החרדים צריכים להתעורר מתרדמת: מה ללמוד מהפגנת ה’בושה’ בב”ב?

ההפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר בבני ברק הייתה מחזה של וולגאריות מכעיסה ומעציבה. נשים ואנשים מגיעים לביתו ומבצרו של הציבור החרדי על מנת להתריס ולרמוס בגסות ערכים שיקרים וקדושים לציבור הזה, בטענה של ליברליות, קידמה וחופש ביטוי.

מחזות כמו אלה של אדם המחזיק פנס ומסנוור את החרדי שמולו בחיוך זחוח או של אישה במכנס שמסמלת לאישה החרדית שמולה להסיר את כיסוי הראש – היו מפגן של התנשאות יהירה וחוסר מודעות קיצוני, כמו גם של חוסר הכרות מוחלט עם הציבור החרדי, שמאחורי אורח חייו עומדת אידיאולוגיה בת אלפי שנים, אמונה יצוקה מבטון ונחישות רוח שאלף פנסים או גופיות לא ישברו.

ודאי שאי אפשר להצדיק התנהגות מבחילה שכזו.

אלא שבמבט פנימי ועמוק יותר ישנה דרך אחרת להתבונן על אותה הפגנה, כמו גם על כל ההפגנות שהתקיימו בבני ברק בחודשים האחרונים: במקומות רבים בתורתנו הקדושה מוסבר כי הגאולה האחרונה של עם ישראל לא תותיר אף יהודי בגלות: “ואתם תלוקטו אחד לאחד בני ישראל”; “כי לא ידח ממנו נידח”; “אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלוקיך ומשם יקחך” ועוד.

המפגינים והמפגינות בבני ברק לא הגיעו רק כדי להכעיס. ההתרסה הזו, אף כי קרוב לודאי שהמפגינים עצמם אינם מודעים לכך, מטרתה הפנימית בעיניי היא לעורר את החברה החרדית מתרדמתה, המתאפשרת בזכות החומות הגבוהות שהיא מציבה בינה לבין שאר הציבור בישראל, בינה לבין עם ישראל. החומה הזו היא חומת הגלות והיא גם זו שבין היתר מעכבת את הגאולה.

גאולת ישראל איננה משהו שיהיה בעתיד, שיבוא לכשיבוא, היא תלויה במעשינו ועבודתינו כעת, והגאולה האמיתית והשלמה לא מחכה יותר, היא דופקת לנו בדלת והיא דופקת בפראות.

איש מאיתנו לא ייגאל בלי כל חלקי עם ישראל. אנשי הגופיות וה”בושה” מחכים גם הם לענני שמיא גם אם לא במודע ולכן, למענם, למעננו, למען ילדינו, החומות שהחברה החרדית מקיפה בהן את עצמה חייבות להיפתח.

•

החרדים מחויבים לצאת ולהכיר את עם ישראל, לפגוש אותו ולהתערבב בו היכן שלא יהיה, בעיר, בכפר ובשדה ולהכיר לו את אוצרותיה הרוחניים הנפשיים החינוכיים של התורה, של אלפי שנים של חינוך יהודי, מחשבה תורנית, חשיבות המשפחה וחוכמה עתיקה ועמוקה.

בנוסף, יחד עם חובתנו ללמד ולהעניק, גם לחברה החרדית יש מה ללמוד מאחינו המסורתיים והחילונים: להתפרנס בכבוד וברווחה ולגאול את ילדינו מדלות, ללמוד תפיסת ערך עצמי ובטחון, לפתח ביטוי אישי ויצירתיות, לפתח מודעות של תזונה נכונה ובריאות הגוף ואף לקחת – אותם אלה שתורתם אינה אומנותם – חלק בנטל של קיום ושמירה על העם והארץ.

נכון, זה מפחיד ומאיים, החומות שומרות על גדרות התורה ומאפשרות לנו להעניק חינוך תורני לילדינו, מבלי לחשוש מהשפעות חיצוניות אבל המודרנה כבר חודרת את החומות, היא מחלחלת לשמורות הסגורות שבנה המגזר ועלינו להתעורר, עלינו לשנות.

הדרך לעשות זו היא להעמיק בתורה, לשבת על המדוכה ולמצוא דרכים שבודאי נמצאות בעומקי הקדושה של תורתנו על מנת להיות מסוגלים להוריד את גובה החומות ולהיפגש עם עם ישראל, לתת לילדינו כלים ו”דע מה שתשיב” בכדי שיעמדו מול הסחף המפתה של המתירנות.

האמנם אמונתנו בכוח התורה, במבנה הנפשי והחינוכי שאנחנו מעניקים לילדינו הוא כל כך שברירי? האם אין לנו בטחון בתורה שלנו שיכולה לעמוד גם מול המודרנה? בשלה העת למצוא דרכים אחרות לשמור על עצמנו ועל חינוך ילדינו, למצוא את הדרך להקניית הערכים וההפנמה שלהם שאיננה רק הסתגרות, חומות וחשש.

מפגיני בני ברק באו לעורר אותנו, אחי החרדים! אין לנו זכות ליצור חיץ כל כך עבה בינינו לבין עם ישראל.

האם יתכן שאנחנו מרחיקים ממוסדות החינוך שלנו יהודים רק בגלל שהם לבושים אחרת או כי יש להם מסכים בבית? האם אנו יכולים להשאיר יהודים ללא תורה בגלל שאנחנו חוששים ממסכים או מלבוש לא הולם? לא תעמוד על דם רעך!

•

חברה טובה, חוזרת בתשובה הנשואה לבעל מסורתי, הגיעה לבדוק בית ספר חרדי לילדים עם בעיות תקשורת עבור בנה שאובחן על הרצף האוטיסטי. המנהלת פגשה אותם והדבר הראשון שעליו בחרה לדבר איתם היה הימצאות מסכים בבית והחלפת הכיפה של הילד. הובהר להורים שאם הילד יתקבל לבית הספר, הוא לא יוכל לדבר על סרטים מצוירים שהוא רואה בבית וכדומה, כדי שהמנהלת לא תקבל חלילה טלפונים זועמים משאר ההורים. וכך, הילד המתוק בן ה 8 נשאר מחוץ למסגרת שתואמת את צרכיו בגלל… סרטים מצוירים. האמנם, אחי החרדים, האמנם תוכלו לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” חלילה? נשמות בוכות במסתרים ואתם עומדים מנגד? עד מתי?!

הקידמה אינה טעות, היא אתגר הקורא לנו לגלות ביהדות שלנו עומקים שיכולים לו והם נמצאים שם. לא יכול להיות אחרת! המוני בעלי תשובה מעידים על כך. כמה זמן ימשיכו ילדינו לדבוק בדלות החומרית, בהסתגרות וצמצום בעולם שאין בו גבולות בין מדינות, שבמרחק של לחיצת כפתור אפשר להיות בסין או באוסטרליה, בעומק הים או בפסגת ההימלאיה?

את קריאת ההשכמה שנעשתה בבני ברק בשבוע שעבר עלינו לשמוע כאלף זמבורות צורחות. פרנסי הציבור, מנהיגיו, ואנשי חינוך, מעשה ורוח – יש לחפש ולמצוא דרכים לפתוח את החברה החרדית, זהו צו השעה. עלינו למצוא את הדרך לעודד את ילדינו לתת ביטוי אישי ליחודיות שלהם ולכישרונות שלהם מבלי לעזוב את הדת, עלינו ללמד אותם לאהוב את התורה ולחוש באמת שהיא מעניקה חיים וחיות ואי אפשר בלעדיה.

עלינו להישיר מבט לאתגרים ולמצוא את הדרכים לקחת את תורתנו ולצאת איתה לעולם. דופקים לנו בשער! מעוררים אותנו לצאת, למענם ולמעננו. חייבים להרים את הכפפה.