הקהל, ולא רק בשולחן של הנשים, מחה דמעה • סיום הש”ס של זיו

1.

בטור בשבת שעברה נכתב פה על מאה שנות הדף היומי. למחרת, ביום ראשון, היום הראשון של המאה השנייה של הדף היומי, הייתה לי הזכות להנחות סיום ש”ס מיוחד, שנדמה לי שהיה מרגש מאוד את רבי מאיר שפירא מלובלין.

טוב, כל סיום ש”ס היה מרגש אותו מן הסתם, אבל הסיום הזה במיוחד. כי הוא לא מגיע מהמעגלים הראשונים שעליהם חשב ר’ מאיר כשהגה את הרעיון הגדול שלו לפני מאה שנה. הרי במקור הדף היומי נועד לצעירים עם רקע דתי, אפילו ישיבתי, במטרה לשמור אותם במסגרת מחייבת של קביעת עיתים לתורה.

זאת היתה תקופה של התמודדות לא פשוטה עם תנועות וזרמים שהוציאו את הצעירים מהעולם הדתי אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל זיו לנגר, חברי הטוב, שסיים השבוע את הש”ס, עבר בעצם תהליך הפוך. הוא לא התחנך בישיבות. הכי לא.

לפני שחזר בתשובה, ביחד עם רעייתו איה קרמרמן, הוא היה מנכ”ל סוכנות הדוגמנות ‘לוק’. מה משלח־היד הזה אומר בעצם? מה עושים בעבודה הזאת כשקמים בבוקר? האמת שאני לא יודע בדיוק. ואני לא בטוח שאני רוצה לדעת.

אבל נדמה לי שמסלול החיים של מנהל סוכנות דוגמנות לא היה אמור לכלול סיום ש”ס. גם לא סיום מסכת. גם לא סיום דף. גם לא תחילת דף.

2.

“לנו, לבעלי התשובה, יש פעמיים ילדות”, אמרה איה, אשת חתן הסיום. “יש לנו את הילדות המקורית, זו שהיינו בה ילדים, גדלנו, התעצבנו, ספגנו ערכים. התחברנו עם ילדים אחרים שהפכו לחברים שהולכים איתנו עד היום. הילדות הזאת, ואני לפחות מדברת מהניסיון של זיו ושלי, הייתה מדהימה. אנחנו מי שאנחנו בזכות הילדות הזאת, בזכות המשפחות והחברים שנמצאים כאן.

“ואז הגיעה הילדות השנייה שלנו: ילדות התשובה. גם בילדות הזאת, בגיל 30, היינו קטנים. למדנו מספרי ילדים מצוירים מה זו שבת, למדנו את פרשת השבוע. גם בילדות השנייה מצאנו חברים, חברי ילדות התשובה. אתם בשר מבשרנו ממש ואנחנו בני מזל שמצאנו אתכם. אתם יודעים מי אתם ומה אתם בשבילנו. תודה שאתם אתם.

“אבל לא היה פשוט לצלול לספרייה היהודית. בהתחלה הרגשנו כאלה בורים, חסרי כל ידע, ופחדנו בכלל לפתוח את דלתות הספרייה. איך עושים את הצעד הראשון בללמוד את כל הידע העצום הזה? אנחנו צריכים ללמוד שפה חדשה, את שפת ה’. אנחנו צריכים ללמוד מי אנחנו מחדש. להבין מי אנחנו בילדות השנייה. ללמוד איך ללכת מחדש, לדבר מחדש, ללמוד לקרוא מחדש. צריך עזות דקדושא, ענווה, נאיביות, וגם קצת טמטום, כדי לקפוץ על העגלה הדוהרת הזו.

“אחרי שעלינו כיתה, הגיע הזמן להתקדם. חששנו לעשות את קפיצת המדרגה ולצאת ממחלקת ספרי הילדים. ואז, כשאזרנו כוח ואומץ, דבקנו בז’אנר שהכי קסם לנו – ז’אנר הרוח. זה שפותח את הנשמה, מכניס אוויר לריאות, מעיף אותנו עד לאומן ובחזרה. ושוב הרגשנו בתחתית המדרגה, אז הוספנו מקצוע והבנו שאנחנו צריכים ללמוד הלכה, כזו שמצמצמת את הרוח והופכת אותה לחומר ומסבירה לנו את הפרקטיקה. כיצד הופכים את הבית שלנו לאיך שה’ יתברך ביקש שיהיה”.

3.

הקהל הקטן והמגוון של המשפחה והחברים של חתן (וכלת) הסיום מהעבר ומההווה, הקשיב לתיאור אבולוציית היחסים של משפחת לנגר עם ארון הספרים היהודי: “ומהכול, מהכול, הכי מפחיד לבעלי תשובה זה ללמוד גמרא. אבל הלילה הזה מראה לנו שזה אפשרי. ותודה לילדים שלנו שגאים באבא שלהם ומעודדים אותו לשבור את השיניים בארמית. לנו, לבעלי התשובה, לא פשוט לגדל ילדים. הנשמות הטהורות שה’ שולח לנו מקדימות אותנו שנות אור. יש להם נינוחות שלעולם לא תהיה לנו. הם ילידי המקום, מדברים את הלינגו המקומי בצורה שוטפת. הם יודעים את ההבדל בין קיגל לקוגל, באיזו ישיבה יש ‘ועד שני’ ובאיזו ‘שיעור ב”, מה זה קנייטש, איך אומרים נכון מסכת ‘פסוחים’, מתי עושים עם האצבע ואיך קוראים ומפסקים נכון דף גמרא חסר ניקוד.

“אחרי שנה של לימוד גמרא בכיתה ד’ הם מסתכלים עלינו מלמעלה, מסתלבטים עלינו על ההברה מלאת הטעויות… אבל ילדים שלי, אני מברכת אתכם בעקשנות של אבא שלכם. אני מברכת אתכם ברצון שלו ללמוד, גם אם זה דורש אין סוף ענווה. גם אם זה להרגיש במשך שמונה שנים כמו ילד שיושב בכיתה ושובר את השיניים, מנסה להבין ולא מצליח. גם אם זה אומר לעשות סיום ש”ס ל־40 אנשים ולהבין שמחר קמים ונלחמים להבין מחדש. גם אם צריך בשביל זה לשבר את האגו, גם אם זה אומר לא להרים ידיים בכל יום מחדש.

“אני מברכת אתכם שלימוד הגמרא שלכם ירעיף עליכם את הטוב ויעשה לנפש שלכם את הפלאות שהוא עשה לנפש של אבא שלכם. ותודה מיוחדת לרב בוטמן שאומנם לא נמצא פה הערב אבל יש לו חלק קריטי בערב הזה. כי הרב, עם המתיקות והסבלנות החב”דניקית שלו, ישב עם זיו כמו הרב’ה בחיידר של רבי עקיבא ולימד אותו אל”ף בי”ת של לימוד תורה”.

4.

“אתמול, לפני מנחה, עמדנו זיו ואני”, סיימה איה קרמרמן את דבריה, “וזיו אמר לי: יש לי חצי שעה לפני התפילה. אני יכול ללמוד – או להיות איתך. אני חושבת שזו תמצית המסע הזה של שבע וחצי השנים האחרונות. זה לא מסע רק של ללמוד לקרוא ארמית או לפסק, זה מסע של מאבק חסר פשרות. זה מסע של ויתורים. של הבנה שאם הולכים לישון מאוחר קשה לקום בחמש בבוקר ללמוד. זה מסע של ריצה אין־סופית, במקום ובהתקדמות. זה מסע שצריך לשנות בשבילו את החיים. זה מסע שבשבע וחצי השנים האחרונות שינה את בעלי למשהו שהוא הרבה יותר מכל תפילה שהייתה לי”.

5.

הקהל, ולא רק בשולחן של הנשים, מחה דמעה. אבל הנאום המכונן הזה היה רק אחד משיאי הערב. אחריו הגיע ההדרן על הש”ס כולו, ולפניו דיבר המסיים, זיו: “כשעבדנו על עיצוב ההזמנה לאירוע חלפה בראשי מחשבה שאני צריך להוסיף להזמנה את ההורים שלי ואת רחל, אמא של איה, כמו שמוסיפים בהזמנה של חתונה. הזכויות על הערב הזה מתחלקות בין השותפים – שלושה שותפים יש באדם – הקב”ה, אביו ואמו, כמו שנאמר בגמרא. ובעסקים, כמו בעסקים, כשיש רווחים הם מחולקים בין בעלי הזכויות, בעלי המניות.

“אז אם יש רווחים, הם לגמרי שלכם. אתם שותפים מלאים בזכויות על כל מה שקורה פה הערב ובכלל בחיים שלנו. אני מקווה שלצד כל האתגרים אנחנו מספקים לכם פה ושם גם קצת נחת. אני יודע שלא תמיד פשוט איתנו אבל תודו שכשמסתכלים על אילי, דנדון, יהלי, מילא, ליבי ואליה המחיר שווה. גם להם מגיעה תודה גדולה. הם חלק בלתי נפרד ממסע הזוגיות, המשפחתיות, התשובה והתורה שלנו. תודה, הורים יקרים וילדים אהובים.

“הלוואי שהיה לי הזמן לעבור אחד אחד כאן ולתת חיבוק לכל אחד מהחברים שיושבים כאן, על מה שהוא בשבילי, ולשתף אתכם למה הוא מי שהוא בשבילי. תדעו שכשאני מסתכל עליכם, על כל מי שנמצא פה הערב, אני מסתכל על מסלול שזימן לי את הסיירת הכי טובה שיכולה להיות למסע הכומתה הפרטי שלי. פרטנרים אמיתיים. כל מי שנמצא פה הוא הפאזל המושלם והמדויק של החיים שלי.

“ואפרופו פרטנרים: יש לי פרטנרים עסקיים שיושבים פה, אבל יש לי גם פרטנרים למסע הלימוד, אלה ששתולים בילט־אין בתוך הלו”ז היומי ואני חייב להם את ההתמדה, הקביעות והמסירות האינסופית שלהם ללו”ז הלפעמים בלתי אפשרי שלי ולגמישות שבאה עם אינסוף רגישות והכלה – אחד חסיד ברסלב בעל תשובה שלומד איתי כבר יותר מעשר שנים לפנות בוקר בשעות לא שעות ואני חייב לו כל כך הרבה. תודה עדי וגשל. השני, ליטאי מבית, חברונר ולמדן שהחליק לנו בשיא הנעימות לחיים הירושלמיים החדשים, כאילו היה שם מאז ומעולם – בנימין גורדון. תודה. לשניהם יש ים של זכויות בהספקים שלי ושניהם מהווים את השילוב האופטימלי לדואליות ולמורכבות שאני חי בה. הדף היומי שלכבוד סיומו, סיום הש”ס, התכנסנו כאן, הוא מרכיב מהותי בחלק שלימוד התורה תופס בחיי היומיום שלי. הלוואי שהרב יעקב אדלשטיין זצ”ל, שזכינו להכיר בתקופת רמת השרון, היה יושב פה איתנו הערב, ומברך אותי על סיום הש”ס”.

6

וכאן עבר זיו לדבר על הפיל שבחדר. האירוע התקיים בלב תל אביב, באחד המקומות האופנתיים בעיר (וכן, אני יודע שמי שמשתמש בביטוי “מקום אופנתי” הוא הכי לא באופנה. בסדר, לא התיימרתי להיות כזה). בקהל ישבו חרדים, דתיים לאומיים, חוזרים בתשובה, וגם חילונים. מאוד חילונים. ובשיא “מלחמת האחים”, בלב תל אביב, ארבע דקות הליכה מקפלן, יושבים ביחד כל אלה ושמחים ומתרגשים מאוד בשמחת חברם הטוב שסיים את הש”ס. ואחר כך גם רוקדים ביחד לצלילי “אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם”.

האם יש סיכוי שהאירוע הקטן הזה ישפיע על כל מה שקורה בחוץ בימים מדכדכים אלה? או שקמפיין “חייבים להילחם בדיקטטורה המשיחית” והאגרוף הקמוץ המוטח בפרצופי מכל שלט שני באיילון ינצחו?

לזיו לנגר, שמכיר את שני המחנות מבפנים, שחי בשניהם, היה מה לומר על זה: “ברוח התקופה, יושבים פה שניים שאיתם אני מנהל לא מעט שיחות על המצב: חן, חברי הטוב, שחוץ מהוריי ואחי מכיר אותי הכי הרבה שנים מהנוכחים פה, ועמית, גיסי היקר והאהוב שהוא גם מתנה לחיי. אנחנו מדברים ומתכתבים די הרבה. אבל לצערי, בשיחות ‘רוח התקופה’ אנחנו לא מצליחים להגיע לדבר האמיתי. יש כל כך הרבה הסתרות וקליפות שסובבות את הפרי, עד כדי כך שבכל פעם שאנחנו מקלפים קליפה צצה לה משום מקום אחת אחרת.

“בדרך כלל קוראים לה ‘סערת ה…משהו’ או ‘משבר ה…משהו אחר’. איזושהי כותרת, אמיתית יותר או פחות, שלא מאפשרת לנו להגיע לדבר האמיתי – התורה. כמה אני רוצה שבלי קליפות ובלי כותרות ובלי דעות קדומות תשתתפו איתי בחוויה האמיתית, חוויית הלימוד הנקייה והטהורה! זו חוויה שהיה שווה לצאת אליה למסע של 2,711 דפי גמרא, שבע וחצי שנים. יום יום. בכל מקום ובכל מצב צבירה. אין הנחות ולא משנה מה הנסיבות ומה יש באותו יום ביומן. הדף היומי יהיה שם וימתין בסבלנות לתורו. אין מחיר לקביעות. אין סיפוק כמו ההתמדה.

“ובמסע כמו במסע, יש עליות וירידות, הפסדים וניצחונות, קשיים והנאות, אבל זה בעיקר מסע של ניקיון, של זיכוך, כזה שהשקיעה לתוכו מרימה אותך מעל לזמן, מעל למקום, מעל למחלוקות, ומחברת אותך לשורשים, למקום שממנו באנו כולנו. אל הגלות ואל התקומה של מי שבזכותם אנחנו פה. ולא רק במבט של מאה שנים אחורה, אלא במבט של אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מסע אל האבות שלנו ואל המאבקים שלהם, אל החורבן, אל הגלויות וקבלת התורה של כולנו”.

7.

ושוב הקהל, ולא רק בשולחן של הנשים, מחה דמעה. זיו סיים בקריאה, אפילו בזעקה: “לכל אדם, בכל מדרגה רוחנית, הצעקה של התורה היא אותה צעקה: אתם לא מתקרבים עדיין להבין כמה יש לי לתת לכם. רק בואו לקחת. לא משנה לי מי ומה אתם. כולכם הילדים שלי. ושאף אחד לא יספר לכם סיפור אחר. וכן, באותה נשימה היא צועקת: אל תאמינו לסיפורים שמספרים לכם עליי. אני לא שלחתי את האנשים האלה, אני לא מיניתי אותם, לא לדוברים שלי ולא למנהלי השיווק שלי, תישארו דבוקים אליי, כי מי שדבוק בי לא יכולים לבלבל אותו, לא יכולים למכור לו סיפורים. תישארו דבוקים לאמת ואני אתן לכם את כל התשובות, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

“לפעמים גם אני נרדם ושוכח לצעוק לעצמי את הצעקה, צעקה שאולי אני צריך לצעוק חזק יותר, גם לכם. הצעקה שהתורה צועקת: בואו איתי, בואו למסע נקי, בלי דעות קדומות, המסע הכי משפיע על החיים עצמם. ספר ההיסטוריה האולטימטיבי, הפרקטי, המחכים והכי מעשיר שנתתי לכם. ה־ספר של העם היהודי. ספר של אמת מוחלטת. חיפשתי כבר בכל מדבר. אפילו בסהרה. אין ספר כזה. האמת הכי צרופה והכי מזוקקת ירדה לעולם הזה ורק צועקת לנו כל כך חזק: קחו אותי. אתם אפילו לא מתחילים לדמיין כמה יש לי לתת לכם!”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’