גרובייס, ישראל גרובייס: גווייה על מפתן דלת של עורך מוסף תורני
ישראל אלטר גרובייס, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. מצד אחד אתה מוכר לקוראי השבועונים החרדיים, אבל מצד שני, הרבה מאד לא באמת מכירים אותך. אז אני אבקש ממך מה שאני מבקש מכל האורחים – תספר תחילה על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך, איפה למדת.
אתה מזכיר לי סיפור שאיתו אני פותח כל שיעור בכתיבה יוצרת. בפעם הראשונה שפגשתי את העורך המיתולוגי של ‘משפחה’ ר’ משה גרילק זצ”ל, הרגשתי שאני חייב לשאול אותו משהו. בעיניי, הוא היה אחד הכותבים הטובים. חוץ ממאמרי פובליציסטיקה, הוא היה גם סופר מיוחד שהתחבא מאחורי שם הצללים ח’ אליאב.
אני עוד זוכר את עצמי כילד יושב על הספה עם דפיקות לב הולמות, קורא את המותחן שלו ‘בין קורי עכביש’. הדבר הראשון ששאלתי אותו, זה: ‘איך אתה מצליח לסחוף את הקוראים שלך כבר מהעמוד הראשון?’ ר’ משה צחק ואמר: “אגיד לך את הכלל הראשון – סיפור טוב, מתחיל עם גווייה מתה על מפתן הדלת’ – כבר בעמוד הראשון הקורא שלך צריך להיכנס לקצב”.
לענייננו, בא נגיד שהדבר האחרון שמעניין את הקוראים, זה באיזה חיידר וישיבה למדתי, או באיזו שנה נולדתי.
אז בא נראה אותך מכניס אותנו לקצב…
לא פשוט. אבל אספר לך משהו שקורה לי בהרבה ראיונות: אני מציג את עצמי, ואז אני שם לב שהמרואיין שלי מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר את השם ‘גרובייס’… לפעמים – כשמדובר בתלמיד-חכם או דמות רבנית – אני ממש צריך להחזיק את שרירי החיוך. הילדים של היום כבר לא יודעים, אבל לפני שני עשורים היה מותג מפורסם של סרטי ילדים, שגם מבוגרים היו חוטאים בו ב’הצצה’ – של בן דוד יקר שלי, יהודה. בקיצור, הוא כבר בנה את המותג, ועשרים שנה אחרי אני משלם את המחיר…
ואכן כשאני מתבונן לאחור, המשפחה שלי, לא הייתה כותבת במובן הרגיל של המילה. הסביבה שלי השתמשה במדיומים שונים להעברת מסרים. באמצעות דיבור, שירה, חריזה, בדחנות, ציור. אבא שלי למשל, משתמש במילים מדוברות כדי להשפיע. הוא המשגיח הרוחני של ישיבת פיטסבורג באשדוד מאז הקמתה.
מה שמעניין, שגדלתי במקום די רחוק מכל ההוויה התקשורתית. מגיל ארבע אני נטוע בתוך החממה הגוראית של רובע ח’ באשדוד. מדובר במין אינקובטור חסידי סגור. אמצעי התקשורת העיקרי היה ‘המודיע’. רדיו היה בל-ישמע ובל-יוזכר, כשהיינו עולים לאוטובוס הורגלנו לסתום את האוזניים (בקושי-בקושי במלחמת המפרץ התירו לנו גל שקט). את ‘השבוע’ ו’משפחה’ קראנו רק כשנסענו לסבתא בחיפה. שלא לדבר על אמצעי תקשורת רחוקים יותר. אפילו את סרטי ‘גרובייס’ כמעט לא ראיתי.
למדתי והתחנכתי במסלול הגוראי הרגיל. החיידר נקרא ‘לב שמחה’; גם הישיבה קטנה נקראה ‘לב שמחה’ והיא הייתה בערד; הישיבה גדולה נקראה ‘חידושי הרי”ם’ בתל אביב; והכולל הראשון בירושלים נקרא על שם ה’בית ישראל’… ובכל המקומות הללו למדתי גם בספר ‘שפת אמת’ ובכתבי ה’אמרי אמת’…
כשאני חוקר קצת לעומק, אני מבין שכן יש בי משהו גנטי. היה לי מקור השראה חשוב. זה סבא-רבא שלי. נולדתי כמה שנים אחרי שהוא נפטר, אבל האגדות עליו מחיות כל מפגש משפחתי שלנו. דבר אחד ברור לי, את הגובה הפיזי ירשנו ממנו. הוא היה אחת הדמויות הצבעוניות של ירושלים בימי קום המדינה. תחשוב על חסיד לעלוב שלבוש בקפטן ירושלמי מוכתם בטבק – הקפטן הזה עוד שימש אותי לתחפושת של פורים – ומצד שני הוא בתפקיד ממלכתי של הרבנות הראשית.
הוא היה מזכירו האישי של הרב קוק זצ”ל, ומדובר על התקופה הכי סוערת שהייתה לו. קראו לו רבי שמואל אהרן שזורי-ובר. מי שקצת מכיר את תולדות המלחמות בירושלים, מתחייך (הוא מוזכר גם בספר שלך ‘מסע הרבי בארץ הקודש’, על ביקורו של הרבי הריי”צ מליובאוויטש בירושלים). סבא היה הונגרי חד לשון והבעה, והוא היה כמעט היחיד שידע לייצג את הרב קוק ולהשיב תשובות נחרצות לקנאים הירושלמים שלחמו נגד הרב.
היו לסבא שני עיתונים שבהם הוא כתב וערך. עיתון אחד ‘קול יעקב’ – שלחם חזיתית ב’קול ישראל’ של אגודת ישראל. (אגב, בשעתו, כש’האמרי אמת מגור’ היה בביקור בארץ, בסערת הרב קוק, הוא התבטא על שני העיתונים בלשון הפסוק ‘ויצא משה … את העיר … ויחדלו הקולות’).
והיה לו גם עיתון נוסף: קובץ תורני שנקרא ‘קול תורה’. הוא היה העורך ובנו היה המוציא לאור. שנים שמעתי על הקובץ הזה, עד שפעם אחת חמקתי מהישיבה, הגעתי לספריה המפורסמת של ‘מרכז הרב’ והתיישבתי לקרוא בשקיקה את ה’עיתון’ הזה. כל גדולי הדור שימשו בו כ’עיתונאים’. רבי צבי פסח פראנק, הרב אונטרמן, ה’דבר יהושע’, ה’ציץ אליעזר’ ואפילו מרן הרב עובדיה יוסף. לסבא עצמו היה מדור מיוחד של חידושים עמוקים. בא נגיד, שרוב הנכדים יותר גאים ב’עיתון’ הזה. יתכן שעוד כמה שנים הנכדים שלי יהיו יותר גאים ב’קולמוס’ שערכתי, מאשר מהפעמים שבהם ‘נכנסתי’ בדרעי או בבן גביר…
איך מגיעים מהישיבה לעולם הכתיבה והתקשורת? מה גרם לך, בעצם, להיכנס לעיתונות?
המסלול באמת מוזר. הכתיבה הפומבית הראשונה שלי, הייתה בקבצים תורניים. לדעתי, הרבה אנשים מפספסים את הדבר הזה שנקרא ‘קובץ תורני’. בעצם מדובר בעיתוני חדשות של בית המדרש. בישיבה הגדולה שבה למדתי – ‘חידושי הרי”ם’, היה ‘אוצר ספרים’ נדיר ומיוחד. היה שם עמודון שלם של קבצים תורניים. התמכרתי.
ואז החלטתי להצטרף לחגיגה. קשה להסביר את התחושה: אתה יושב בישיבה, כותב טיוטה על דף דפדפת; מעתיק שוב והפעם בלי שגיאות; קונה מעטפה, מדביק בול ושולח בדואר לתיבת דואר כלשהי. ואז מתחיל התהליך האמיתי. אתה כוסס ציפורניים במשך כמה חודשים, מברר כל יום האם כבר יצא הקובץ החדש. ואז נוסע לבני ברק לחנות ספרים ופותח את הקובץ החדש טרוף-נשימה רק כדי לזהות אם נכנסת או לא. ברוב המקרים – לא. אבל אז, הייתה פעם שפתאום ראיתי ‘מכתב למערכת’ בקובץ ‘היכל הבעש”ט’. אני זוכר את האדרנלין ששטף לי את הגוף. לא האמנתי. קראתי את המכתב הזה שבע פעמים.
בשלב זה, כבחור ישיבה, לא העזתי אפילו לחשוב על כתיבה בעיתונים, ודאי שלא ‘משפחה’. אם כי הייתה לי איזושהי פנטזיה, לכתוב מדור קבוע במוסף התורני ‘קולמוס’ שהחל אז לצאת לאור… אני זוכר אפילו איך קראתי למדור. כיום, כעורך, אני מבין שזה לא היה רעיון טוב.
אחרי החתונה, למדתי בכולל ‘יורה דעה’ בבית שמש. אבל האצבעות החלו לדגדג. חשתי צורך לערוך. באותם ימים מכון ‘עוז והדר’ הוציא את הכרך הראשון של הספר ‘בני יששכר’ על התורה. חיפשו עורכים שמבינים בספרי חסידות. הגשתי דוגמה – ועוד באותו שבוע התקבלתי והתחלתי לערוך בפועל. זה היה שיעור יוצא דופן. נכנסתי אל חדרו של הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ. אז ראיתי מה זו מומחיות. הוא עלעל במהירות, זיהה את הנקודות שאני צריך ללמוד ולימד אותי כמה כללים חשובים שמנחים אותי עד היום. (כן, במקביל לעבודתי התקשורתית אני עורך גם ב’עוז והדר’).
הפעם הראשונה שמאמר שלי הופיע בעיתון מודפס, הייתה תקופה קצרה אחרי החתונה. באותם ימים, חודש חשוון, ציינו יארצייט לאחד האדמו”רים של הדור הקודם. מישהו מהנכדים פנה אלי וביקש שאכין כתבה שתפורסם בתוספת התורנית של ‘המודיע’. כמובן שלא העזתי. החבר לא הירפה. הוא הביא הצעה מיוחדת: “אתה תכין את השלד – ואחרי שתסיים נשלח את זה ל’משגיח'”.
המשגיח שלנו, היה הרב יעקב שיינפלד זצ”ל. דמות אגדית של מחנך, מראשוני עולם הקירוב. הוא היה למדן ובקי בקבלה, אך לצד כל זה הוא היה משורר ופובליציסט אגדי. זכיתי להיות קרוב אליו וללמוד אצלו. הוא הכניס לי טעם בפיוטי הקדמונים ואהבה לפסוקי התנ”ך.
אחרי שבוע שלם שכתבתי ‘שלד’, ר’ יעקב היה עסוק מכדי לערוך אותו. הוא העביר את המאמר כמות שהוא, ובשבת פרשת נח, אני פותח את ‘המודיע’ ונרגש לראות את הכתבה של ישראל בן-דוד.
מכאן הייתה קצרה הדרך. כתבה רדפה כתבה. וב’המודיע’ כל כתבה הייתה יצירה של 6,000 מילים ברצף. הייתי מקפיד להשתתף בכל אחד ממוספי החגים. רוב הכתבות עסקו בביוגרפיות של גדולי הדורות. על כל מאמר שכזה הייתי שוקד לפחות חודש. רק למפרע אני מבין, שהדור של היום, לא ממש מסוגל לקרוא את זה…
מי קלט אותך בעולם התקשורת?
כאמור, התחלתי לכתוב ב’המודיע’. היו שני סופרים שאז היו ‘כוכבים’, שעזרו לי מאוד. הראשון הוא ר’ חנוך ריגל ז”ל, ידיד יקר שפשוט התיישב פעם לצידי, לקח כתבה שלי וביחד עימי ליטש אותה והראה לי איך עושים את זה נכון. השני היה הרב ברוך לב (‘ונפלאותיו לבני אדם’) שיום אחד התקשר אלי ואמר את המילים הבאות: “כתוב בפסוק ‘להודיע לבני אדם גבורותיו’ – צדיקים דרשו ואמרו – שלפעמים צריך להודיע לבנאדם את הכוחות שיש לו. אז אני רוצה להודיע לך – בורכת משמים ביכולת כתיבה, ובעיקר ביכולת סיפור – תנצל את זה”.
מ’המודיע’ לאן התפתחת?
“לחלק ההמשך קוראים בפולנית ‘פרנוסע’. לקח לי זמן להבין שעם המאמרים הארוכים של ‘המודיע’ אי אפשר להאכיל ילדים. חייבים להמשיך הלאה.
באותם ימים היה עיתון ‘עולם החסידות’ שהתגלגל והפך ל’מורשה’ ואז נמכר ל…’בקהילה’. מי שאשם בסדרת הגלגולים הזו, הוא הרב לייבל פפר. לא רבים יודעים, אבל לפני היותו מו”ל נחשב, הרב פפר – שמתגורר מאות מטרים מבית הוריי – הוא יזם תורני מהשורה הראשונה. הוא חתום על שורה של מיזמים כמו ‘מכון מהרא”ל צינץ’, לך תספר לאנשים שמו”ל ‘בקהילה’ הוא זה שהמציא את הרעיון של ‘ש”ס ושננתם’, ושעד היום, שעות ארוכות ביום הוא סגור עם גמרא…
מי ששידך ביננו היה ידיד יקר ואיש תבונות, ר’ אברהם דויב גרינבוים – הידידות ביננו עמוקה ואישית מכדי לפרוט אותה במילים. גרינבוים מצא את עצמו עורך של עיתון ‘בקהילה’ והוא חיפש לעצמו ‘סגן’. וכך, תוך חודשים ספורים, עברתי מכתיבה על ה’משפט צדק’ מזאלשין, לעריכת מאמריו הנשכניים של הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין… זה היה מעבר חד, מהנה ובעיקר, מפרנס”.
כן, אני זוכר את ‘מורשה’ לטובה, אני ערכתי אותו… גם גרינבוים, כמוך, הוא חסיד גור, וזו הזדמנות לברר: איך אתה מסביר שבין המושכים-בעט יש רבים מחסידי גור, בלי פרופורציה ממש לעומת חצרות חסידים אחרות.
יש לי תיאוריה מגובשת בנושא, היא קצת ארוכה… בא נחלק את הציבור החרדי בחלוקה גסה לשלישים: חסידים, ליטאים וספרדים.
לשליש הליטאי מאוד קשה להשתלב בענף התקשורת. אצלם, עצם היציאה מבית המדרש לעבודה, היא עסק מסובך. רוב האברכים האיכותיים – כלומר, הכישרונות הגדולים – ינסו לא להגיע לשם. במקרה שכן, הם יסתתרו מאחורי שמות עט. תבדוק אותי, כמעט אין כותב ליטאי חשוב שלא מתבייש לומר: כן, אני עיתונאי. אזהר בלשוני ואומר: שהליטאים שכן עושים זאת, בהרבה מהמקרים, לא היו השפיצים של הישיבה – ולא תמיד הם הכישרוניים שבחבילה. אולי, אלו שכותבים בשמות בדויים במוסף שבת קודש של ‘יתד נאמן’.
אגב, כשליטאי כבר מסכים לכתוב, יש לו תנאים: הוא רוצה להיות בעל טור של ‘השקפה’ ו’מחשבה’. בקיצור הם לא הטיפוסים שירוצו עם מחברת וישבו לראיין את מרדכי ורדיגר, או את איתמר בן גביר. הם רוצים ישר לקטוף את ה’מפטיר’.
התופעה הזו הרבה יותר חמורה כשמדברים על בני התורה הספרדים. הם קיבלו עליהם את העניין הליטאי לחומרה. עובדה, כש’ש”ס’ מקימה את העיתון שלה – היא בוחרת עורך גוראי… אפשר לספור על יד אחת את ‘בני התורה’ הספרדים שיסכימו לפרסם כתבות – בצורה מקצועית. (שתי דוגמאות יוצאות דופן: הם ידידיי ר’ אביאל חיים חורי ושמעון ליברטי).
מה נשאר לנו? חסידים. החסידים, ברוב המקרים לא מתביישים לכתוב ולהתפרנס. כשהם יוצאים לעבוד הם לא מחליפים לחולצה כחולה, אלא גאים בחלאטל השחור ובפיאות המתבדרות. אבל לחסידים יש בעיה אחרת. בעיית השפה.
בקום המדינה, הייתה שאלה חשובה שהטרידה את העולם החסידי – באיזו שפה לדבר ולחנך? רוב החצרות החסידיות בחרו לגדל ולחנך את הילדים שלהם בשפת האידיש. להכרעה הזו יש הרבה השלכות סוציולוגיות. אחת מהן, היא בעולם התקשורת. ילד שלמד והתחנך באידיש, יתקשה מאוד להפוך לסופר עברי רהוט. הניסוח האידישאי הרבה יותר מפותל. אין שם את האבחנה בין לשון זכר לנקבה. אגב, זו תופעה ממש עצובה בתקשורת החרדית. לא פעם אני צופה בעמיתים עולים לשידור ומדברים על שתי-אנשים ושלושה-נשים. זה ממש קשה לאוזן. ולא, את הכללים האלו לא המציא בן-יהודה, הם מופיעים בתורה שלנו. בקיצור, רוב החסידים – מבעלזא, ויז’ניץ והגלילות – יתקשו להפוך לעיתונאים טובים, בגלל השפה.
בגור – ויש לזה הסבר היסטורי ארוך ששווה הרצאה שלמה – קיבלו הכרעה מעניינת ולא אינטואיטיבית: ללמוד בעברית. בקיצור, נשארנו עם כמה חצרות דוברות עברית – ושים לב, הרבה מהעיתונאים של ימינו משתייכים לגור, חב”ד וקצת סלונים.
בגור יש עניין נוסף. עיתונות, תפסה אצלינו מקום חשוב. מי שייסד את העיתונות החרדית המודרנית – היה הרבי ה’אמרי אמת’ בוורשה. מאז שהוא הקים את העיתון – היו חסידים מוכשרים ומצוינים שכתבו שם. זו לא הייתה בושה – להפך, זה היה כבוד. חסידים כמו ר’ משולם קמינר; ר’ אלכסנדר זושא פרידמן, הגאון רבי דוד מינצברג; הרב מרדכי מיירנץ, הרב יעקב שיינפלד, הרב לייבל לוין, ועוד – היו מקדישים שעות ארוכות כדי לכתוב בעיתונות. בקיצור, יש לנו מסורת בעניין…
•
אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את עמיתך, סידרת שאלות שהן לכאורה באנליות, אבל מסקרנות אותי התשובות שלך… ספר לי על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה העיתונאית שלך.
בניגוד לרוב עמיתיי, שמסקרים את ההווה, אני מוצא את המשמעות בעיקר בעבר. בכל פעם כשקורה אירוע משמעותי בהווה, אני מנסה למצוא את המקבילה שלו בעבר הרחוק. זה הרבה יותר מסקרן אותי.
אני יכול לחשוב על שורה של אירועים היסטוריים מסקרנים שסיקרתי. לפחות מבחינה מודרנית, האירוע הכי משמעותי – הוא ‘המהפכה הצרפתית’… היא משפיעה כמעט על כל שאלה מסובכת שמתרחשת בעידן שלנו. אפילו על ‘הרפורמה המשפטית’.
אם אתה מאוד רוצה, אני יכול לדבר על אירוע משמעותי שלא סיקרתי… אסון מירון. באותו שבוע, הרגשתי שאני לא מסוגל לכתוב טור. הרגשתי שהעיתונות החרדית כולה הייתה צריכה לשבות אז. לא לכתוב כלום. ‘וידום’. עד היום אני חושב שזו נקודה לא פשוטה בקורות המגזר שלנו פה בארץ. ארבעים וחמישה קורבנות – ועוד בגלל רשלנות סתמית – זה משהו שבתקופת הראשונים באשכנז היו מחברים עליו ‘סליחה’ מיוחדת, ואולי גוזרים עליו תענית. אבל הייתי תמים. תוך שבועיים הבנתי, שבעידן שלנו, אנשים יתעקשו לשכוח ולהמשיך הלאה.
תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.
באחד מאותם ימים מתקשר אלי ידידי, חוקר היוחסין המופלא, הרב נפתלי אהרן וקשטיין. הוא מפרסם ‘מחקרים’ עמוקים כבר שנים ב’המודיע’. במשך כמה שנים היינו כותבים יחד. מלבנים סוגיות היסטוריות וכותבים. באותו יום הוא סיפר לי על תגלית היסטורית שממתינה לנו בקרית מוצקין.
יצאנו לדרך ברכבת. בלי טלפון ובלי שום כתובת. אמרו לנו שמישהו יחכה לנו בתחנת הרכבת. אחרי שלוש שעות הגענו. התחנה הייתה ריקה. ואז אנחנו מזהים משאית קטנה. מסתבר שזה מה שחיכה לנו.
הגענו אל בית חילוני. משפחה שלמה ישבה שם, כולם המתינו ל’רבנים’. במרכז ישב ישיש מופלג שעוד זכר את ‘פרעות פטליורה’ – אירוע של יותר ממאה שנה אחורה! כן? – הוא כבר לא היה צלול. אבל הטראומה שהרגו את הוריו והוא התחבא, ניכרה עליו.
אם לקצר סיפור מטלטל ומדמיע, כמה ימים לפני שסבא שלו – שהיה רב מפורסם – נהרג, הוא שם לו על הצוואר שרשרת ‘קמיע’ וציווה עליו לשמור אותו מכל משמר. שנים חלפו, ואז הישיש החליט לבדוק את ‘הקמיע’. ואז התגלתה ההפתעה. היה שם מכתב מטלטל שסבא שלו כתב לו. הוא פירט לו את כל מגילת היוחסין המשפחתית. היו שם גדולי עולם, הרה”ק מברדיטשוב ועוד. והסבא כותב – אין לי מושג לאן תתגלגל ומי מאיתנו יצליח לשרוד. אני מתחנן אליך. תדע שאתה יהודי. תזכור מי היו אבותיך הקדושים. תלך בדרכם. תשמור את משמרתם.
הסבא-רבא רבי שמואל אהרן שזורי-ובר, ועם הקשיש בקרית מוצקין
אני זוכר את עצמי מביט על המשפחה שהתכנסה. הם היו כל-כך רחוקים מיהדות. בקושי היה אפשר להרים את המבט. הבטתי בהם וראיתי את האסון היהודי הגדול. תינוקות שנשבו במלוא מובן המילה. אבל דבר אחד ידעתי: הסבא הקדוש שלהם מברדיטשוב – יכול לקרוע עבורם את השמים ולהגיד: ריבונו של עולם, תראה את הילדים הרחוקים האלו, וזכור מה גרם להם להתרחק.
מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?
אני מקווה מאוד שהשיא עוד לפניי. אבל מבחינתי העובדה שאני זוכה לחבר קהלים ענקיים של קוראים להיסטוריה של העם שלנו, היא בהחלט עניין שאפשר לראות בו הצלחה.
מהו סקופ חייך?
אתן לך סקופ. נראה לי שמעולם לא היה לי סקופ, במובן הרגיל של המילה. היו לי הרבה מאמרים וכתבות שעוררו שיח ורעש, אבל לא נראה לי שזה מה שאתה מתכוון.
אם בכל זאת אתה מתעקש על משהו ‘סקופי’, זה היה באחד הימים שלי ב’בקהילה’. המפיק אהרן קליגר – איש שהוא אגדה תקשורתית מהלכת, אני מצפה ליום שבו הוא יכתוב את הספר שלו על התקשורת החרדית – הודיע לי שאני יוצא לכתבה עם חסיד ברסלב בשם ר’ קלמן גולדשמידט. כששאלתי מה הסיפור שלו, הוא אמר לי שתי מילים “גילו לו”. כלומר, גילו אצלו את המחלה.
מה שקליגר לא סיפר לי, שגולדשמידט עצמו עוד לא הספיק לדבר על זה עם בני המשפחה. זה היה בסך הכל יומיים אחרי ש’גילו לו’.
את השעתיים הבאות, לא אשכח לעולם. זו הייתה חוויה שטלטלה את עולמי. ישבתי מול אדם שיומיים קודם לכן הנחיתו עליו גזר דין מוות – והוא פשוט ישב וצחק. ברגע הראשון אבחנתי אותו כמי שנמצא ב’הדחקה’ – אבל ככל שהשיחה התקדמה, הבנתי שאני נמצא מול אדם נדיר.
שעה אל תוך השיחה, ופתאום חל היפוך תפקידים. אני התרסקתי. פרצתי בבכי. ור’ קלמן התחיל לעודד אותי ש’לא נורא’… בכל פעם שאני לומד את הגמרא על ה’שמחים בייסורים’ הדמות של ר’ קלמן זצ”ל עולה מולי. אנשים מחפשים היום ‘מקובלים’ ו’נסתרים’. הם מתחבאים ממש ביננו, נראים כמו אחדים מאיתנו.
זו הייתה כתבה שנכתבה בדמע. כל מילה של אמונה, הייתה כתובה בדם. בכל אופן, אחרי שפרסמתי את הכתבה איתו, קיבלתי טלפונים ממישהי מבנותיו שסיפרה – שהיא שמעה על הבשורה המרה – יחד איתי… עבורי זה היה עוד שיעור בזהירות לפני פרסום.
ספר על מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.
אחרי כל כתבה משמעותית, אתה חש סיפוק. אם לגלות סודות אישיים, היו כמה מקרים שפגשתי גדולי ישראל – אדמו”רים וראשי ישיבות – שסיפרו לי שהם קוראים אותי ונהנים. זו תחושת אושר. הגמרא מספרת על רבי אבא שעלה לארץ ישראל והתפלל: ‘יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל’ – יהי רצון שאומר דבר שיתקבל. זה מרגש לדעת שאנשים נהנים, מתרגשים, מחכימים.
אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.
באחד הימים ב’משפחה’ קיבלתי הצעה לטוס לחו”ל לכמה ימים, יחד עם ישיבה מופלאה מביתר – ישיבת ‘ק-ה אכסוף’. הייתי בטוח שמדובר בחופש של מנוחה. מיהרתי להסכים. הכנתי תיק עם ספרים ויצאתי.
רק באמצע הדרך, כלומר, בשדה התעופה, הבנתי שאני מצטרף למסע הישרדות בטבע. שלושה ימים בהרי הקרפטים, בלי תחנות אוכל מסודרות והכי נורא – בלי מקום שינה. מי שהוביל את המסע היה ר’ חיים כץ. מומחה לטיפול באו.די.טי. שזה טיפול נפשי באמצעות מסע.
זה היה הדבר הכי מטורף שעשיתי. ישנתי בתוך שק שינה תחת כיפת השמים. קמתי כשכלב-רועים מלקק לי את הרגל. צעדתי קילומטרים כשמעל השלופרוק שלי לבוש מעיל שהוא בעצם שקית ניילון וגשם מטפטף עלי. אבל זה היה כדאי. זה היה מסע במלוא מובן המילה. מסע שפותח דברים בנפש. מסע שמשנה את המבט על העולם.
דבר אחד אני יכול לומר. כבחור שעבר ברוך ה’ חיים ‘רגילים’ לגמרי, בישיבה ואחריה – היה לי מבט מאוד מסוים על כל הסצנה הזו שנקראת ‘נוער מתמודד’. המסע הזה, טלטל אותי. פתאום שמעתי סיפורים אישיים וחוויתי משהו מהצד ההוא של העולם.
מה הציון שהיית נותן לתקשורת החרדית?
אחד הנושאים שאני אוהב לחקור ולהרצות עליהם – זה תולדות העיתונות החרדית. בעיניי זה משהו מסקרן ומרתק.
מספיק לחשוב על כך שגבר חרדי רגיל, לא קורה כמעט ספרי חולין. זהו ביטול תורה עבורו. החומר היחיד שהוא קורא בלי הרבה ‘מצפון’ – זהו עיתון חרדי. אני חושב שרק מעטים מבינים את הכוח העצום של העיתונות החרדית בעיצוב התודעה של הילד, הנער והבחור החרדיים.
אין שום סיכוי בעולם לתת ציון לכל המוסד הזה שנקרא ‘עיתונות’. כי בצד אחד שלו יש את ‘המודיע’ ו’הפלס’ – ובקצה השני יש פאנליסטים מוכשרים בערוצים הכלליים. לכל אחד יש ציון אחר.
באופן כללי אפשר לומר שהאתגר של העיתונות החרדית – הוא ‘חדשנות’. אנחנו מתקשים לעדכן את השפה ואת הקצב. יש אצלינו קצת ארכאיות. אבל יש לזה הרבה חן, וגם מטרה חשובה.
דבר אחד ברור. אחרי שמבינים שכל העיתונות החרדית התפתחה כ’עניין של בדיעבד’ – הציון שלה די גבוה… הכל יחסי כמובן.
איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית?
“כדי להשיב על השאלה הזו, אני דורש שינתן לי לבחור לפחות ארבעים שמות עם נימוקים. העבודה התקשורתית, כשמה כן היא, היא עבודה בקבוצה. עברתי לא מעט קבוצות, כתבתי וערכתי כמעט בכל העיתונים במגזר, ולכל אורך הדרך צברתי אנשים שאני מעריך מאוד מאוד.
באופן כללי אומר, אני מעריך כל איש תקשורת שקורא לפחות כמו שהוא כותב. לשמחתי יש לא מעט כאלו.
מקווה שתרשה לי לחלוק על המשפט האחרון.
בא ואתן לך שני שמות. שני מוכשרים אדירים שרוב הציבור החרדי לא מספיק מוקיר – שני תלמידי חכמים שכמו ליטאים טובים מסתתרים מאחורי שמות עט – אבל הכישרון שלהם פשוט בלתי נגמר: ר’ מנחם פינס ור’ אליעזר אייזיקוביץ.
•
לא נשארת ב’בקהילה’. חצית את הכביש למתחרה ‘משפחה’. איך היה?
זה מעבר חד ומרתק. בהרבה מקומות נהוג לדבר על ה’שבועונים’ כיחידה אחת. אבל זה ממש לא. שני עולמות.
אם תרצה משחק מילים – ב’בקהילה’ היינו ‘משפחה’ קטנה וחמה. צוות מצומצם וגרעיני שעושה עיתון ענק עם חסכנות במשאבים. עבדתי שם עם – והנה עוד שם של פצצת כישרון – ר’ אברהם מרדכי וינשטוק (כמה עיתונאים יש לך, שאתה יכול לפנות אליהם בכל שאלה בכל תחום, ולקבל תשובה בלי ‘גוגל’) – ועשינו חבילת חג ענקית ומפוארת שלא פעם אתגרה את המתחרים. בהמשך הגיע גם שלומי קוק, שהביא עמו גם ‘סטייל’ ויוקרה עיצובית.
הכח של ‘בקהילה’ יושב על שורת כוכבים ותיקה. נבחרת של סולנים שעושים תוצאה מרהיבה – הרב יעקב ב. פרידמן, יעקב ריבלין האגדי – מעטים יודעים שמדובר באיש-ספר-תורני, במובן העמוק של המילה -, צבי יעקובזון ועוד. הכל ‘היימיש’, ביתי וחברי. וכן, אני חייב תודה למערכת הזו שהכירה לי את איצו פלדמן ואלי ביתאן. אנשים שמגלמים עבורי את המונח ‘קנאת סופרים’.
אבל אז הגיע המעבר. ב’משפחה’ אנחנו ‘קהילה’ ענקית. מספיק לסייר כמה דקות במשרדים של המערכת, כדי להבין את ההבדל. הכל ענק, חדש, גדול ואחר. יש מהדורה בעברית, יש מהדורה בינלאומית. לעולם לא אשכח את ישיבת המערכת הראשונה. שולחן ארוך וגדוש באנשים. אני זוכר את עצמי מכחכח בגרון כשהגיע תורי לדבר… כמעט פתחתי ‘ברשות מרנן ורבנן’…
לקח לי לא מעט זמן להתרגל. ב’משפחה’ אין שליפות. יש סדר-יום מחושב. ובעיקר – ואני יודע שקשה להאמין לזה – אבל יש ב’משפחה’ תחושת שליחות. המו”ל ר’ אלי פלאי, שכמובן מקפיד גם למסור שיעור דף יומי קבוע, כי גם זה חלק מסדר היום המערכתי, נוטע את התחושה הזו.
הקהל של ‘משפחה’ יותר גדול ומגוון. יש בקצה אחד נטורי-קרתא, ובקצה השני מודרן-אורתודוכס. אתה חייב להיות הרבה יותר זהיר. יש סצנה בועטת של מכתבים למערכת. של תגובות, וכן, גם של ‘ביטולי מינויים’. אני זוכר את הרגע שבו נכנס לחדרי המנכ”ל, יהודה נחשוני ואומר: “מזל טוב, השבוע גרמת שני ביטולי מינויים…” אל דאגה, במקומם באו עוד מאתיים…
אם דיברנו על הגוראים ששולטים בתקשורת, מה שמעניין ב’משפחה’ – שהיא קונצרן של ליטאים וחב”דניקים שפועלים יחד. האג’נדה מאוד ישיבתית. הכוכב הבולט של השיטה הזו במשך שנים – וכאן אני ממש מתגבר לא לשפוך שורה ארוכה של מחמאות – הוא ידידי ר’ שימען ברייטקופף. (בכל שבוע, אני לא מתחיל לכתוב את הטור שלי, עד שאני לא קורא את שלו. יש בו משהו שמצית בי השראה. לא פעם אני ממהר לחלוק עליו. אבל שנינו עדיין מצרפים זה את זה למניין). לצידו יש גם את המבקר התורני, הרב אליהו גוט. יהודי שחוץ מעין ביקורתית, יש לו במוח שמונה אנציקלופדיות שמצילות אותך מכל טעות ומבוכה.
אבל בקצה השני של משפחת פלאי, זו שמסמלת אליטה ליטאית – ניצבים העורכים החב”דניקים. אפשר להיות ציני, אבל אחרי שש שנים משותפות, אני יודע שלחב”דניקים יש ‘שליחעס’. קח את השליחות של יוסי אליטוב למשל. הוא חולל מהפכה שהיום נראית מובנת מאליה. הוא למשל היה ה’חצוף’ הראשון שהעז לקרוא ‘מרן’ על ענקי עולם כמו הגר”ע יוסף והאדמו”ר מלובאוויטש – מבלי לקבל רשות מ’יתד נאמן’.
כמי שגדל באווירה קוצקאית צינית – לקח לי הרבה זמן כדי לזהות את העניין החב”די הזה. רבים עוקבים אחרי אריה ארליך. הסגנון החצי עגנוני שלו, מוכר ואפילו סופג חיקויים. אבל כנראה שרק מעטים יודעים שמתחת לכל זה יש תחושה עמוקה – שאין לי מושג איפה מייצרים אותה – של שליחות. כשמישהו מדבר נגד המגזר החרדי, הוא חש פגיעה אישית. הוא נסער. וכך גם כשהוא יוצא לעשות כתבות חברתיות. היום זה בון-טון לכתוב על נושרים, על מוגנות, על קיפוח בסמינרים וכו’. אבל אריה חוצב את המילים מהלב. הוא יהרוג אותי אם אגלה כמה נערים והורים יושבים בחדרו ושופכים את הלב… יצא לי כבר לראות אותו כותב תוך כדי בכי. זה ‘שליח’.
אם מאלו אני לומד ‘שליחות’, מעורך ה’חדשות’ ישראל יוסקוביץ – ככה זה ב’משפחה’, לכל חלק יש עורך משלו – אני לומד ‘מקצוענות’ וחריצות. אני לא מכיר הרבה עיתונאים בזמנינו, שלוקחים את הרגליים ויוצאים לשטח לפני שהם מדווחים. כשהוא מביא מידע, הוא מוצק וחדש. בחיוג המקוצר שלו יש גנרלים, אנשי מודיעין, אנשי ממשל ושרים. אצלו אין השערות ותחושות-בטן. כשהוא כותב על ‘התחממות בצפון’ הוא ביקר שם, פגש את המפקד ושמע בדיוק. וכן, אני מתפעל מהיכולת שלו לא להחניף לדעה הרווחת ולתת לעובדות לדבר. בקיצור, לא סתם ‘משפחה’ מנצחת בכל פרמטר. הנבחרת, השליחות והמקצוענות.
•
כיום אתה עורך מוסף ‘קולמוס’ של ‘משפחה’, מוסף תורני. איך הגעת, בעצם, לעריכה?
כפי שתיארתי, בעצם אינני עיתונאי מהסוג הרגיל. העניין שאני מוצא בכל דיווח הוא הפרספקטיבה הארוכה. כשאני רואה את מוטי בבצ’יק הולך מאחורי השר גולדקנופף ומסדר את העניינים, אני לא יכול שלא להשוות לימים שבהם יענקל ליצמן עשה את אותו דבר לח”כ לשעבר יודה מאיר אברמוביץ… (וסליחה מכל הצדדים על ההשוואה); כשמישהו עושה חרם על אנג’ל, אני מנסה לחשוב מה הרב שך – של בנק לאומי – היה חושב על זה…
בכל סיטואציה פוליטית, מה שמסקרן אותי, זו הפסיכולוגיה האנושית. כשאני רואה מפגינים צורחים משני הצדדים, אני מנסה להבין – מה בדיוק עובר להם בראש ובלב. הרבה פחות מעניין אותי לצטט עוד קשקוש של בר-לב (אלא אם כן, מדובר על קו בר-לב ההוא של אבא שלו).
בקיצור, כשרק הציעו לי את ההזדמנות לערוך את ‘קולמוס’ – זינקתי משמחה. עבורי זאת הייתה סגירת מעגל. חזרה אל חלום ישן. במקום לעסוק בעוד סכסוך בין בן-גביר לאיזה איש עם מדים; אני מעדיף לספר על הסכסוך של רבי סעדיה גאון עם הריש גלותא המקומית. זה נראה לי הרבה יותר מעניין.
אתה אוהב יותר לכתוב או לערוך?
לתפקיד העריכה יש כמה וכמה חלקים. בדיוק כמו לתפקיד הכתיבה. עורך, זה לא רק עבודת השכתוב. אלא בעיקר קבלת החלטות, הבנת התמהיל – והאחריות להוציא מוצר שלם.
כשאתה זוכה לערוך טקסט טוב – זו תחושה מנוגדת. מצד אחד – עונג גדול. ומצד שני – קנאה. לא פעם אני עורך טקטס ופשוט מקנא בכותב. מקנא ביכולות הכתיבה שלו. אגב, אני ממש סובל מהקנאה הזו. יש בסביבתי הרבה כותבים טובים.
בכתיבה יש לא מעט ייסורים. חבלי יצירה. אך יש גם את הסיפוק. בקיצור, כשטקסט שלך יוצא טוב, התחושה הרבה יותר טובה. בעבודת העריכה יש משהו יותר קל. אתה שואל את מה אני יותר אוהב? תלוי במצב רוח.
ספר לי על הפקת ועריכת מוסף תורני. איך יוצרים מוצר כזה, שמראש מיועד לקהל יעד אנין יותר, חכם יותר, מעמיק יותר.
אווו… עכשיו מתחילים לדבר… בעיניי הסיפור של ‘המוספים התורניים’ עוד לא נחקר ולא דובר מספיק. אני כבר שנה וחצי בתפקיד, ועדיין, בכל פעם מחדש אני מתחבט מה נכון.
דבר אחד ברור לי – ולצערי זה לא ברור לרוב עורכי המוספים התורניים – כשיהודי מתיישב לקרוא תוספת תורנית, הוא לא מחפש שיעור בעיון. יש היום מספיק חומר טוב על סוגיות ועל הפרשה. מי שרוצה חיזוק, יכול לקרוא ‘באר הפרשה’ ועוד עשרות כמוהו. אנחנו בעצם ‘עיתון’. רוב האנשים קוראים אותי בשכיבה אחרי הטשולנט של שבת. ואם אני רוצה לברר את עומק משנת המהר”ל בחג הסוכות, אני מציק להם.
מצד שני, ברור לי גם שהקהל שלי משכיל על רמה, שמחפש משהו עם ארומה רוחנית-תורנית ובעיקר משהו שלא מזלזל באנטילגנציה שלו. גאונים מופלגים – וחבל שאינני יכול לנקוב שמות – מצויים בין הקוראים. זה לא פשוט. אני כל הזמן עם היד על הדופק. הז’אנר שמנחה אותי הוא ה’מדע הפופולרי’.
יש היום הרבה ספרים שמנגישים מידע מורכב, בצורה קורקטית וסיפורית מרתקת. אחד הידידים שלי שממש מתמחה בזה, הוא הרב ישראל דנדרוביץ, שהוציא עכשיו ספר שלם שכזה. וכן, אני ‘גונב’ לו מאמרים ורעיונות לכתבות ב’קולמוס’.
וצריך לומר עוד משהו שמשום מה לא ברור לרוב עורכי המוספים – חלק גדול, אולי רוב, קוראי העיתונים הם נשים וילדים. אין שום סיבה שנסלק אותם מהחוויה הזו, רק בגלל שיקולים של כבוד ויוקרה. מאז שהתחלתי לערוך את ‘קולמוס’ זה הכלל הראשון שהעברתי לכל הכותבים: לא משנה על מה אתה כותב, אתה חייב לעשות את זה בנוסח שגם זוגתך תוכל להבין. זה לא מובן מאליו. רוב הכותבים התורניים משתמשים כל הזמן בארמית ובמונחים ישיבתיים. זה לא משהו שבת סמינר יכולה לצלוח. בעבודת העריכה, אני פשוט מתרגם כל משפט כזה. אפילו אם זו גמרא מפורסמת.
דוב יודקובסקי עשה זאת בשעתו ב’ידיעות’, במהלך שבסופו עקף את ‘מעריב’ שהיה נפוץ יותר: הוא רצה עיתון שכל עקרת בית תבין את הכתוב בו, ולכן הורה לקלדניות שהיו מקבלות מהכתבים בשטח את הידיעות טלפונית, שאם ישנה מילה ‘גבוהה’ שהן לא מבינות – פשוט לומר לו למצוא מילה מובנת…
התגובות מהשטח ממש מעודדות אותי. הרבה עיתונים מתהדרים בסיסמא של ‘אין תחליף לעוצמת הפרסום’. כאחד שכתב כמעט בכל העיתונים החרדיים, אני יכול לומר שאצל ‘משפחה’ זה באמת בעוצמה. אני לפעמים עוצר בתחנת דלק, ופתאום המוכר מכיר אותי. לא פעם אני מופתע לשמוע לאן מגיע ה’קולמוס’.
לדעתי, הרבה מהכותבים בתקשורת החרדית – מזלזלים מאוד באינטליגנציה של הקוראים שלהם. גם לזה יש לי תיאוריה – אמרתי לך, אני מפתח תאוריות למחייתי… – העיתונות החרדית, מראשית דרכה, כיוונה לקהל צעיר. יש בה, לפחות בשנות היסוד שלה, מרכיב מאוד דידקטי. מי שעיצבו אותה היו שורה ארוכה של מחנכים. הם נזהרו לא להרחיב מושגים, לא להעלות קונפליקטים ולהשתדל לא להתעסק עם מורכבויות. בעבר היה לזה צדק. אבל בעידן שלנו, הקוראים הפכו להיות הרבה יותר מתוחכמים מהכותבים.
אני מסתובב בישיבות ובקעמפים, מעביר לא מעט הרצאות ברחבי הארץ – והפער השמרני הזה זועק לשמים. גדודי ‘מבקרים’ יושבים לצנזר מילים ואותיות, והציבור הצעיר מגחך. הם הרבה יותר מפותחים ויודעים. העולם של היום מתוקשר ברמה היסטרית. וכשכותב בן 60 מחליט לא להזכיר את המילה ‘וואטסאפ’, הוא בעיקר עושה צחוק מעצמו. הקוראים הצעירים שלו מסתכלים עליו כעל ‘בומר’ זקן שעבר עליו הכלח ואין להם ערך למילים שלו.
בכלל, צריך לתת קרדיט לנוער שלנו. הוא יודע לשרוד הרבה יותר משנדמה לנו. פגשתי מאות בחורי ישיבה – בעיקר ליטאים וספרדים – שמצד אחד הפגינו בקיאות מופלאה במילי דעלמא וזה לא סתר את האדיקות והדבקות שלהם. הם מעריצים את ינון מגל מצד אחד, ויש להם ביקורת על משהו ב’פתיחות’ של ‘משפחה’… בעיניי, זה אחד הדברים הכי יפים בחרדיות…
אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?
אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, כשאתה מביט לאחור – האם יש משמעות למה שאנחנו עושים? אנחנו מתריעים בשער, מצביעים על תופעות, מעוררים ומאירים – זה עובד? זה משנה? יש סיבה להמשיך?
דוד רוטנברג: זה עובד – ולא חסרות דוגמאות – ולכן יש סיבה להמשיך. כפי שהרבי מליובאוויטש זצ”ל אמר אין-ספור פעמים: ‘חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם’.
הבעיה, לטעמי, שאנחנו – ואני מדבר על כלל התקשורת החרדית – לא באמת מתעסקים בבעיות האמיתיות. הרבה פעמים אני רואה כתבות-שער בעיתונים על מה שקורה במדינה מרוחקת, אבל התעלמות מוחלטת מסערה שמתרחשת בחצר הפרטית שלנו, הציבור החרדי. סוג של בריחה.
בעיה נוספת – לעניות דעתי, כמי שקלט לא מעט עיתונאים בעיתונות החרדית, ושוחח עם רבים אחרים שלא נקלטו בסופו של יום, וטוב שכך – שרוב העיתונאים מיד רוצים להפוך לכתבים פוליטיים. בעצם סליחה, אין כיום כתבים פוליטיים, כולם, גם אלה שאין להם מושג מי היו כל ראשי הממשלה בישראל, הפכו ל’פרשנים’.
אני עדיין מחכה ליום שיבואו צעירים שחשקה נפשם להשתלב בעולם העיתונות החרדית ויגידו לעורך: אני רוצה להיות, למשל, כתב חינוך (אפשר לחולל נפלאות בתחום) או כתב רווחה (ניתן להציל נפשות במובן הכי פשוט של המילה) ולהתמקצע בתחום. כי זה דבר נוסף בעייתי: הבורות של רוב העיתונאים.
הגיע הזמן לשנות.
תגובות
אין תגובות