שמעון ריקלין: תראו, אני מרגיש שהבחירות המוניציפאליות, מבחינת החרדים לפחות, נדמה לי שהם יהיו באוקטובר…
רוכשים באשראי? הכירו את הכרטיס הכי בטיחותי שגם מחזיר לכם כסף!
יעקב וידר: בכל הארץ באותו יום, גם אצל החרדים…
ריקלין: כן, כן, אבל אצל החרדים יש קטע מיוחד…
שרי: חפיסת קלפים, שמים את הכל בבריכה…
ריקלין: אני נותן לך את אלעד, קח את בת ים, אתה תן לי את אשדוד, תן לי את בני ברק… עכשיו תגיד לי האם אני הגזמתי, כי אני שומע שזה הדיאלוגים… אני אוריד פה, אתה תתן לי שם…זה נכון?
וידר: שמעון, קודם כל זה נכון, וזה לב הבעיה.
ריקלין: אבל איך זה רלוונטי לטובת האזרח שגר באשדוד או בבני ברק?
וידר: לא רק שזה לא רלוונטי, האזרח נדפק בגלל זה. כי לוקחים קבוצת אנשים, מעבירים אותם מעיר לעיר, אתה יכול לראות את זה. קח את פינדרוס, הוא היה במשך 10 שנים בשלוש ערים, זה דבר לא הגיוני.
ריקלין: לא הבנתי.
שרי: ביתר, ירושלים, אלעד…
וידר: ביתר, ירושלים, אחר כך אלעד… אתה יכול לקחת מעכשיו כדוגמה את ח”כ אוריאל בוסו, שעד עכשיו היה בפתח תקווה, עובר לבני ברק. חנוך זייברט, שהיה ראש עיר בבני ברק ועכשיו, לכאורה, הוא מועמד של אגודת ישראל, היה באשדוד, עבר לבני ברק. מנחם שפירא, יו”ר ‘דגל התורה’ בבני ברק, היה במודיעין עילית, העבירו אותו לבני ברק. יש פה בעיה, והתושבים בסוף נדפקים מזה. בגלל שבסוף הם רואים את זה כחלוקה ביניהם במקום טובת האזרח.
ריקלין: שרי, שרטטי לנו את מפת הסכסוך. מי נגד מי? כי יש לנו בעצם 3 כוחות. יש לנו את ‘דגל’, יש לנו את ‘אגודה’, ויש לנו את ש”ס.
שרי: ליטאים, חסידים, ספרדים…
ריקלין: יאללה.
שרי: עכשיו. יש בריכה אחת, בבריכה הזו הרגיזו את אריה דרעי באלעד.
ריקלין: את ש”ס
שרי: כן. את ש”ס. עצבנו אותו. הוא הכריז, ‘יש לי מועמד, יהודה בוטבול’, חייבים לי, יש הסכם, עתיק…
ריקלין: אלעד שלי…
שרי: עכשיו, בגלל אלעד, כל המים שבבריכה נהיים עכורים. אהה. ‘גנבת’ לי את אלעד, אז בבית שמש נציב את משה אבוטבול. הוא יהיה מועמד. אה, בני ברק? אני שם מהר את אוריאל בוסו. אגב, נשארו עוד כמה ח”כים, אולי היום ומחר יפזרו עוד כמה מהם ברחבי הארץ. זה כמו מלחיה.. מפזרים אותם.
ריקלין: רגע, אנחנו מבקרים רק את ש”ס.
שרי: אני לא מבקרת, אני מספרת לך איך זה עובד בבריכה…
ריקלין: אבל נדמה לי שבתוך העולם החרדי עצמו מישהו אמר, אני לא זוכר איזה רב, שלא צריך לקיים את ההסכמים עם דרעי וקם רב אחר ואמר: ‘אדוני, הסכם זה הסכם’. מי הדמויות? מי אמר מה?
שרי: תשמע. קודם כל בוא נגיד מי המנהיג הרוחני כיום של הציבור החרדי, זה הרב דוב לנדו, ראש ישיבת סלבודקה. הוא אמר, לא צריך לקיים הסכם. אל תשכח שאת ההסכם הזה חתמה בשעתו חצר אחרת לגמרי, שהיא היום לא בהנהגה. והשאלה היא האם חתימה של חצר אחת מחייבת את האחרת. הרב עובדיה נתן לפני הרבה שנים כף לאלי ישי ואמר לו: ‘אתה לנצח תהיה יו”ר ש”ס’. זה תקף היום? אתה מבין? דברים משתנים בהנהגה. היום יש הנהגה, והיא החליטה מה שהחליטה.
וידר: זה עצוב, עצוב. בסוף מה מנהלים לך? את הביוב…
שרי: את העכברים…את החולדות…
וידר: תראה את בני ברק. עירייה עשירה, 1.7 מיליארד…
ריקלין: עשירה? יוצא לי להיות מפעם לפעם בבני ברק, נורא ואיום! יש שם חלקים, מחנה פליטים.
וידר: ראש השנה עברנו, נהרות של ביוב שוטפים את העיר.
שרי: לגמרי.
וידר: תושבי בני ברק הם בני אדם! יש להם עיניים, יש להם אוזניים, מגיע להם את אותם שירותים כמו בערים מסביב.
ריקלין: נכון. סליחה, זה הנציגים אשמים!
וידר: על זה אני מדבר. כל עוד העיריות החרדיות ובני ברק בעיקר, הן מנגנון ג’ובים, לחלוקה למקורבים, בני ברק תישאר במצבה.
ריקלין: כלומר, זה לא אריה דרעי בגלל אלעד, זה תמיד היה המנגנון.
שרי: זו השיטה. השיטה עובדת בכל המפלגות החרדיות אותו דבר. ועד שהשיטה לא תשתנה, והיא כנראה לא תשתנה ממה שזה נראה, ככה זה יהיה.
ריקלין: יהיו עכברושים בבני ברק.
שרי: עכברושים, חולדות, ביוב מסביב.
וידר: אני מסכים עם שרי, שרי אומרת נכון, וזה מה שאנחנו רוצים: את השינוי הזה. אנחנו רוצים שבסוף אנשים יזכרו: הם הולכים לקלפי עוד חודש וחצי, הם מצביעים עבור מי שמנהל להם את הביוב, עבור מי שמנהל להם את הכסף שלהם, ומי שלא דואג להם אלא דואג לחבורת עסקנים – אל תצביעו לו. זו הדרך היחידה לשנות.
ריקלין: כן, אבל שרי תגיד לך, שבסוף, הם יקשיבו לרבנים.
שרי: אני לא צריכה להגיד לו, הוא יודע, הוא חי בתוך עמו…
וידר: אני חמש שנים בעיריית בני ברק…
שרי: בתוך עמו יושב…
וידר: רואה שם את כל הקומבינות, ואת כל המאכערים… אתה יודע את מי לא ראיתי בעיריית בני ברק 5 שנים? רבנים. לא ראיתי אותם אף פעם. הרבנים לא מעורבים בכל הדברים האלו, העסקנים עושים שם מה שהם רוצים, הם משתמשים ברבנים ערב הבחירות – ואחר כך זורקים אותם. זו האמת.
שרי: האמת היא שיעקב יושב בעיריית בני ברק, פה אני צריכה לומר, לא באתי בתור יחצ”נית שלו, אבל אני חייבת לומר, הוא שולח לנו לאתר ‘חרדים 10’ המון אייטמים, הוא יושב בעירייה ופשוט חופר וחופר, בניירת, בפרוטוקולים, ומוציא חומר. אנחנו העיתונאים מאד אוהבים את זה. זה צבע. שחיתויות, צבע, הוא זה שחשף את העכברים בבני ברק!
וידר: האתר של שרי הוא אתר יחסית הוגן, יש אתרים שמסתירים את האמת.
ריקלין: חבר’ה, עשינו טעות, הבאנו שניים שמסכימים זה עם זה. הוא מרים לה, היא מרימה לו…
שרי: לא, לא, לא, יש קונפליקט. אני כן חושבת שצריך לשמוע לרבנים ויעקב אולי לא יסכים איתי.
ריקלין: כמה זה ישפיע על המערכת הארצית, מה שקורה פה?
וידר: זה משפיע באופן הרמטי על המערכת הארצית, בסוף זה כרוך אחד בשני, והפוליטיקה של המפלגות החרדיות תלויה פחות על הארצי ויותר על המקומי. וזה האירוע הגדול עכשיו.
ריקלין: אז מה הפרס הגדול? בני ברק? אשדוד? או אלעד?
וידר: חד וחלק בני ברק. זו עיר הבירה החרדית…
שרי: אבל בשביל אריה דרעי, אלעד. ואם אתה לא נותן לו את אלעד הוא מתאבד בכל הארץ.
ריקלין: מה? מה יש באלעד? אני לא מצליח להבין…
שרי: לפני שנה וחצי הוא הגיע, והכריז שם שיהודה בוטבול הוא המועמד שלו וכאילו על הפרנציפ, על המילה שלו. אבל אני מאד מפחדת, שמעון, ממה שיקרה בציבור החרדי, והמון אנשים מדברים איתי על זה. אשכנזים, ספרדים. אני לא רוצה שתשמ”ט, שהיתה שנת הקרע בין הליטאים לחסידים, תהיה הפעם קרע בין ספרדים לאשכנזים. אני מפחדת מסרטונים שיראו לך ילד ספרדי שבוכה, האשכנזים עשו לי, אכלו לי, ויהיה קרע. וזה בסוף על הילדים שלנו – אני מאד מפחדת.
וידר: כן, יש קרע, ובמשך עשרות שנים הם משחקים את הנושא הזה העדתי. מה זה רלוונטי מי יהיה ראש העיר ומי ינהל לי את הביוב, אשכנזי תימני או לא. מי שיעבוד בשבילי צריך להיות. ומי שלא – שיילך הביתה. ואני מקווה מאד שהתחזית של שרי לא תקרה.
שרי: הלואי, אמן. אני גם מקווה.
ריקלין: אני עושה אייטם קצר על מה שקורה בבחירות המוניציפאליות מבחינת חרדים, אני יכול לדבר על זה שעות, ובסוף אני גם לא אבין…גם עכשיו לא.