האירוע: פטירת ילדות משפחת גרוס
תאריך: ג’ שבט
אירוע השנה שלי ושל עוד רבבות עמך בית ישראל חרדים וחילונים כאחד, הוא מקרה ההרעלה של משפחה אלמונית בגבעת מרדכי בירושלים- שכונה בתקשורת הכללית “פרשיית ילדי משפחת גרוס”.
האירוע העצוב הזה שגבה את חייהם של שתי ילדות רכות, שייזכרו תמיד מחייכות חיוך שובה לב ומסורקות תלתלים – הוא בעצם האירוע העצום ביותר שקרה לעם היהודי בשנה האחרונה בפרט ובעשור האחרון בכלל.
“חיים מיכאל שלמה בן מיכל” כמו גם “רפאל יצחק אייזיק בן מיכל” היו תקיעות השופר של חודשי ינואר ופברואר למניינם. רבבות בני אדם הורים וילדים, בעיקר ילדים, היו זועקים יום אחר יום את שמם בשקיקה – מייחלים באמת ובתמים, כי הילדים הרכים הללו שאותם לא הכירו ואת זיו פניהם מעולם לא ראו, יהיו בריאים. שער הדולר באותם ימים עניין הרבה פחות מרישומי גרף מדד הדופק של ‘יצחק’ או של ‘מיכאל’ כפי שכונו בתקשורת הכללית שלא הכירה שמות אחרים מאלו המופיעים בתעודות הזהות העבריות.
כשביתי הקטנה בת שלוש שאלה אותי אם הילדים חולים כמו שהיה חולה ‘הרב עובדיה’ זצ”ל – הבנתי עד כמה חדרה תודעת התפילה עבור הילדים לנפש הרכה של העם היהודי, לנפשם של תינוקות של בית רבן.
שימי ומיכל גרוס, ההורים, שהיו באותם ימים חביביהם של כלי התקשורת בישראל, הם אלו שלימדו אותנו פרק בעוצמות ובתעצומות. כשרופאים ואחיות בכירים המשתייכים לזרם האתאיסטי הפנו את האצבע כלפי מעלה מול מצלמות הטלוויזיה הישראלית ודיברו על ניסים והשגחה, הבין העולם החרדי פשט נוסף בפסוק “בקרובי אקדש”. ההורים, הם אלו שהוציאו את השכינה מההסתרה שבתוך ההסתרה והניחו אותה לראווה בפריים טיים של העם הישראלי כאומרים: קול ה’ -גם בכוח, לא רק בהדר.
שמות הילדים לתפילה היו ידועים כל כך בציבור החרדי, עד כדי כך, שמאמרים שלמים שנכתבו על ידי פובליציסטים והוגי דעות ידועים, ניסו לתהות במה שונים הנערים החטופים הי”ד ששמותיהם לא היו שגורות כשמם של הילדים לבית גרוס. יבדלו החיים מן המתים.
בדיוק כמו בימי המלחמה כשכולנו היינו “אנשי הדרום” כך בימים ההם היינו כולנו “משפחת גרוס” במוניטור בדופק ובנוגדנים.
מקרי הרעלה, לצערנו, יש רבים. גם מוות ותחלואי ילדים יש לרוב בעוונותינו. פרשיית משפחת גרוס, אם כן, חדרה לתודעתנו עמוק כל כך דווקא בשל שמה “משפחת גרוס”. ההורים המופלאים הללו שניתבו דרכם באותם ימים בין שני קברים טריים למיטת בית חולים קטנה והצליחו ביגונם ובאבלם הבלתי נתפס להצדיק עליהם את הדין ולקדש את שמו של בורא העולמים שפגע בהם במקום הכואב כל כך, הם אלו שבחוסן נפשי אחד, הפכו מקרה טראגי וכואב שכוחו להישמר בתודעתם בלבד ולהיזכר ביום אחד בשנה לאירוע עוצמתי של כל כלל ישראל – לאירוע הגדול של שנת התשע”ד.