להתחבר למה שחשוב לנו באמת: מה אנחנו רוצים להשיג בעולם הזה?

במוצאי השבת, בחצות הלילה, יצטרפו קהילות אשכנז למנהג אמירת הסליחות (לאחר שבני עדות ספרד כבר התחילו בכך מראש חודש אלול). בדומיית הלילה נעמוד לפני בורא העולם ונאמר בלב הומה ונרגש: “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים… נחפשה דרכינו ונחקורה… לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרָשִׁים דפקנו דלתיך”.

אם חודש אלול כולו הוא חודש התשובה וחשבון הנפש, הרי ימי הסליחות הם כבר הישורת האחרונה בהכנה הנפשית לקראת השנה החדשה. האווירה נעשית רצינית יותר. המולת חיי היום-יום מוזזת הצידה לטובת הדברים החשובים באמת.

‘בשביל מה?’

טרדות היום-יום מעוותות את סדרי החשיבות הנכונים. רבים מאיתנו חווּ את חוסר הפרופורצייה בין הדברים המעסיקים אותנו בשגרה לבין מה שחשוב באמת. אם חלילה נוצרת בעיה בריאותית במשפחה, פתאום כל הדברים שנראו חיוניים ומסעירים, נעשים טפלים וחסרי ערך, כי מה ערכם של כל אלה מול הבריאות.

ואולם גם הבריאות אינה תכלית הכול. בריאות טובה היא כמו מכונית תקינה, אבל עדיין צריך לדעת לאן לנסוע. מי שאינו יודע את יעד הנסיעה, יכול למצוא את עצמו נוסע בסיבובים בלי תכלית ברחובות הערים, ואף לאבד לגמרי את הדרך.

הימים האלה הם הזמן לחשוב על היעדים והמטרות של חיינו. מה אנו רוצים להשיג? מה באמת חשוב לנו? מה היינו רוצים לקחת עימנו אחרי שנות חיינו בעולם הזה?

כשמתחילים לחשוב בכיוון הזה פתאום חשים את חשיבותה של המשפחה. זה העוגן האמיתי של החיים. משפחה בריאה ויציבה, ילדים ונכדים ההולכים בדרכי האבות. העולם של ימינו רווי סבל ואומללות מפני שערכי המשפחה אינם זוכים לתשומת הלב הראויה. המולת החיים גורמת לרבים להזניח את המשפחה ואת הילדים, ואת המחיר משלמים כולנו.

ועדיין לא דיברנו על מהות החיים עצמם. יש אנשים שלא חסר להם דבר, שזכו למשפחה אוהבת ולילדים נהדרים, ובכל-זאת הם קמים בבוקר ושואלים: “בשביל מה?!”. שבעים-שמונים שנות חייו של האדם חולפות ביעף, ומגיע רגע שהוא שואל את עצמו את השאלות האמיתיות על תכלית החיים.

יד מושטת לקראתנו

זו הנקודה שאליה אנחנו מתחברים בימי הסליחות ובימים הנוראים. אנו מתנתקים מטרדות היום-יום ובוחנים את חיינו אל מול הערכים האמיתיים, מול בורא העולם ומנהיגו. החיים בעולם הזה יש להם תכלית ומטרה. נשמתנו ירדה למטה כדי למלא תפקיד וייעוד, שהוא תמצית הווייתנו. האם אנחנו בכיוון הנכון?

חשבון נפש אמיתי יכול להוביל למסקנה כי השקענו את כוחותינו בדברים של הבל ורעות-רוח. מכאן עולה אותה תחושה של ‘בושת הפנים’. אבל חלילה לנו מלשקוע בדכדוך ובייאוש. לפנינו סלולה הדרך לתשובה אמיתית – “נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך”. ואין ספק שאבינו שבשמיים יקבל את תפילותינו ברחמים.