1.
מייסד רעיון הדף היומי, שהשבת ימלאו מאה שנים להיווסדו, היה ר’ מאיר שפירא מלובלין. את זה כולם יודעים. אבל בעצם הרבה קרדיט, ובעיקר הרבה הכרת הטוב, מגיעים לרבנית מרגלית שפירא, אימו של ר’ מאיר שפירא. לא רק על שהיא ילדה בן כזה, שהאיר את העולם במיליוני דפי גמרא, אלא על משפט קטן ומשמעותי אחד שאמרה לו בהיותו ילד קטן. משפט שהשפיע רבות על חייו ושלמעשה שינה לימים את חייהם של מאות אלפי יהודים.
וכך סיפר ר’ מאיר שפירא: “אימי זיכרונה לברכה חוננה בלב יהודי חם, במרץ ורוח של פעלתנות, כאשת חיל אמיתית, ויחד עם זה הכילה אוצר של סבלנות, צניעות וענווה. שתי מידות אלה התמזגו יחד בנשמתה ויצרו הרמוניה מופלאה”.
וכאן ר’ מאיר שפירא, שלא זכה לילדים משלו, חוזר לחוויות הילדות הראשונות שלו. אפילו לאלה שהוא לא זוכר, אבל ברור לו שעיצבו את תודעתו: “מבטיי הראשונים אל אימי, ראו אותה בוודאי כשהיא מנענעת את עריסתי ומפזמת לי את שיר הערש המסורתי ‘למד בני תורה, כי היא טובה מכל סחורה’. מובן שאינני זוכר דבר זה, ברם מאמין אני שכך זה היה, וגם מרגיש אני זאת בחושיי…”.
אבל החוויה המכוננת שליוותה אותו כל חייו, התרחשה בהיותו בן שבע, ואותה הוא זכר היטב. “עד היום ניצבת לנגד עיניי תמונה מימי ילדותי. היה זה יום אחרי אסרו חג פסח תרנ”ד. כשנכנסתי מצאתי את אימי יושבת שקועה בהרהורים, ופניה מפיקים דאגה. היא מלמלה, כאילו לעצמה: ‘יום שחולף, שוב לא יחזור…’.
“כיוון שראתה אותי נקשרו דמעות בעיניה. ואז היא פתחה וסיפרה לי כי עוד לפני פסח הוזמן עבורי מלמד מסכסיטוב, יהודי ירא שמיים ותלמיד חכם מופלג. הוקצב לו סכום של שלוש מאות רובל, נוסף על כל הצטרכויותיו, והנה כבר יומיים אחרי פסח ואין קול ואין עונה. ‘כל יום שחולף בלי לימוד תורה – הרי זו אבדה שאינה חוזרת. ומי יודע מה ילד יום? אולי הקצבנו לו שכר מועט מידי?’. ושוב זלגו עיניה דמעות.
“דמעותיה של אימי לא היו לשווא. עוד באותו יום הגיע המלמד שלי, ר’ שלום מסכיסטוב, ומפיו למדתי תורה במשך שש שנים רצופות. מלמד זה היה סמל של ‘עושה מלאכת ה’ באמונה’. דברי חוכמתה של אימי ליוו אותי בכל ימי חלדי והיו נר לרגלי עד היום. כאשר באתי להפיץ את רעיון הדף היומי הייתי מצטט את דבריה: ‘כל יום שחולף ללא לימוד תורה, הרי זו אבדה שאינה חוזרת'”.
2.
בן 37 שנים בלבד היה ר’ מאיר שפירא כשהגה את הרעיון הגדול של הדף היומי. ובניגוד למה שאפשר אולי לחשוב היום, הוא לא התקבל בהתלהבות ברגע הראשון.
כשר’ מאיר ביקש מהוועדה המכינה של הכנסייה הגדולה, ועדה שישבו בה רבנים חשובים, להציע את הרעיון הגדול שלו, חלק מהנוכחים הסתייגו. מי אנחנו שנקבע לכל העולם היהודי סדר לימוד? אתה רוצה שכל יהודי ילמד עכשיו מסכת ברכות? ואם הוא רוצה ללמוד מסכת שבת דווקא? ובכלל, מי אמר שלימוד גמרא, כולל המסכתות המסובכות, מתאים לכל אחד? בסופו של דבר הוחלט, כפשרה, שר’ מאיר שפירא יציע את הרעיון, אבל כיוזמה אישית שלו, לא כהצעה רשמית של הוועידה.
וכאן קרה דבר מדהים, שבלעדיו ייתכן שהדף היומי היה נשאר בגדר רעיון חביב. החפץ חיים השתתף אף הוא באותה ועידה (לפני כמה שנים התפרסם סרטון מהכניסה לאותו אירוע שבו לראשונה נראה החפץ חיים בתיעוד וידאו). הוא ביקש מר’ מאיר שפירא שייכנס לאולם באיחור של עשרים דקות.
ר’ מאיר לא הבין מה הסיבה לבקשה, אבל כמובן קיים אותה. וכך התמלא האולם מפה לפה בכ־900 עסקנים חשובים, כשהחפץ חיים יושב בראש שולחן הנשיאות על בימת הכבוד. ואז, כשנכנס ר’ מאיר שפירא, החפץ חיים נעמד מלוא קומתו. דמיינו את הרגע: גדול הדור, גדול הדורות, שהיה כבר בן 84, נעמד לכבודו של רב צעיר ומבטיח, בן 37 בסך הכול. מובן שכל מאות המשתתפים נעמדו גם הם בעקבות החפץ חיים.
זה היה חתיכת בילד־אפ למשא של ר’ מאיר שפירא. הפעם הבאה שכל האולם קם על רגליו הייתה בתום נאומו הסוחף, שבו הציג את רעיון הדף היומי. 900 הצירים המשתתפים בוועידה עמדו ומחאו כפיים בהתלהבות.
3.
שלושה שבועות אחר כך, ביום שנקבע להתחלת לימוד הדף היומי, ראש השנה תרפ”ד, קיבל הסטארט־אפ של ר’ מאיר תפנית שנתנה דחיפה גדולה לכל המיזם, והגדילה הן את מספרם והן את גילם של מצטרפיו. במקור הוא ייעד את ההצעה שלו לצעירים בלבד. הוא לא התיימר לשנות את סדרי הלימוד של המבוגרים.
אבל אחרי תפילת ערבית של ראש השנה, בבית מדרשו של האדמו”ר בעל ה’אמרי אמת’ מגור, אמר הרבי למקורביו: “אני נכנס ללמוד את הדף היומי”. רגע אחר כך, כל החסידים התחילו לחפש מסכת ברכות, ומשאזלו הגמרות נעמדו קבוצות של לומדים מתחת לפנסי רחוב. במרכז, עומד אחד מהם עם גמרא אחת, מקריא ומסביר, וכולם מקשיבים. כשסיימו את הדף, העבירו את הגמרא לעוד חבורה שחיכתה בתור. כך נראו שיעורי הדף היומי ביומו הראשון.
לימים סיפר ר’ מאיר שפירא כי אחרי אותו ראש השנה קיבל מכתב מאחותו היחידה, שהתגוררה בכפר נידח באזור בוקובינה ולכן לא ידעה על המתרחש, ובו כתבה לו כך: “בליל ראש השנה חלמתי חלום. ראיתי אותך אחי היקר בשמיים, מוקף בהמון צדיקים בעלי צורה ומזהירים כזוהר הרקיע, ואתה אחי עומד בתווך ופניך זרחו כשמש בגבורתה, וכולם חייכו לעומתך והודו לך ושמחו בך מאוד מאוד… הודיעני נא, אחי מחמדי, פשר החלום”.
אגב, שמה של האחות חולמת החלום היה רחל לקוורניק. בתה, שנפטרה לפני כחמש שנים בתל אביב בגיל 96, נקראה מרגלית (על שם סבתה, אימו של ר’ מאיר שפירא). ואולי אתם מכירים את הבן שלה. קוראים לו שלמה ארצי.
4.
בט”ו בשבט של שנת תרצ”א (1931), שבע וחצי שנים אחרי ההכרזה ההיא, חגג העולם היהודי את סיום הש”ס הראשון.
באלבום הדף היומי, שערך מתעד יהדות פולין, הרב דוד אברהם מנדלבוים, ובו אוסף מרתק של תמונות היסטוריות וקטעי עיתונות נדירים, מופיע תיאור הסיום המרכזי בהשתתפות ר’ מאיר שפירא: “אם בכל קצווי תבל נדרכו רבבות יהודים לקראת היום הזה, לעשות יום משתה ושמחה לכבודה של תורה, הרי בלובלין גופא, מקום משכן חתן השמחה, מחולל ויוצר הרעיון, הייתה תכונה גדולה שבעתיים. רחובות לובלין הלכו ונתמלאו המוני חוגגים ובראשם גדולי תורה ואישי ציבור נכבדים שבאו להשתתף בשמחה.
“כל רכבת שהגיעה ללובלין הביאה אורחים נכבדים ואישים ידועים ממנהיגי היהדות. כל אולמות הישיבה הומים מרוב האורחים שבאו לחזות זו הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל בשמחת תורה שבעל פה. עם צאת הכוכבים נפתחה הדלת של ספרייתו הפרטית ורבנו הופיע במלוא הדרו, לבוש בבגדי שבת, ובידו מסכת נידה. באולם הושלך הס. התלמידים ניצבו דום והאורחים הרבים נדחקו לצדדים כשמבט עיניהם מופנה לדמותו הקורנת. בצעדים איטיים הוא עבר בין השורות, סקר את תלמידיו, שאל בשלום האורחים והתקרב למקום מושבו הקבוע.
“רבנו עלה במעלות שהוליכו לארון הקודש. חיוכו המקסים והמלבב פג, ובמקומו באה רצינות כזאת שאפילו המקורבים ביותר לא זכרוהו במצב כזה. הגמרא נפתחה לרווחה, רבנו מעלעל בדפים ומגיע לדף האחרון של מסכת נידה. ובקול נעים, מהול בעצב, הוא קורא: ‘תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. שנאמר הליכות עולם לו. אל תקרי הליכות אלא הלכות’.
“ואז אמר: ‘הוי, כמה גדולה סבלנותו של היהודי. אחרי מאבק מר ומלחמת קיום קשה במשך יום שלם, להביא טרף לביתו, הוא טובל את נשמתו לעת ערב בים התלמוד. והליכות העולם שלו, המטרידות והמעציבות, נהפכות להלכות עולם. להלכות של חיים. אל תקרי הליכות אלא הלכות. בעזרת דף הגמרא שלו הוא מתגבר על ייאושו המר ועל גלי טרדותיו. הדף היומי מהווה כעין גשר עשוי מנייר עליו דורך היהודי בעוז. בדרכו עובר על פני אוקיינוס אין־סופי של סבל וטרדה. גשר זה הינו איתן וחזק יותר מכל גשרי הברזל המוצקים ביותר. שיא כוחו המגנטי של הדף היומי גנוז ברעיון שדף גמרא זה לומדים אותו מיליוני יהודים ברחבי תבל. אומנם כל אחד בנוסח המקובל שלו. ביום זה של סיום הש”ס מתבצרת עמדת כוח זו ביצור משנה’.
“רבנו פתח את ארון הקודש והשקיע בו את ראשו. אלה שעמדו לידו הבחינו שהוא שופך דמעות רבות ורותחות לתוכו. כמה מתלמידי הישיבה סיפרו לימים: הייתה לנו הרגשה לא מובנת באותן שעות, ולאחר מכן הבנו כי ליבו של רבנו האהוב ניבא לו שזהו הסיום האחרון שהוא יזכה להשתתף בו.
“מקהלת הישיבה שרה בקול גדול את מילות השיר ‘כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה. קודשא בריך הוא אומר לפמליה דיליה: חזו בניי חביביי דמשתכחין בצערא דיליהון ועסקי בחדוותא דילי’, בניגון מיוחד שחיבר רבנו לערב זה. המקהלה חזרה שוב ושוב על המנגינה המלבבת וקול השיר נשמע ברחבי לובלין”.
כן, הניגון המרגש המפורסם ששרים עד היום בחג השבועות הוא לחן של ר’ מאיר שפירא מלובלין, לצד עוד שירים מפורסמים (למשל: “עוצו עצה ותופר”, “אם אמרתי מטה רגלי”, “אשרי אדם עוז לו בך”).
והתיאור מסתיים כך: “תלמידי הישיבה הקיפו את הבימה בריקודים, גמרות בידיהם, כשהקהל הרב מצטרף אליהם בשירות. שישו ושמחו בשמחת תורה, אלפים רקדו יד ליד, כתף לכתף, בהתלהבות עצומה”.
5.
אפשר לסיים את הטור ברגע המשמח הזה. ואפשר להמשיך שנים ספורות קדימה. זמן לא רב אחר כך, בגיל 47 בלבד, נפטר ר’ מאיר שפירא. ובכלל, רוב מי שהתחיל את המחזור השני של הדף היומי לא זכה לסיים אותו. שלוש שנים אחרי תחילת המחזור עלה היטלר לשלטון, והשאר היסטוריה. כן, כן. אלה לא סתם מאה שנה לדף היומי. אלה מאה שנה בתקופה דרמטית מאוד בתולדות העם היהודי.
אבל נניח עכשיו להיסטוריה של העם היהודי. היום הזה יכול להיות יום היסטורי בחייכם האישיים. עד כדי כך.
איך? טוב, זה פשוט: אם גם אתם תחליטו להצטרף היום למועדון הזהב ההולך וגדל של לומדי הדף היומי בעולם היהודי. חצי שעה כל יום, והחיים שלכם נראים אחרת. הימים שלכם נראים אחרת. כי איך אמרה אימא של ר’ מאיר שפירא? “כל יום שחולף ללא לימוד תורה, הרי זו אבדה שאינה חוזרת”.
צריך לזכור שיש גם צד שני למשוואה הזאת: כל יום עם תורה, עם לימוד קבוע, של כחצי שעה בסך הכול (לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות), הוא אושר, סיפוק, יציבות, שפיות וכמובן מצוות תלמוד תורה. אז קדימה, אתם מצטרפים אלינו למאה הבאה?