געגועים לסאדיגורה: למה לא אגיע לסליחות במקום שהיה מקור גאוותי

הרבה מאמרים כתבתי ואני כותב בחיי – ממקצועיים מעולם הטיפול ועד מאמרי עומק במחשבת ישראל. אבל זהו המאמר הראשון אותו אני כותב מדם ליבי ובידיים רועדות.

אני לא כותב כי ביקשו ממני, אני כותב כי אני לא יכול שלא לכתוב על הנושא שהוא אולי הקדוש בחיי ובחיי אלפי רבבות חסידים שהיו מקושרים בלב ונפש לרבותינו הקדושים מלכי רוזין, בראשות ה’ריזינער הקדוש’, וסבי רבי יהודה איזנפלד, שבוורידיו יחד עם הדם זרמה החסידות, כל פעם עד יומו האחרון כשהיה אומר את המילים “הריזינער הקדוש” דמעות היו יורדות מעיניו, והמילה “סאדיגורה” הרטיטה את כל גופו. כך כל סבותיי היו חסידים עד ‘הריזינער הקדוש’.

זה לא נדיר. היו אלפים ורבבות כאלו, ובאווירה זו גדלתי, בצל אדוני מורי ורבי, הרבי בעל ‘העקבי אבירים’ זצ”ל שמגיל 8, בעת שסבא לקח אותי אליו בפעם ראשונה והרבי החזיק בידי, הייתי מקושר עימו בלב ונפש. זכיתי לגילויי חיבה נדירים, ויעידו הגבאים שב’זאת חנוכה’ האחרון לחייו, שבועיים לפני שעלה השמיימה, הייתי אצלו בחדר והרבי קירב אותי. כמעט 20 דקות החזיק בידי וחילק לי עוד מטבע ועוד מטבע ועוד אחד. רק אחר כך התברר שהיתה זו פרידה.

כך גם אצל אדוני מורי ורבי ‘העטרת ישראל’ זצ”ל, שהיה מדבר איתי באהבתו וצדקותו כדבר איש לרעהו, וזכיתי שהאירוסין שלי היו אצלו בבית, וגם קידש אותי בחופה – והוא העיד עלי בפני למעלה מעשרה איש, שהגם שאין לי זקן, אני מגדולי המקושרים והחסידים.

אני מדגיש: לא באתי לומר שאני מקורב יותר מאחרים. כל חסיד הוא בן יחיד לרבי. רק שתדעו באיזה רצינות אני כותב.

•

מאז הלוויה של הרבי זצ”ל, לא הגעתי לסאדיגורה, חוץ מפעם אחת שבאתי לקחת מצות מהרבי – שזו הייתה מסורת קודש אצל סבא, ועוד רגע תבינו מדוע. אחר כך גם את זה הפסקתי.

לא הפסקתי לרגע להיות סאדיגרר חסיד. עד היום, כל נכד של רוזין שאראה, אעמוד דום ואנשק את ידיו. למרות זאת, כרגע, בסאדיגורה שהיתה מקור גאוותי, אינני יכול להתפלל.

ולא כי לא רוצים אותי. כנראה אחרי הטור הזה לא אוכל להיכנס לשם, אבל מבחינתי זה כבר לא משנה, כי את בית המקדש שלנו, הבית הקדוש שנבנה בכוונות עילאיות, ושם ישבו רבותינו וקיבלו ובירכו באהבה וחמלה אין קץ את עם ישראל, וריפאו נשמות שבורות – מבחינתי הוא קיים פיזית, אבל הרוח כרגע בהעלם גדול.

סבא שלי היה אצל חמישה אדמו”רים של סאדיגורה, וכשהיה נכנס לרבי ‘העקבי אבירים’, שהיה חבר ילדותו, היה עומד בלי להישען, בחיל ורעדה, ולמרות זאת עוד לפני שהיה מגיש את הקוויטל והפדיון, היה שואל: רבי, מה שלומך? מה שלום הרבנית?

והרבי היה עונה לו, ולפעמים היו משוחחים אפילו כמה דקות, כי סבא לא היה מהחסידים שרק הרבי דואג להם. הוא, באותה מידה, דאג לרבי. מקור גאוותו היה אותו לילה שהרבנית מירל, אישתו של ‘הכנסת מרדכי’ התקשרה אליו באישון ליל, שילך להביא תרופה לרבי שקדח מחום, ואז היא אמרה לו: יהודה, מהיום אתה תקבל שלוש מצות כל שנה – וסבא התעקש על זה כל פעם.

וראו פלא, שבשנה הראשונה לנשיאות ‘העטרת ישראל’ זיע”א הוא מיד פנה לסבא: לך מגיע שלוש מצות.

וכך ‘העקבי אבירים’, כשהיה במצבי דוחק וזקוק לכסף למשכורות בסוף החודש, היה פונה לסבא – וסבא כחסיד נאמן נתן כל מה שיכל ויותר מזה.

•

אני מוכן שלא לדרוך יותר בסאדיגורה, כי הרביים אצלי בלב ובבית. אני לא מוכן שסאדיגורה תהיה למרמס, שהשם הקודש שביטא חסד, אהבה, נתינה, וכבוד לכל יהודי באשר הוא, יחולל בראש חוצות. מבחינתי ביום בו פרסמו התמונות איך מחללים את הדירה הקדושה, בה נכנסו יהודים עם כאב בלב ויצאו מאושרים מהעידוד של הרבי, בה יהודים פסעו בלב הומה רגע לפני שנכנסים לקודש פנימה – ראיתי בעיניים את חורבן הבית. נכון, חסידים יש, ואולי אפילו התווספו. רבי יש. אבל האצילות, אהבת כל יהודי (כולל קרובי משפחה) עבורי הקטן, הלכה, וכל יום אני מתפלל שתחזור.

אני לא דיין לא עו”ד ולא משפטן. אני עובד בתחום בריאות הנפש ובערבים יועץ נישואין ומשכין שלום. בעיני, מקום שהבנים כולם לא באחווה גמורה ובאהבה עם האבא והאמא, הוא לא מקום שהייתי רוצה שילדי יגדלו על שמו. מבלי לדעת כלום, אני מתחנן בשם אלפי חסידי רוזין סאדיגורה בכל הדורות: לא חשוב הבית מדרש, הכסף, הטאבו, כמו שחשוב לנו האצילות והעדינות של רוזין. בבקשה מכם, תחזירו את השלום,  ולא אכפת לנו איך.

אני מוכן לעבוד בגישור הזה בהתנדבות, אם רק תקראו לי אל הדגל.

ולכל אותם רבנים, ארזי הלבנון ואדירי התורה, שמעורבים וחתומים בכל צד: עפר ואפר אני תחת כפות רגליכם. רק שואל – האם עליתם לקבר הרבי לבקש רשות לפני שנכנסתם לבית הפרטי והקדוש שלו, לזוגיות הקדושה שלו, ומה שהיה בינו לבין אמא של מלכות, האישה שילדה לו את הרבי מבני ברק ועוד תשעה ילדים?

ואולי מה שצריך זה רק ללמוד מהרבי מחב”ד, שבשביל למנוע מחלוקת ולו קטנה עם חמותו, ויתר על הקולפיק של חותנו עבר לכובע פשוט, ותראו לאן הגיעה חב”ד. איזו השפעה גלובלית. מוטב תוותרו משהו, ולא תאבד האצילות ואהבת ישראל של סאדיגורה.

• הכותב הוא עובד ומרצה בתחום בריאות הנפש ויועץ זוגי.  רוצים לכתוב לו? [email protected]