‘חשבתי שזהו, נגמר, אני הולכת למות. צרחתי לאלוקים שיעזור לי’

ברוריה חורי, תושבת היישוב מבוא חורון, הנמצאת בהיריון מתקדם, הבחינה כי מכונית הנהוגה בידי שני פלסטינים רודפת אחריה. בהמשך הם התנגשו בה וניסו לגרום לה לעצור בכוח.

בתיעוד דרמטי ממצלמת מכוניתה, נשמעת חורי בשיחה עם בעלה, משדרת מצוקה גדולה.

“אני בדרך המפחידה הזאת ליד בית אריה. פלסטיני מנסה להתנגש בי”, תיארה חורי המבוהלת לבעלה בטלפון, “הוא נכנס בי בכוונה ומסמן לי לעצור. ברחתי. הוא שועט אחריי, אין לי לאיפה לברוח. תתקשר למוקד, אני מתה מפחד. איפה החיילים? אני נוסעת הכי מהר שאני יכולה. יימח שמו. הצילו! השם, תעזור לי”.

חורי תיארה הבוקר, בראיון ב’חדשות הבוקר’ עם יואב לימור בקשת 12: “זה סרט אימה. נסעתי מכיוון בית אריה לכיוון לשם. זו דרך מאוד מפותלת. בסוף הירידות נצמד אליי רכב ממש. ראיתי במראה שהוא ניסה כמה פעמים לנגוח בי, בכוונה. לפניי נסע רכב אחד מאוד לאט, עקפתי אותו בתקווה שהרכב שמאחוריי ישחרר אותי. מיד אחרי העקיפה הרכב הגדול שנצמד אליי וניסה לנגוח בי, התנגש בי”.

נאלצת לעצור. מה קרה אז? שאל לימור.

“עצרתי, הוא התנגש בי ומיד חסם אותי. הבנתי שמשהו לא טוב קורה פה. אם רכב מתנגש בך הנהג יוצא ומתנצל, מבקש סליחה. פה, הוא חסם אותי. הבנתי שאני בסרט רע. האדם שליד הנהג יצא מהאוטו עם מסכת קורונה על הפנים וכובע מצחייה. באותו הרגע אמרתי: זהו, זה נגמר. הוא יורה בי מטווח אפס. הוא לא ירה. הוא הלך קצת לכיוון האוטו. באותה שנייה קלטתי שיש שם מרווח קטן. הדלת שלו הייתה פתוחה, קצת נתקעתי בה ונסתי על נפשי”.

הוא היה חמוש?

“זה היה נראה כאילו הוא מחזיק משהו ביד, אבל הבנתי שזה לא כלי נשק. אם זה היה כלי נשק הוא כבר היה יורה בי. היו לו כמה הזדמנויות. כשהבנתי שכנראה אין נשק וכדאי שאני אברח, פשוט ברחתי משם”.

מה עבר לך בראש ברגעים האלה?

“חשבתי שאני הולכת למות. חשבתי על התינוקת שבבטן שלי ועל בעלי ששמע אותי צורחת בטלפון. חשבתי שזו תהיה השיחה האחרונה שלו איתי. חשבתי: ברוריה, את חייבת לעוף מפה, לנסות להציל את עצמך. שמתי גז וברחתי משם. הייתי במנוסה על חיי”.

בשלב מסוים השיחה מתנתקת.

“זה אזור בלי קליטה, זה מפתיע שהייתה לי קליטה בכלל. תוך כדי שאני בורחת בעיקולים המטורפים האלה, השיחה התנתקה באיזשהו שלב. הם המשיכו לרדוף אחריי. נהגתי כמו מטורפת, במהירות משוגעת, וצרחתי את חיי. חשבתי: אני אמות או מהם או מאיך שאני נוהגת. מפה אני לא יוצאת בחיים. כשהשיחה התנתקה צרחתי לאלוקים שיעזור לי ויושיע אותי. בכיתי”.

איך זה נגמר?

“בהמשך העלייה יש פילבוקס, עמדה של הצבא. הם ידעו את זה, כי בעיקול האחרון הרגשתי שהם קצת מרפים, נוסעים טיפה יותר לאט. ברחתי ימינה לכיוון היישוב לשם וראיתי אותם ממשיכים לתוך הכפר. אגב, העמדה לא הייתה מאויישת בחיילים”.

הצלחת להזעיק את כוחות הביטחון?

“לא הצלחתי. לא יכולתי לגעת בשום דבר חוץ מההגה. בעלי התקשר למשטרה, שהגיעה אליי ליישוב לשם. איתרו את לוחית הזיהוי, אבל היא הייתה מזויפת. היא לא תאמה לרכב שהיה בפועל בשטח. אני יודעת שזה נחקר ומקווה מאוד שיימצאו אותם וימצו איתם את הדין. צריכים לייצר הרתעה.

בשעה תשע בבוקר נוסעים בכביש כזה הרבה ישראלים. זה הזוי התעוזה לגשת ככה לאישה. לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות בלילה”.

איך את מתמודדת עם הטראומה בעקבות האירוע הזה?

“זה מאוד לא פשוט. אני לא רוצה שזה יניא אותי מלנסוע לשם בעתיד, אבל כרגע אני לא מסוגלת לנסוע שם. אני נוסעת מדרכים עוקפות אם אני צריכה. אטפל בעצמי במה שצריך, מקווה שיחזור לי הביטחון. אני מקווה שמדינת ישראל תעזור להחזיר את הביטחון ולי ולשאר האנשים שנוסעים בכביש הז ובכבישי יהודה ושומרון בכלל”.