כמה שעות ספורות נותרו לנו לפני בוא היום הגדול ראש השנה, בו נעמוד בבית הכנסת וננגן את הניגון הקדוש קודם ה”ברכו את השם המבורך” של השנה החדשה שתחל עלינו עם ברכותיה (לפי המסורת ניגוני הימים הנוראים המקובלים בכל תפוצות ישראל הם שאריות שנותרו משירת הלווים בבית המקדש. לא סתם הם מרטיטים כל לב ונפש).
אל תידחפו: איפה עומדים בתחנות של ה’דנקל’ כשמחכים לרכבת?
בימים אלו, בהם עיקר העבודה היא בתפילות הארוכות, כל קהילה עם המסורת שלה והחזן המיוחד שמעלה את תפילותיה, מדגישים את מה שאנו יודעים כל השנה: שהתפילה – לכאורה! – שייכת יותר לנו הגברים, אלו שנמצאים כל היום בבית הכנסת. נכון, גם בעזרת נשים מוכרים מקומות, אבל לרוב זה או בחורות רווקות או נשים שכבר עברו את שלב גידול הילדים. רוב הנשים עסוקות בלהתפלל תוך כדי שמירה על הילדים הקטנים, מאפשרות לבעליהן את היכולת להיות בבית הכנסת ללא הפרעה.
אבל האמת היא, שאת סוד התפילה, הן יודעות הרבה יותר טוב מאיתנו הגברים.
בראש השנה, אחרי קריאת התורה “והשם פקד את שרה”, קוראים את ההפטרה המרגשת של תפילת חנה, אישתו של אלקנה שהיה גדול הדור, ואימו של שמואל הנביא, שהיה שקול כמשה ואהרון יחדיו.
בפשטות, קוראים את ההפטרה משום שבראש השנה זה הזמן שנפקדו שרה וחנה, ואז יצא יוסף מבית האסורים, ללמדנו כמה משמעותי וגדול היום הזה. אלא שבגמרא, מסכת ברכות דף לא, נאמר שאת כל ההלכות של תפילת שמונה עשרה, שהיא עיקר התפילה, אנו לומדים מתפילת חנה.
מהיכן אנו יודעים שהמתפלל צריך לכוון את ליבו? “וחנה היא מדברת על ליבה”. מהיכן לנו שצריך להוציא את המילים בשפתיו אך דווקא בלחש? “רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע..” ועוד ועוד הלכות, כפי שמפורט שם.
•
אז מהו הסיפור של חנה?
חנה היתה אישתו האהובה של אלקנה. היא היתה עקרה ובעוד אישתו השניה פנינה ילדה לו עשרה בנים, לחנה לא היו ילדים, ופנינה היתה מצערת אותה: שואלת מה שלום ילדיה, מדוע אינה רוחצת אותם, דואגת להם לאוכל. מטרתה אומנם היתה לטובה, וכפי שמעידה עליה הגמרא שהתכוונה לשם שמים, כדי שחנה תתפלל. מכאן למדים כמה חמור לצער את השני גם כשזה למטרה טובה, ופנינה נענשה אחר כך שכמעט כל בניה מתו – ואז הגיע ראש השנה וכל המשפחה עלתה למשכן שילה, להתפלל לפני ה’.
ואלקנה שרואה כיצד אישתו יושבת לבד בצער, היה נותן לה מנה כפולה, אבל זה לא מנחם אותה. וכשבכתה, אמר לה: “חנה למה תבכי ואנוכי טוב לך מעשרה בנים”.. ואז נפל לה האסימון, שבעלה כבר התייאש מכך שיהיו לו ילדים ממנה – ובעצם מכאן מתחיל הסיפור.
חנה מבינה שהדבר תלוי אך ורק בה, היא תופסת יוזמה והולכת למשכן ה’ לבדה, כנראה שזה לא לעזרת הנשים, וכן איש לא היה שם, מלבד עלי הכהן הגדול. היא לא רואה כלום, רק את הבורא ששוכן שם, פונה אליו ישירות ללא מתווכים וללא עזרה: “והיא מרת נפש, ותתפלל על השם ובכה תבכה, ותדור נדר ותאמר השם צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו להשם כל ימי חייו.. והיה כי הרבתה להתפלל לפני השם ועלי שומר את פיה, וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשיכורה”. מספרת הגמרא, מעולם לא היה אדם שקראו לה’ צבאות עד שבאה חנה ואמרה לפניו: מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך אינך יכול ליתן לי בן אחד?
היא לא מבקשת סתם ילד, “זרע אנשים”, כזה שיהיה שקול כנגד שני אנשי ענק, גדולי האומה, משה ואהרון, וימליך שני מלכים בני אנוש – שאול ודוד. היא גם לא מבקשת לעצמה, היא נודרת לתת אותו לה’ כל ימי חייו כנזיר במשכן ה’. ואז היא “מדברת על ליבה” על עסקי ליבה: רבש”ע, שום דבר לא בראת בעולמך לבטלה, ואברי האישה שנתת בי להביא חיים לעולם, וכי לבטלה נבראו?
כל כך הפצירה בתפילתה, כנראה שמעולם לא התפלל אדם כך, עד כדי כך שעלי הכהן הגדול “חשבה לשיכורה”, כשיכור הלהוט אחרי יינו ולא רואה ממטר, הוא יעשה הכל, עד שיקבל.
בתחילה נזף בה. לא כך מדברים לפני הבורא, אי אפשר להכריח אותו, אך כשאמרה לו: “לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה’…”
במילים אחרות: זה לא לעצמי, אני מבקשת עבור נפשי, עבור ייעודי הפנימי שנועד למען ה’, עבורו אני מבקשת – “וחנה היא מתפללת על ה'”. ממש כמו שאנו מתפללים “וכתבינו בספר החיים למענך אלוקים חיים”, בשבילך! ממנה למדנו את זה.
ואז עלי מברך אותה: “ייתן השם את שאלתך”.
וסוף הסיפור ידוע: חנה נפקדת בילד שיגדל להיות שמואל נביא ה’, שימשוך למלוכה את שאול ואחריו דוד, ממנו יצא מלך המשיח, ועוד ארבעה ילדים. ואז היא חוזרת ומודה בשירת חנה הידועה (מומלץ וסגולה גדולה לקרוא בפנים, כפי שמובא בקיצור שולחן ערוך).
מה למדנו ממנה? תפילה אמתית דורשת קודם כל התמקדות במטרה, והתמסרות מוחלטת, מתוך אמונה תמימה, כתינוק המבקש מאביו – כפי שאמר הבעש”ט הקדוש שזוהי הכוונה הגבוהה ביותר, שבורא העולם יכול לתת, ואם זה עבורו אז גם לא צריך לוותר לו.
•
סיפור מדהים, ששמעתי מחסידים שזכו להתפלל בראש השנה אצל הרבי מליובאוויטש: הרבי היה עולה כמנהגו למפטיר, קורא את ההפטרה, וכשהיה קורא את סיפורה של חנה, היה בוכה בכי תמרורים שנשמע בכל רחבי בית המדרש הגדול. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בראש השנה אצל הרבי, ומעזרת הנשים היו שומעים את בכיותיה של אמו, הרבנית חנה ע”ה, שעלתה לבדה מעמק הבכא, כשבעלה הגאון המקובל רבי לוי יצחק, אבי הרבי, נפטר בעת גלותו בקזחסטאן.
והיא שסבלה ונלחמה, זכתה וראתה בחייה את בנה הרבי למאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם, הרבי מליובאוויטש.כ
כדאי לנו לתת זמן לנשותינו להתפלל בראש השנה, כיוון שהם יודעות את הסוד. ואם לא, לפחות לבקש מהם שיתפללו עלינו ויברכו אותנו שנזכה להתפלל מעומק הלב, תפילה שוברת מחיצות.
שיהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנה שימלא השם כל משאלותינו לרצון , ויקבל תפילותינו באהבה.
• אריק איזנפלד הוא יועץ זוגי ומגשר