיקור אירועים, הוא תחום שכמדומני מעולם לא ממש השתתפתי בו.

עם זאת, אני נזכר כעת באירוע אחד שבו כן השתתפתי כעיתונאי מסקר. זה היה בהלוויית קדושי טולוז בהר המנוחות. נשלחתי לשם על ידי כלי תקשורת שמעולם לא עבדתי איתו לפני או אחרי אותו אירוע. אני זוכר שהתפרקתי ממש בעת ההספדים, ומשם בעודי מוחה את הדמעות, היה עליי לנסוע למערכת העיתון ולכתוב את הרשמים הכואבים. באותו מקרה זו היתה כתיבה נוטפת דמע בצורה מאוד לא קלישאית.

תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

כאמור, את הצעדים הראשונים שלי בעולם התקשורת עשיתי יחד עם הצעדים הראשונים של ‘המבשר’. הרגע הזה שבו המדור הראשון שכתבתי לגיליון התורני הראשון של עיתון שהיה לו זה השבוע הראשון לצאתו לאור עולם, הפך לאותיות מודפסות על נייר עיתון, היו מרגשים ובהחלט בלתי נשכחים. עבדנו על אותו גיליון מספר שבועות וברגע שהוא הפך לעובדה מוגמרת, הבנו שכעת אנחנו כלי תקשורת כשאר כלי התקשורת, ושמכאן והלאה לא תהיה לנו עוד כזו פריבליגיה של עבודה במשך מספר שבועות על גיליון בודד.

מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?

לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיא, אבל אני מחזיק פינה חמה במיוחד לז’אנר ‘מסע בשניים’ שחידשתי עם עמיתיי. תחילה ידידי אלתר גרובייס, וכיום עם יצחק (איצו) פלדמן.

עם המשפיע ר’ איטשע נעמענוב בברינואה, למרגלות שער טיטוס, ובגומחה בוורמס

במסגרת הז’אנר הזה ביקרנו כבר במקומות שונים ומשונים ברחבי העולם – בשניים. לעולם אין לדעת מה יפגוש אותנו או את מי נפגוש. כך, למשל, בפרק שכתבנו על מנהטן, יצא לנו לפגוש ולשוחח עם זקן ראשי הישיבות בארה”ב דאז, הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ”ל. בפרק שכתבנו על ישיבת תומכי תמימים בברינואה שבצרפת, זכינו לפגוש את המשפיע האגדי רבי איצ’ע נענמנוב שנתן לנו לקח מוסרי-חסידי מהדהד וכן הלאה.

מהו סקופ חייך?

אני פחות מתחבר להגדרות בומבסטיות. אבל אם אנחנו מדברים על סקופ גדול ומשמעותי, זו לכאורה כתבה שאני מפרסם במגזין החג הנוכחי של בקהילה, ובה אני מבקר בקטקומבות היהודיות של רומא. אלו מערות קבורה שהוצלו בתהליך מורכב ואפשר גם לומר חשאי וסגורות לציבור הרחב בשלב הזה. לפני כחודש פנה אליי גורם בקהילה היהודית של רומא והעניק לי הצצה למקום המפעים הזה, שבו ניתן לגעת בידיים בהיסטוריה יהודית לא ידועה ולא מוכרת מימיו של טיטוס הרשע והשבויים היהודיים שהגלה לרומא. בגיליון החג הנוכחי אני חולק עם קוראי ‘בקהילה’ את התגלית המרתקת הזו.

ספר על מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.

עמית שאני מאוד מעריך, פנה אליי כדי לחלוק מחמאה על התמהיל המדויק של מגזין ‘בקהילה’ שאני עורך. לקורא הממוצע המילה תמהיל כמעט לא אומרת כלום. מאידך, לעוסקים במלאכה ידוע עד כמה על תמהיל נכון יקום או יפול עיתון. ישנו, אפוא, חוסר פרופורציה בין העבודה הרבה המושקעת בנקודה החמקמקה הזו ובין ההערכה שלה היא זוכה.

אנקדוטה מיוחדת מהשנים בהן אתה בתקשורת.

במסגרת ‘מסע בשניים’ נסענו פעם איצו פלדמן ואני לבקר בקהילות ‘שו”ם’ העתיקות במערב גרמניה. בעבר אלו היו ערים קטנות שבהן קהילות יהודיות בעלות משמעות חשובה, כיום הן ערים גרמניות שבחלקן כמעט לא מודעות לעבר היהודי העשיר שלהן. ובכל זאת, כשביקרנו בשפירא, וורמייזא ומגנצא  – כיום: שפייר, וורמס ומיינץ – גילינו שהן נבחרו כאתר מורשת עולמית של ‘אונסקו’ ממש מספר שבועות לפני שהגענו לבקר בהן, ושהגרמנים מתגאים פתאום מאוד בעבר היהודי העשיר שלהם.

להסתובב עם איצו ברחוב וורמייזא ולהיבלע בתוך הכוך המשוחזר שבו לפי המסורת נבלעה אימו ההרה של רש”י, רגע לפני שהיא נרמסת בידי מרכבה דוהרת, זו אנקדוטה מיוחדת בהחלט.

במקרה אחר, עוד בשנים בהן עבדתי ב’המבשר’, נשלחנו פעם למרינבאד כדי לנסות ולשחזר את העבר היהודי העשיר של עיירת המרפא הזו, אליה הגיעו אדמו”רים, רבנים וראשי ישיבות מכל רחבי אירופה. מפה לשם קלטנו שהמלון שלצידו החנינו את הרכב, הוא זה שבו התכנסה הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בשנת תרצ”ז.

כעת, אנחנו בצ’כיה, עם פערי שפה משמעותיים ובעיקר אפס יכולת להסביר לפקידי המלון מה בעצם קרה במקום לפני קרוב לשמונים שנה. אבל אז מתברר שלפקיד הקבלה שמולנו יש דווקא חוש היסטורי מפותח והוא ידע להוביל אותנו לאולמות של המלון שבהן נערכו הוועידה והדיונים הסוערים שלה בימים שבהם אגודת ישראל התלבטה איזו עמדה להציג לקראת המדינה שבדרך.

אפשר להבין שהמלון שופץ כבר כמה פעמים ברבות השנים, ובכל זאת לעמוד על אותה במה שעליה ישבו כל גדולי ישראל פחות משנתיים לפני פרוץ השואה, ברגעים האחרונים ממש של אירופה היהודית המפוארת, הניע שריר נסתר בלב.

איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית?

רבים וטובים. ראשית את עמיתי שלמה קוק. אני זוכה לערוך לצידו את בקהילה כבר כמעט שבע שנים ועדיין מתפעל מהמקצועיות והחוש העיתונאי החד. ביחד אנו משתדלים לבסס את הקו הערכי והמקצועי של ‘בקהילה’. אני רוצה גם לאזכר את הזכות שיש לי לעבוד לצד וותיקי ובכירי עולם התקשורת החרדית, הזכרתי כבר את אבי הסופר הרב יאיר שליט”א, הפרשן הוותיק שאין בדומה לו יעקב ריבלין, סופר הנשמה הרב יעקב ב. פרידמן, אגדת העיתונות יצחק הורוויץ וצביקה יעקבזון שלא מפסיק להחכים אותי.

מחוץ ל’בקהילה’, אזכיר את מי שיש לי אליהם הכרת הטוב מיוחדת. עמיתי הרב אברהם דוד גרינבוים מעיתון ‘הדרך’, שבימיו ב’בקהילה’ לימד אותי את סודות העריכה העיתונאית. אלתר גרובייס ברוך הכישרון וטוב העין שהיה לצידי ברגעים שבהם קיבלתי לידיי את מגזין ‘בקהילה’ ועמדתי לטבוע. כיום הוא עורך בכישרון העצום הזה את ‘קולמוס’ של ‘משפחה’ והפך אותו למוצר דגל. והמפיק אהרן קליגר שלימד אותי יותר מפרק אחד על מה משיגים באמצעות נחישות מברזל.

מה הציון שהיית נותן לתקשורת החרדית?

בעיניי, התקשורת החרדית פועלת בשדה כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד אנו אמורים להביא לקוראינו את מיטב החדשות והסיפורים העיתונאיים בלי כחל ובלי סרק. מצד שני, אנו אמונים על איסורי לשון הרע, חרדים לצניעות הזולת ורגישויותיו וכמובן נדרשים לשמור על רמה רוחנית גבוהה, על מנת שהעיתונים יוכלו להיכנס לכל בית חרדי.

היכולת להדס בין כל הדרישות הסותרות האלו ועם כל זאת להוציא מוצר שהוא גם ראוי מבחינה עיתונאית וגם יכול להיקרא על ידי כל קורא, זו חכמה מיוחדת. רוב העיתונות החרדית, כל כלי תקשורת וסגנונו שלו, עומדת במשימה הזו בצורה הראויה לציון ולהדגשה.

•

אתה גם בעל טור קבוע וגם עורך. מה אתה אוהב יותר – לכתוב או לערוך?

כולם היו בניי. אני מאוד אוהב לכתוב ולהביע את אשר על ליבי. אבל לא פחות מכך לעמוד מול האתגר השבועי שבו אני נדרש להתחיל שוב את המשימה מאפס. ביום רביעי בערב, רגע אחרי שהחלק האחרון יורד לדפוס. למעשה,  12 שעות כמעט לפני שהגיליון הטרי מגיע לידיו של הקורא הראשון, אני כבר נדרש להסתער על הדף החלק שמולי ולחשוב מחדש – מה תהיה כתבת השער בשבוע הבא, את מה נבליט, על איזו משימה נתלבש בכל הכוח, מה אנחנו רוצים להשמיע, אלו סיפורים כדאי להביא לעיניו של הציבור.

בענף שלנו, אין רגע שבו אנו יכולים להישען אחורה בסיפוק ולדעת שהשלמנו את המשימה – כל סוף הוא מיד התחלה חדשה. ומצד שני, יש סיפוק רב מהידיעה שהציבור הרחב רואה בנו מוצר שהם יכולים לסמוך עליו ולהכניס הביתה ללא כל פקפוק. זהו אם כן החלק שבו העריכה מעניקה לי סיפוק מיוחד.

ובכל זאת, בסופו של דבר, אין שום דבר שמשתווה לכתיבה של סיפור. לצערי הרב, מקוצר הזמן אני כמעט לא מגיע לכתיבה שכזו וצר לי על כך, אבל רגעי היצירה האלה, הם החדווה שבמלאכתנו בהתגלמותה.

ספר לי, לטובת מי שלא מכיר, על הטור הייחודי שלך. 

זהו מדור בן שלושה חלקים שמופיע בעמודים האחרונים של מגזין בקהילה ומכאן קיבל את השם המתבקש ‘סוף הדרך’. הטור העיקרי, עוסק על פי רוב בנושאים היסטוריים, עם הקבלה כלשהי לימינו אנו. לעיתים בהקשר למאורעות השעה ולעיתים בצורה מרומזת יותר.

כשמגיעים חודשי אלול ותשרי אני עובר לעולם השירה והפיוט של קדמונינו, בסדרות שהתחבבו מאוד על קוראיהן. בנוסף יש במדור הזה עוד שתי פינות קצרות יותר האחת ‘שיעור לשון’ שבה אני בוחר בכל שבוע מילה – בדרך כלל מאלו שבכותרות, ומשתמש בה כדי להביע אמירה קצרה וקולעת ככל האפשר. פינה אחרת במדור הזה נושאת את השם ‘תמונה אחת’ ובה אני בוחר בכל שבוע תמונה אחרת, לעיתים עם הקשר לענייני השעה, לפעמים ארכיונית ולפעמים בהקשר לנושא המרכזי שבו אני עוסק, ומתמקד בה.

אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

אקח את חילוף התפקידים עד הסוף – היית רוצה להתחלף איתי ולחזור למלא את התפקיד הקודם שלך, כעורך מגזין ‘בקהילה’?

דוד רוטנברג: כאשר התחלתי לערוך את ‘קולות’ של ‘בקהילה’ לפני 20 שנה, זה היה שונה מאוד מהיום: כמעט ולא היו לי כותבים. למעשה, רוב הכותבים שלי היו כותבות. זה לא כמו עולם התקשורת החרדי היום, שיש בו כמה יומונים, שבועונים, חינמונים, אתרי אינטרנט ומגזיני נישה, בהם עובדים מאות כותבים.

הכותב הבולט אז היה יצחק הורוויץ – שהציבור לא מכיר מספיק את אישיותו המיוחדת, בשל צניעותו (ניסיתי, כמובן, לארח אותו במסגרת זו, אבל לפי שעה זה לא צלח).

גם האינטרנט היה באותם ימים בחיתולים. למעשה, זה היה דור ביניים: יצאנו מהימים של ה’חדר חושך’ והפרדות הצבעים, אבל עדיין לא הגענו אל הארץ המובטחת שיש היום, מכל הבחינות.

סיוט אחד מתמשך היה לי עם שני בעלי טורים שכתבו במוסף: קובי אריאלי וחיים גרינבוים. שניהם מוכשרים שאין לתאר, אבל אם היה חוק שאוסר להתעלל בדד-ליין ובעורך עייף ומותש מיום עבודה, שני אלה היו מבלים בצינוק ימים רבים. לא פעם נאלצנו להכניס מודעה במקום הטור שבושש להגיע, משום שמהדפוס כבר איימו שלא ידפיסו את העיתון.

גם מגזיני החגים ומוספי החג המיוחדים – שבאמת היו אז מיוחדים – למרות שהיו רזים יותר מאלה של היום, גרמו לי להגיע אל החג על הגחון.

לכן, התשובה המיידית שלי היא – לא. מצד שני, אני מספיק בעל ניסיון כדי לומר: לעולם אל תאמר לעולם לא.

מי יודע, אולי בתאריך עגול והיסטורי של העיתון, אני ובנימין ליפקין נשוב ונשתף פעולה בעריכת גיליון מיוחד…