שירה ואיתמר מור יוסף, בשנות השלושים לחייהם, חיכו במשך 10 שנים לרגע שבו יהפכו להורים. “המילה ‘ילדת” לא כל כך מתחברת אליי כרגע”, מספרת שירה, יומיים בלבד לאחר שילדה תאומות בשבוע ה-24 להריונה ובמשקל 600 גרם בלבד. “מבחינתי זה פשוט קרה פתאום, עוד לא השתמשתי בכלל בביטוי הזה ילדת”.
10 שנים של זריקות יומיומיות של הורמונים, בדיקות אולטרסאונד דחופות, שאיבה של ביציות, הפרייתן במעבדה, החזרה של העוברים לרחם ובעיקר מפח נפש כל חודש כשמתקבלת התשובה שאין היריון. זו הייתה שגרת חייהם של שירה ואיתמר עד שהגיעה הבשורה המשמחת ביותר.
שירה מספרת כי השמחה אכן הייתה גדולה אך ההריון עצמו היה קשה במיוחד. “הגעתי להקאות בלתי פוסקות ברמה שנהיה לי כוויות בגרון”, היא מתארת. “ימים שלמים לא אכלתי, ירדתי במשקל והייתי מרותקת למיטה”.
התאומות אנאל וליאל נולדו בשבוע ה-24, גבלו החיות בישראל. “נתנו לנו הרגשה שאין כל כך סיכויים שהעובריות יישארו בחיים”, משחזרת שירה. “אמרתי לעצמי שאחרי כל כך הרבה טיפולים כושלים ואחרי כל כך הרבה שנים, עד שכבר כן יש היריון זה היה חייב להיגמר בשמחה גדולה, אבל זה לא”, היא אומרת כשדמעות חונקות את גרונה.
גם אין ויכוח על האושר העילאי והאהבה האין סופית שמגיעה עם לידת תינוק ובחגיגה הזאת גם המדינה משתתפת ומקצה סכום כמעט בלתי נתפס של לא פחות מ-•••350 מיליון שקל בשנה לטיפולי פוריות בלבד. הציפייה היא שאותה מדינה תשקיע הרבה יותר כסף גם בפגיות שסובלות ממחסור חמור בכוח אדם.
בעוד באירופה אחות אחת מטפלת בשני פגים, ביפן אחות אחת על כל פג, בישראל מטפלת אחות אחת ב-6 פגים מונשמים. לנתונים האלה כאמור, יש רק משמעות אחת – פחות פגים שורדים.